קיץ 2023 וקיץ 2022 של מכבי תל אביב שונים ב-180 מעלות האחד מהשני. אם בפגרה הקודמת הצהובים עשו מהפכה כללית - מאמן חדש והודעות וולקאם כמעט על בסיס יומי - הרי שבפגרה הזו הם פעלו באופן כירורגי בהרבה. ההמשכיות היא הקו המנחה של מכבי ת"א ערב עונת 23/24, כשבקיץ הזה, הצוות הניהולי והמקצועי ניסה לבצע את השדרוגים והשיפוצים במקומות הנכונים. עם ההחתמה של חסיאל ריברו, הסגל הצהוב כמעט הושלם לחלוטין - וזה הזמן לצלול להחלטות של קיץ 2023 ביד אליהו. חלקן מהן התקבלו פה אחד, בנוגע לאחרות היו חילוקי דעות - אבל בשורה התחתונה, מכבי ת"א של סוף יולי-תחילת אוגוסט היא מוצר כמעט מוגמר.
האזינו לפודקאסט: מאחורי הקלעים של בניית מכבי ת"א
לפני שמסתכלים על הדברים ברמה הפרסונלית וברמת המיקרו, צריך לומר: כל מה שקרה בקיץ הזה הוא נגזרת של המהלכים שבוצעו במהלך העונה שעברה ושל תקציב השחקנים, שמושפע מכך באופן ישיר. שהרי, כאמור, מכבי הגיעה לקיץ הזה כשליבת הסגל נשארה מהעונה שעברה, וההמשכיות הזו עולה כסף. תקציב השחקנים אמנם עלה מעט - אבל אם יוצאים מנקודת הנחה שהמשכורות של לורנזו בראון, ווייד בולדווין, בונזי קולסון ורומן סורקין שודרגו באופן משמעותי, ושתמיר בלאט יקר בהרבה מיפתח זיו - גם אם מורידים את המשכורות (הגדולות) של אלכס פויתרס ודארן היליארד והמשכורות (הבינוניות) של אוסטין הולינס וג'רל מרטין, הרי שזה הותיר את מכבי מרחב תמרון קטן יחסית.
לכן, שחקנים בסדר הגודל והשכר של ניקולה מירוטיץ' או חואנצ'ו הרננגומס, 2.5 מיליון דולר לעונה (וצפונה), לא באמת באו בחשבון מבחינת מכבי ת"א, אבל העניין הכספי הוא לא רק הסיפור כאן. עודד קטש הוא מאמן שצריך שחקנים מאוד ספציפיים, כאלה שידעו לענות על דרישות מאוד מסוימות בתוך השיטה. היליארד, לדוגמה, שהיה אחד המשתכרים הבכירים בסגל בעונה שעברה, לא ממש הסתדר בתוך התבנית הזו. גם פויתרס, שנוסה (בעיקר לפני הפציעה) בעמדה מספר 4 שהיתה זרה לו, לא ממש השתלב היטב. השחקנים שהחליפו אותם באופן ישיר - אנטוניוס קליבלנד וריברו - אמנם זולים יותר, אבל לפחות לפי מה שחושבים במכבי בשלב זה, מתאימים בהרבה.
שיטוט מהיר ברשתות החברתיות יגלה שלא מעט מאוהדי מכבי תל אביב מאוכזבים מהקיץ הזה. הציפיה היתה לשמות הגדולים שייתנו לסגל את האקסטרה מייל ההכרחי כדי להתחרות שוב על פיינל פור, במיוחד כשרואים מסביב את מירוץ החימוש בקבוצות כמו פנאתינייקוס, הכוכב האדום ואחרות. אבל מבחינת מכבי, הקו הוא אחר: השמות הגדולים והיקרים - בראון, בולדווין, קולסון - הוחתמו עוד בעונה שעברה, ובמכבי חיפשו, כאמור, שחקנים שבעיקר יתאימו לשיטה.
