"כל קיץ קורה כבר דבר מה", כתב פעם המשורר נתן יונתן. ובאמת, איכשהו, הקיץ הישראלי הוא תמיד עונה עמוסת אירועים. פעם מחאה ופעם מלחמה, פעם בחירות ופעם גמר "כוכב נולד". איכשהו, דווקא בעונה שמזוהה עם המנוחה ליגע והמרגוע לעמל (עונת החופשות), בישראל דווקא עולים על טורים גבוהים.
אבל גם בסטנדרט הזה, קיץ 2006 היה קיץ יוצא דופן. זה הקיץ שבו ישראל יצאה למלחמה - מלחמת לבנון השנייה פרצה בעקבות חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, ואיתה מהומה שלמה. טילים שנפלו בכל מקום, אובדן אמון במנהיגות (כן, זה משהו שקורה לנו לא פעם אחרי מלחמות), הפגנות גדולות נגד הפוליטיקאים - ומבצע אחד שנפתח עם הבטחה לשינוי גדול וריסוק חיזבאללה, ונגמר בקול ענות חלושה.
והמתח הגדול ואווירת חוסר האמון והכעס שנוצר על ההנהגה היה צריך לחפש מקום להתנקז אליו. אבן שואבת שתמשוך אליה את התחושה המרירה שנוצרה בציבור, ובקיץ הזה קראו לה "קמפיין המשתמטים". אווירת הגיוס הכללית, והעובדה שכל אחד מאיתנו הכיר מישהו שהיה בחזית, גרמו לנו להפנות את האש למי שלא שירתו - מכל מיני סיבות. סטיקרים אף הופצו עם עיתוני הבוקר - תחת הכותרת "ישראלי אמיתי לא משתמט".
17 שנה עברו, הזעם הציבורי עדיין באוויר (כנראה שזה משהו באקלים), ההשתמטות אוטוטו הופכת לחוקית (באישור ממשלת ישראל), אבל הקמפיין הזה חזר אלינו בגלגול חדש - עכשיו, הוא מגיע אל עולם הכדורסל. במילים אחרות, "ישראלי אמיתי לא משתמט (מהנבחרת)".
אפשר לראות אותם לא מעט - גם בערוץ, ואפילו באתר הזה ממש. אנשי כדורסל מכובדים (ואני כותב את זה ללא גרם של ציניות) שתובעים בגרון ניחר את כבודה של נבחרת ישראל האבודה, מאשימים בנפנופי ידיים את השחקנים העצלנים האלה, שלא מוכנים להקריב מעצמם לטובת נבחרת ישראל. גם כשמדובר בקמפיין שולי יחסית, כמו קמפיין מוקדמות הטורניר הטרום אולימפי, זה שבסופו - אחרי סדרה חשבונית מסובכת שאפילו פיתגורס לא יכול לפתור - הנבחרת יכולה, בסיכוי קלוש מאוד, להגיע למשחקים האולימפיים בפריס.
אז לאולימפיאדה, כנראה, לא נגיע - אבל בינתיים, התפתח כאן ספורט אולימפי אחר: יידוי האשמות בשחקני הנבחרת שלא מוכנים לבוא. הם, שלא מוכנים "להקריב מעצמם" (כלומר, לוותר על החופש שלהם), כביכול מעדיפים את טובתם האישית על פני טובת הכלל - טובת המדינה, במידה רבה. הם מעדיפים, שומו שמיים, לטפל בעצמם בקיץ - ולא לנסוע לאסטוניה, לאולמות המתנ"סים, כדי ללכת מכות בקרב שתועלתו מוטלת בספק - אפילו עבור הנבחרת.
אז אני, הקטן (מאוד), רוצה להזכיר כמה מושכלות יסוד: ראשית, אנחנו לא לבד. לא רק נבחרת ישראל משחקת בחלון הקיץ הנוכחי, אלא גם לא מעט נבחרות אחרות - ממדינות כדורסל קצת יותר מפותחות, כאלה שיש בהן שחקנים שהיו יכולים מאוד לעזור לנבחרת. סרביה, למשל, היתה יכולה מאוד להסתייע בניקולה יוקיץ', יוון ביאניס אנטטוקומפו. אבל איכשהו, שם מבינים שהמשחק שלהם מול הקבוצות (בוודאי קבוצות NBA - עם שחקנים שמשחקים כמאה משחקים בעונה, כולל פלייאוף) הוא משחק עדין.
אי אפשר ליהנות מכל העולמות, ואי אפשר שהשחקנים יצדיעו ו"יקריבו מעצמם" לטובת כל קמפיין. לפעמים עדיף "לוותר" על שחקן בקמפיין מסוים, כדי להרוויח אותו במקומות שבו באמת צריך אותו - למשל, היורובאסקט שנערך בקיץ שעבר, שאליו התייצבו כל השמות הגדולים (אלה שהוזכרו למעלה וגם אחרים) על מנת לייצג בגאווה את מדינתם.
