אחד מהדברים שמאפיינים את משחקיה האחרונים של מכבי תל אביב הוא האנחה שמגיעה בשלב ההסברים. כלומר, אתם יודעים, יופי של נצחון, אבל, אהההה. אההה, מה זאת ההגנה הזאת ואהההה, לא משהו היריבה הזאת ואההה, לא יודע אם זה מחזיק וכו וגו ודו. גם אתמול, לאחר נצחון הבית הכי לא ביתי שיש מול באיירן מינכן, יכול מי שמעוניין בכך לתת איזו אנחה קלה עד כבדה, לשיקול דעתו ובכיף שלו. אבל לא באמת חייב.
אבל אההה, מכבי תל אביב רשמה אתמול נצחון מספר 4 מתוך שישה משחקים. שרק אחד מהם שוחק ביד אליהו הישן. שרק אחד מהם שוחק עם ווייד בולדווין הרביעי. ומכבי תל אביב עושה כמה דברים ממש טוב, שבהם נשתדל לגעת ממש עוד מעט. ואולי, יותר מכל, מצליחה זאת הפעם השלישית העונה להרים הילוך כשצריך ולסגור עניין. לנצל טעויות של היריבה. לייצר טעויות של היריבה. למצוא רגעי קסם של שחקניה בכלל ושל לורנזו בראון בפרט ברגעים שעושים הבדל, שמבדילים בין דכדוך לבין חיוך.
כדורסל הוא משחק פשוט. משחקים כמה שצריך ובסוף אחת מנצחת. ונכון, יש לא מעט ליקויים ונקודות למחשבה אצל מאמני ושחקני הקבוצה שבצהוב, אבל ממשחק למשחק יש גם יותר ממה להתרשם. מהיכולת, מהפוטנציאל, מהעומק. מהנצחונות. וכשהסימנים והנצחונות מתגברים, אפשר אולי גם לוותר על (לפחות חלק מ) האנחות.
קולעת
דיברנו כאן, לאחר הנצחון על מילאנו של מסינה, על דברים שמתגבשים לכדי ה-DNA של מכבי תל אביב העונה. האתלטיות, ההרכבים וכן הלאה. אם נפשט את זה קצת, אפשר לעשות זום אאוט מסוים ולדבר על מאפיין אחר, פשוט יותר וחשוב יותר. מכבי תל אביב קולעת. הרבה. כמה הרבה? מעל 86 נקודות למשחק, מה ששם אותה במקום השני בליגה השניה בטיבה. וכן, היה לה משחק אימים בוולנסיה מהבחינה ההתקפית, ואפשר בקטגוריה הזאת לשים את הטרחה במונאקו. אבל גם מול פרטיזן, גם מול פאו, גם מול מילאנו ובטח שאמש מול באיירן, מרגיש שהצהובים מגיעים לאזור החיוג של 90 נקודות בקלות כמעט בלי מאמץ. גם מבלי להזדקק לימי קליעה יוצאי דופן. מבלי להזדקק לבולדווין יוצא דופן.
ואם נרצה לנתח איך ולמה, אפשר להתחיל מהקצב. הכי קל לדבר על קצב כשיש קבוצה שמצליחה להגיע לנקודות קלות, ברמת הקרש סל, ביתרון מספרי ובהתקפה מתפרצת. מכבי תל אביב עושה גם את זה. אבל לא פחות חשוב ומרשים, בעיני, הוא דווקא התקפות המעבר. או אם נדייק ונחדד, החלקים הראשונים בתוך ההתקפות. המהירות איתה מגיעים אל הפאנצ'ים של התרגיל. האינטנסיביות הזאת שכופה על ההגנה שמנגד להישאר חדה ועירנית כבר מההתחלה. ואז, גם כשרמת הביצוע איננה מושלמת וגם אם אחוזי הקליעה לא תמיד מתיישרים, עדיין יש מוד של התקפה כל הזמן. של איום כל הזמן. של יכולת להעניש כל הזמן, כולל ובמיוחד בשניות הראשונות של כל התקפה.
ואם כבר מוד של התקפה, אז מכבי אוחזת בלא מעט שחקנים שששים אלי פאנצ'ים בכל רגע נתון. כולל תמיר בלאט. בכל רגע שהאיש הזה על המגרש, הוא חושב על לנצל ולסיים. לא להזיז ולא להניע, אלא לייצר יתרון נקודתי מהפיק אנד רול ולהעניש מיידית. לעיתים זה מרגיש לוחץ מדי ומוגזם מדי. לרוב, עד כה, זה מרגיש כמו כוח אש משמעותי ואפקטיבי שעולה מהספסל בלי לדפוק חשבון.