אחד השמות ה"גדולים" שמכבי רצתה מאוד לעמדה 4/5 היה זאק לידיי, שחקן שעבורו הצהובים גם היו מוכנים לשלם 1.5 מיליון דולר לעונה, מה שאומר להכניס את היד לכיס קצת יותר עמוק. אלא שלידיי, בסופו של דבר, החליט להמשיך אצל ז'ליקו אוברדוביץ' בפרטיזן בלגרד. במקומו הוחתם ריברו (שנרחיב עליו בהמשך), שחקן זול יותר, בטח לא שם מפוצץ, בטח ובטח לא שחקן שדומה בסגנון ללידיי - אבל כזה שבמכבי מאמינים שיוכל לתת להם אלמנטים שגם שחקנים יקרים יותר לא בהכרח יוכלו לתת.
הקו האחורי
לא מעט סוגיות והתלבטויות ליוו את מכבי תל אביב בחודשי יוני-יולי החמים, אך בכל הנוגע לגארדים, ההחלטות היו יותר חד משמעיות, במיוחד בעמדת הרכז המחליף. המסקנה העיקרית מהעונה שעברה היתה שבראון ובולדווין צריכים עזרה, שהם זקוקים להפחתת עומסים. שאי אפשר לשחוק יותר עד דק את שני הפרנצ'ייז פליירז, ורצוי שיגיע שחקן שיוכל לתת דקות משמעותיות בליגה וביורוליג. ורצוי כמובן שתהיה לו תעודת זהות כחולה.
לגבי תמיר בלאט היתה תמימות דעים בין קטש לבין אבי אבן לבין יתר ההנהלה. יפתח זיו לא קיבל את המפתחות מקטש להיות הרכז המחליף בעונה שעברה, ולמשבצת הזו בלאט אמור להיכנס בצורה די חלקה. הוא הוכיח את עצמו ברמת היורוליג בעונה שעברה באלבה ברלין, אבל מעבר לכך, הוא שחקן שקטש סומך עליו בעיניים עצומות. הוא הרי שחקן פיק אנד רול מצוין - שזו אחת הדרישות ההכרחיות בסגנון של קטש - ובתרחיש האופטימי/ריאלי, הוא אמור לקבל דקות משמעותיות לצידם וגם במקומם של בראון את בולדווין.
מי שאמור היה להשלים את הקו האחורי היה בראיין אנגולה. הקולומביאני, שנמצא בינתיים בדרך להפועל תל אביב, חתם בשלב מוקדם מאוד (עוד במהלך העונה הקודמת) לשלוש שנים. במכבי ידעו עוד באמצע העונה החולפת שיצטרכו להשקיע כספים רבים בשדרוג של בראון ובולדווין, ולכן חיפשו שחקן איכותי ובמחיר סביר יחסית, כ-400 אלף דולר לעונה. אבל אנגולה, כידוע, לא עבר את הבדיקות הרפואיות, מה גם שפוליסת הביטוח שלו יקרה מאוד בשל הבעיה שהתגלתה בליבו כששיחק בא.א.ק. אתונה - והצהובים החליטו לבטל את חוזהו וחזרו לשוק השחקנים. אגב, בסביבת המועדון יש הטוענים כי קטש לא היה שלם עם הבחירה באנגולה מלכתחילה, אלא העדיף שחקן בעל סט שונה של יכולות.
אחד השמות הראשונים שעלה בהקשר של הקו האחורי במקום אנגולה היה ג'יילן סמית', ששיתף פעולה עם בלאט באלבה. כאן, אגב, כבר לא ממש היתה תמימות דעים. לצד קולות שהיו בעד החתמתו של סמית', עלו גם לא מעט חששות שמוביל כדור נוסף יהפוך את עמדה 1-2 לעמוסה מדי. לבראון ובולדווין הרי יהיו הדקות שלהם, כשגם בלאט וג'ון דיברתולומיאו מיועדים לשחק לא מעט. לכן, במכבי החליטו ללכת על גארד בסגנון אחר וסמית' חתם בווירטוס בולוניה.
