"עם ישראל חי!". במילים האלו סיימה נועה קירל את שירת ההמנון הלאומי אתמול בברקליס סנטר בברוקלין, ניו יורק, ולא השאירה עין אחת יבשה באולם המפואר שבלב הרובע הכי יהודי בעיר ובארצות הברית כולה.
הרי כולנו באותה סירה, כולנו נמצאים כבר שבוע בתור רכבת הרים הזויה שבין המוח ללב. יוצאים לנשימה רגעית מעל המים, בין אם זו ארוחה במסעדה או סדרה בטלוויזיה, ריצה בטבע או משחק כדורסל כי פשוט חייבים לתת למוח להתנתק קצת ומיד חוזרים למסכי החדשות, לרשתות החברתיות והלב שוב נקרע ונשבר לרסיסים מהמראות הקשים והעדויות המצמררות.
אתה נכנס לאולם והמחשבות רצות בראש; מותר לי בכלל לשבור שגרה ככה בתקופה כזו? מה אני בכלל הולך למשחק כדורסל סתמי באמצע כל הטירוף הזה? ושוב ישאלו אותי מלא אנשים שפחות מבינים במשבר שנקרא רצועת עזה וחמאס, מה המצב ומה קורה ואיך אתה? ואני בחיוך מאולץ עונה: הכל בסדר, אתה יודע, האחים שלי במילואים וההורים בלחץ אבל אנחנו עם חזק ונתגבר.
ואז הפרצוף המרחם שלהם, והשאלות הקבועות של מה יקרה עכשיו, ואיך נתנו לזה לקרות ומה יהיה עם הממשלה וביבי, ומה אתה חושב על ביידן ולמה בכלל נתנו לחמאס לשלוט שם ולמה פלסטין, ולמה הם מחולקים לגדה המערבית ולרצועה ולמה וכמה ואיך ודי.
אמרתי לעצמי שאני נכנס לראות רבע אחד והביתה! אז אמרתי... אני נמצא במשחקי כדורסל כבר 40 שנה, כסוכן, מנהל, הבן של.. וגם שחקן פעיל, באמת חשבתי שראיתי כבר הכל - NBA, יורוליג, ליגה ישראלית, משחקי נבחרת.
אתמול הברקליס סנטר התמלא באלפי חרדים, קיבוצניקים, כיפה סרוגה, מזרחים, אשכנזים, אמריקאים ישראלים, אמריקאים "רגילים", נוצרים, מוסלמים, עשירים, פחות עשירים, מתנשאים, שחצנים, נחמדים, אוהבים, שונאים, כאלו שהיו בארץ, כאלו שרוצים להיות, כאלו שאולי יהיו, גברים, נשים, ילדים, ותיקים, חיילים, עובדי שגרירות, ליכודניקים, מפא״יניקים ,ש״סניקים, מנכל״ים , עובדי עירייה ונועה קירל אחת.
להפתעתי הרבה כולם באו למען מטרה אחת - להביע תמיכה במדינתנו השבורה, ספק מרוסקת ולרגע היה נדמה כי הכדורסל לא רלוונטי בכלל. אני עובר בין השחקנים, לוחץ ידיים, טופח על השכם ופשוט מבין שמשהו אחר קורה פה, משהו שהוא לא כדורסל, משהו מעצים, משהו גדול, משהו שיכול לקרות רק עם העם שלנו.
בוא נסבר את האוזן לשנייה - מנגד עומדת קבוצת NBA לא רעה בכלל עם סגל שחקנים מרשים בהחלט שבכלל מתכוננת לפתיחת העונה שלה ונדמה היה שגם הם היו בהלם. חשוב להבין - חלק מהשחקנים של ברוקלין נטס הם אולסטאר בליגה, ורגילים שכולם באים לראות אותם, שהם ההצגה ועוד באולמם הביתי. במקום זה הם נשארו פעורי פה מלראות את אולמם הביתי נצבע בצבעי הדגל שלנו כשברקע שירי ארץ ישראל, אלפי דגלים כחול לבן ביציע והקבוצה הצנועה מישראל היא האירוע המרכזי והם רק התפאורה.
והנה נועה שרה את ההמנון עטופה בדגל ישראל; ויואב ועדי - אח וחבר עטופים גם הם; והנה יהוא אורלנד, מאמן הקבוצה וחבר קרוב שזה עתה איבד את חברו הטוב עם דמעות בעיניים, והמשחק מתחיל ורעננה מובילה, הקהל שר ומעוד (ספק אם מישהו בקהל הכיר שחקן אחד ברעננה אבל מה זה משנה כרגע). האולם הולך ומתמלא, ועוד דגלים, ועוד שירים, והנה שגריר ישראל בניו יורק, והנה כל הקהל של ברוקלין ובמיוחד השחקנים הכוכבים האלו, שמרוויחים מיליוני דולרים בשנה וספק יודעים מה זה רצועת עזה, מבינים שיש כאן משהו ענק, משהו עצום, משהו שלא קשור אליהם.
והנה 20 הפרש להם אבל את מי זה מעניין, והכתבת של ניו יורק פוסט שיושבת לידי מרוגשת כולה מגודל האהבה וממפגן התמיכה; והודעה מהארץ – אח שלי בן שגויס למילואים בדרום שולח תמונות קשות ולא בא לי לפתוח את ההודעה כי די, הלב שבור אבל היצר אומר אני רוצה לסבול עוד ולצרוב את זה עמוק בזיכרון כדי לא לשכוח לעולם. אני פותח את ההודעה ושוב אני לא במשחק, חוזר למראות ולמחשבות.
אני פוגש מלא אנשים ביציע וכולם חברים וכולם אחים וכולם פשוט רק רוצים להיות יחד. ואז המשחק נגמר וכל הקהל נשאר לעודד ולשיר שירי ארץ ישראל, והשחקנים מחבקים אותו והוא מחבק אותם וחלקם בכלל אמריקאים שזה עתה הצטרפו לקבוצה ולא בטוח שהיו אי פעם בישראל. צמרמורות בכל הגוף, ורייצ׳ל אשתי היקרה שהיא יהודיה אמריקאית מחבקת עם דמעות של התרגשות (או הורמונים של היריון), ואני יוצא מהאולם ומסביב הכל משטרות שבאו לשמור עלינו. מחוץ לאולם מאות אוהדים נשארים ושרים שירי ארץ ישראל ותפילות, עטופים כולם בדגלי המדינה. נשארתי עד הסוף כמובן, למי שלא הבין!
חשבתי שמדינת ישראל עומדת מושפלת, נדהמת, מפוחדת, מדממת, מבולבלת וקרועה מבפנים וטעיתי בענק וגם מי שניסה או ינסה לפגוע בנו טועה בענק. כמו שאמר הנשיא ביידן שציטט את גולדה: "יש לנו נשק סודי אחד... אין לנו מקום אחר ללכת אליו". בשורות טובות לכל עם ישראל...