כולל כאן, במהלך שמשלב ומנצל נהדר את חסיאל ריברו. שימו לב בבקשה לאינטנסיביות של התרגיל הזה. דרך ריברו, מכבי תל אביב נכנסת לאלמנט על שם שיקגו, שבו בלאט זוכה לחסימה ראשונית מקולסון ואז נוטל את הכדור מהקובני. מיד לאחר מכן חסימה שנראית כמו WEDGE שנותן קליבלנד לריברו, אבל במקום לחתוך אלכסונית אל הטבעת, עף ריברו דווקא לכיוונו של בלאט. פיק אנד רול, צבע פנוי, בולמארו ששומר על בראון מפחד לעזור עד הסוף. סל קל.
ואם כבר ריברו, אז עוד משחק התקפי אפקטיבי שלו משתלב נהדר עם היכולת ההתקפית של הצהובים עליה דיברנו כרגע. 12 נקודות ב-13 דקות, כאילו כלום. ריברו, שחקן שהוא קודם כל ובראש ובראשונה שחקן של רחבה, שחקן של פיזיות, ידיים טובות והתמצאות טובה ממצבים סטטיים בצבע, מראה כאן גם יכולות לייצר יפה ממהלכים תנועתיים ומקריאת מצבים.
חוטפת
אז קצב ואינטנסיביות יש. וריבאונד התקפה, עקרונית (אתמול פחות) גם. והיכולת לחטוף כדור. מכבי תל אביב קלעה הרבה אתמול בעיקר בגלל שהיא חטפה הרבה. כמה הרבה? 10 חטיפות במחצית השניה. מהבחינה הזאת, הקבוצה של קטש רחוקה מאוד מלהיות קבוצת הגנה FINE. כלומר קבוצה ששומרת הגנה כמו שצריך. הצהובים עדיין, וגם אתמול, רכים מאוד באספקטים הגנתיים רבים. כולל הגנת היחיד. כולל החיפויים ההגנתיים שלא מגיעים.
אבל, מהצד השני, אלופת ישראל מייצרת לעצמה כדורים ופוזשנים באופן שיטתי. ואם היא לא מצליחה לחלוש על קטגוריית ההזדמנויות השניה, היא עושה את זה עם שחקנים שמנסים לגנוב הגנתית. כתבנו כאן פעם ונכתוב שוב: שחקן שחוטף הרבה הוא לא בהכרח שחקן הגנה טוב. לפעמים שחקן שחוטף הרבה, בהגדרה, עושה זאת כי הוא לא שחקן הגנה טוב. אבל דווקא בקבוצה הזאת, עם הקשיים מחד ועם הרצון לשחק מהר מאידך, ההרפתקנות הזאת (לעיתים), השאיפה להיכנס אל קווי מסירה וכו וגו, נראית כמתאימה למדי לפרסונל הקיים.
אתמול למשל, מול באיירן הבינונית, זאת שלא מתביישת לשים את בונגה כמוביל כדור במשך דקות ממושכות, מכבי תל אביב ניצחה בראש ובראשונה כי היא הלכה על הכדור בכל הכוח. ומשם, במיוחד מול בולמארו ובמיוחד ברגעים האחרונים, היא מצאה את הכדור, את החטיפה ואת הנקודות שעשו את ההבדל.
בטח ובטח ברצף החטיפות הזה של לורנזו בראון בסיום המשחק. האם אבא לורנזו שחקן הגנה טוב? במכבי תל אביב, התשובה היא לא ולא. האם הוא שש אלי חטיפה? חד משמעית כן. מכבי תל אביב שלו ממוקמת כרגע במקום השני ביורוליג גם בקטגוריית החטיפות, עם כמעט 9 כאלו בממוצע לערב. ואתמול זה ניצח את הקבוצה של לאסו.
אחלה קולסון
אמרנו אינטנסיביות, אמרנו קצב, אמרנו הזדמנות שניה בהתקפה, אמרנו בונזי קולסון. 11 שחקנים שילב אתמול קואץ' קטש כחלק מהרוטציה שלו. בין היתר, כדי לשמר טריות (שאולי עושה גם הבדל בסיום משחק). בין היתר, כחלק מהעומק המרשים כל כך הזה שיש למכבי תל אביב הנוכחית. אוקיי, אז את לורנזו בראון צריכים, גם אתמול, 30 דקות על הפרקט. אבל גם את בונזי. שבפעם הרביעית העונה משחק 30 דקות פלוס. ולא מגלה שום סימנים של עייפות או דעיכה.
הוא שם, כל הזמן. הוא דרוך, כל הזמן. הוא עט על הכדור, לפעמים גם כשלא צריך, כל הזמן. הוא אחד מהאהובים עלי כשאני מכין לכם גיפים. כי כל מה שצריך לעשות עם קולסון הוא לא לשכוח להביט בו, כל הזמן. אם מפספסים לרגע, זהו לרוב רגע אחד יותר מדי.