אפשר להמר בזהירות שאף סרבי לא חושב שיוקיץ' "משתמט" או חלילה "בוגד במולדת" כי הוא לא מגיע לקמפיין שולי. המאמנים, על אף רצונם העז לקבל את השחקנים הכי טובים בעולם, מבינים את זה וממשיכים הלאה. מתמודדים עם מה שיש, ומחכים לקמפיין הבא.
וזה השורש האמיתי שאני רוצה לאתגר בביקורת על השחקנים - "מנוחה" נתפסת במדינת ישראל כלוקסוס. כאיזו פריבילגיה שהשחקנים לוקחים על עצמם מתוך רגש אנוכי, ורצון "לדאוג לעצמם". אבל כל מי שקצת רואה ספורט, ובוודאי מי שמתעסק בספורט, יודע שמנוחה היא דבר לא פחות קריטי לספורטאי (כל ספורטאי) מאשר התקופה האקטיבית, זו שבה הדברים קורים. זו התקופה שבה הגוף צריך להירגע מהלחץ האינטנסיבי של העונה, שבו אפשר לטעון את המצברים מחדש - כדי להגיע לעונה החדשה רעב יותר, חזק יותר וטוב יותר.
ובאופן אירוני, הלהט הזה לרצות שהשחקנים ישחקו בכל קמפיין ויתייצבו לכל "משימה לאומית", פוגעת בסוף בנבחרת ישראל. כי שחקן שלא נח כמו שצריך, חשוף יותר לפציעות במהלך העונה. זה נכון בכל ספורט, וזה נכון על אחת כמה וכמה בספורט פיזי כמו כדורסל. ברצונם "לגייס" את השחקנים ל"שירות המילואים" של הנבחרת בטווח הקצר, הם עלולים לאבד אותם בטווח הבינוני והארוך. תשאלו את תומר גינת, שהגיע לקמפיין הזה - ונפצע במשחק הכנה חסר חשיבות מול הונגריה - במה שיפגע בהכנה ובכניסה שלו לקראת העונה בהפועל ת"א, וגם בנבחרת ישראל - בהמשך הדרך.
איך אמרו גדולים ממני? לא אלמן ישראל. לנבחרת ישראל צריך לבוא מאהבה, מתוך רצון ומתוך גאווה ללבוש את מדי הכחול לבן. תודה לאל שאנחנו לא עומדים רק על קוצו של שחקן בודד, אפילו לא של שני שחקנים, ואפשר לתת ולהיראות הרבה יותר טוב גם בסגל הנבחרת הנוכחי. אם רומן סורקין וים מדר (שני שחקני על במונחים ישראליים) לא מספיק טובים כדי לנצח את הולנד (אלא רק לסיים בתיקו כי... מישהו החליט), כנראה שהבעיה היא לא במי שבחר לנוח.
נבחרת ישראל חשובה לכולם. היא חשובה לי, כמו שהיא חשובה לצועקים. לא יותר ולא פחות. אבל מי שאוהב את נבחרת ישראל, צריך לראות גם מעבר לקמפיין הנוכחי. מי שאוהב את הכדורסל הישראלי, צריך לחשוב על איך הנבחרת שלו תגיע לרגעים שבהם היא תצטרך את השחקנים שלה באמת - במוקדמות אליפות אירופה, או (אם נעפיל) באליפות עצמה. לא בטורנירים מומצאים של פיב"א, שבראייה הכוללת הם פשוט פחות חשובים.
ואם יש מי שבוחר שלא לבוא - זו זכותו. לא צריך להעמיד אותו לדין, כי הוא לא ביצע שום עבירה. שמירה על הגוף שלו, ועל המנוחה, הם קודש עבור ספורטאי לא פחות מאשר לבישת מדי הנבחרת. היא חשובה לו כדי שיוכל לייצג את המדינה בעתיד. וחוץ מזה, הקיץ ראינו היטב שבדורות הצעירים יותר - יש לא מעט כשרונות שיכולים לקבל את הבמה במשחקים האלה, ולמלא את החלל. המקארתיזם סביב שחקני הנבחרת "העצלנים" הוא לא רק שגוי מוסרית, הוא גם פוגע במטרה שאותה הוא כביכול בא לשרת - טובת הנבחרת, וטובת הענף.
אז בהצלחה לנבחרת ישראל באסטוניה, מי ייתן ותגיעו רחוק. בהצלחה לשחקנים שכן בחרו להקריב את עצמם, אחרי עונה ארוכה ומתישה, וללבוש את המדים הלאומיים גם הקיץ. בתקווה שבספורט הישראלי נדע להסתכל על מי שכן משחק - ולא על מי שנשאר בחוץ. משימה קשה, אבל נראה לי שאפשר להתמודד איתה.
אל אל ישראל.