למשל כאן. שימו לב לקולסון, שנשמר על ידי וויילר באב. הוא מבקש כדור. הוא נע לכיוון הצבע. הוא מבקש כדור שוב. ואחרי ריבאונד ההתקפה, חותך ומבקש שוב. ויוצא החוצה ומבקש שוב. ותוך כדי הזריקה של ווב מהפינה, נע שוב ולוקח איתו את וויילר באב פנימה בדרך לריבאונד התקפה. ולוקח. ומזהה את פרנסיסקו הקטן על גבו. וקולע מעליו. לא עוצר לרגע. לא נח לרגע.
כן שומרים? לא שומרים?
כאמור, עם כל הכבוד להתקפה ולרצון לחטוף, מכבי תל אביב מראה לנו בעיות הגנתיות פעם אחר פעם. חלק מזה אמור להסתדר מאליו ברגע שבולדווין יסיר טיפה חלודה ויכנס לעניינים. חלק מזה ישאר כמו שהוא בגלל הבעיות המובנות שיש למכבי תל אביב גם בסגל וגם בסגנון. ולמרות שסיימה אתמול עוד משחק שבו היא מאפשרת טיולים התקפיים ליריבה, קל וחומר יריבה שעד לתחילת המשחק הייתה הגרועה במפעל בקטגוריה המוזרה והמשנית הזאת של לקלוע, אני רוצה הפעם להצביע דווקא על דברים טובים. בחיי. אחרי משחק הגנה לא טוב, אני רוצה להראות כמה דברים הגנתיים שעבדו. דווקא.
למשל, המעבר של מכבי בין הגנות. כאן מראים את האזורית הלוחצת הקבועה (לרוב לאחר פסקי זמן או זריקות עונשין) בצורת 2-2-1. משם יוצאים לאזורית (הפעם, קשה להגיד שבצורה חלקה). משם עוברים לאישית. ויש שחקנים שמחליפים אחד עם השני (למשל קולסון ובולדווין) ויש כאלו שלא. ותראו בבקשה את היציאה של בלאט על אדוורדס. ותראו בבקשה את החילוף ההגנתי המשולש ריברו-סורקין-בלאט שמנטרל את המהלך של באיירן. נחמד.
בלאט, במהלך האחרון, שמר על אדוורדס. במהלך הזה הוא שומר על אובסט המסוכן. ואחרי חסימה מדורגת, יש חילוף בלאט את ריברו. ומיד לאחר מכן מגיע סורקין כדי לסייע ולהציל את בלאט מהגנה בצבע. נגמר המהלך.
אחרון. הפעם דיברתולומיאו על אובסט. חסימה גבית של אובסט = חילוף עם קולסון. חסימה לאובסט = חילוף עם בראון. וזהו. נגמר המהלך.
רגע. שלא יובן אחרת. במרבית המהלכים בצד שבו אמורים לשמור מצאה עצמה מכבי תל אביב חשופה ומוגבלת הגנתית. לתמיר בלאט וג'ון דיברתולומיאו היו הרבה יותר בעיות הגנתיות מאשר פתרונות, וכך גם לגבי בראון, ריברו וסורקין. מה שכן, נראה היה שברמת תכנית המשחק וההתאמה אל מול שחקנים ספציפיים (שחטפה מכה מוקדמת בגלל אחוזי הקליעה המפתיעים של באיירן), בנוסף לדברים ההגנתיים המובנים כברירת מחדל, מכבי מראה פוטנציאל (ולו טקטי) להיראות טוב יותר בהמשך. אולי.
שתי נקודות לסיום
1. קטש – אחרי שכתבנו את כל זה ודיברנו גם על הרוטציה העמוקה, יש לפעמים דברים בניהול המשחק של קטש שמרגישים הרפתקניים מדי. כשזה עובד זה עובד ואין טענות, אבל הרגיש אתמול, ולא בפעם הראשונה, שקטש מתפרע. הולך מוקדם מדי לחמישיית מחליפים. הולך לחמישיות משונות בשלבים משמעותיים (כולל החמישיה הבעייתית של תחילת הרבע הרביעי בדמות דיברתולומיאו, בלאט, בולדווין, ריברו וסורקין) ומסתכן מדי. אתמול זה עבד. בוא נראה מה יהיה מחר.
2. רומן – טרם תחילת העונה טענתי וחשבתי שמה שעשוי להכריע את גורל עונת המשחקים 23/24 יהיה רומן סורקין, כלומר אם סורקין יהפוך לשחקן טאפ יורוליג אם לאו. ו-וואלה, כרגע הוא נראה הכי רחוק מזה מחד, בעוד הקבוצה שלו מטפסת במעלה הטבלה מאידך. נמשיך לעקוב בעניין.