נעשה סדר שוב: מכבי חיפשה גארד שיחליף את אנגולה, שבעצם החליף את דארן היליארד. גם היום, כל אדם במכבי ת"א, כולל קטש, יסכים שהיליארד הוא שחקן איכותי שפשוט לא התאים. היכולת ההגנתית שלו לא היתה מספיק טובה, הוא לא יוצר מספיק טוב בפיק אנד רול וגם לא השחקן שרק יעמוד בפינה ויחכה שימסרו לו. לכן, במכבי ת"א חיפשו משהו יותר ספציפי: גארד שמצד אחד יודע להוביל כדור ולשחק פיק אנד רול, אבל לא כזה ש"ינגוס" בדקות של בלאט, אלא ישחק יותר ב-2 ואולי גם ב-3. מוטב גם שיהיה שחקן הגנה איכותי ומנוסה, שיידע לאן הוא נכנס מבחינת מקומו בהיררכיה, וגם לא כזה שיגרום לחריגה מהתקציב.
אנטוניוס קליבלנד, לפחות בעיני מכבי ת"א, היה התאמה מושלמת לתפקיד הזה. נכון, הוא עדיין לא שיחק ברמת יורוליג וגם לא הוכיח קליעה יציבה לאורך הקריירה, אבל הוא שומר מצוין ולא אחד שמגיע כדי להיות האלפא דוג. הוא מבין שבניגוד לתפקיד שאותו הוא מילא בהפועל אילת, במכבי הוא מגיע להיות כינור שני, אולי שלישי או רביעי. קליבלנד הוא ככל הכנראה שחקן כדורסל פחות טוב מהיליארד, ניתן לקבוע את זה רק לפי העובדה שהוא ישתכר העונה בערך שליש ממנו. אבל בשלב זה ההנחה הרווחת במכבי היא שבכל הנוגע להתאמה, הוא עדיף עליו בשביל הצרכים של הקבוצה.
עמדה 4
עוד במהלך עונת 22/23, לכל בר דעת היה ברור שצריך להגיע שינוי כלשהו בעמדת הפאוור פורוורד. שמה שהיה בעונה שעברה לא מספיק טוב עבור קבוצה בעלת שאיפות פיינל פור. וזו באמת היתה ההתלבטות הגדולה של הקיץ: במשך שבועות רבים אנשי מכבי ת"א התחבטו בשאלת ג'רל מרטין (וגם אלכס פויתרס, בהמשך נגיע גם אליו) ובסוגיית הפורוורד שיגיע, אם במקומו או אם לצידו. הכל, כדי לא למצוא את עצמם, שוב, בסיטואציה שבה הם מחפשים פתרונות במהלך העונה ומסתפקים בגרסה חיוורת של סולימאן בריימו.
השחקן שקטש סימן בתחילת הקיץ היה דווקא כריס ג'ונסון. הוא הכיר אותו היטב מתקופתם המשותפת בהפועל ירושלים (כמו תמיר בלאט) והיה בטוח שאת ההגנה, האינטסיביות וגם הקליעה הוא יכול להביא ברמת יורוליג. המו"מ מול ג'ונסון היה כבר לקראת סיכום, אבל במכבי לא היו סגורים עליו לגמרי. הקפטן של הפועל חולון הוא יותר 3 שיכול לשחק ב-4, ובצוות המקצועי ובהנהלה האמינו שהקבוצה זקוקה יותר ל-4 שיכול לתת דקות בעמדה 3.
בזמן שמכבי התמהמה עם החלטה בנוגע לג'ונסון, היא קיבלה אינדיקציות שג'יימס ווב, שהחזיק בחוזה בוולנסיה, על המדף. מכבי פעלה יחסית מהר: ווב, לפחות בראות אנשי מכבי תל אביב, עדיף על מרטין במשבצת של הסטרץ' פור - הוא קולע טוב יותר, נחשב לשחקן הגנה טוב וגם כזה שיכול להיות יעיל יותר בעמדה מספר 3. ברגע שהוא עמד על כף המאזניים מול ג'ונסון, ובהינתן העובדה שהשוק לא משופע בשחקנים בסגנון הזה (מירוטיץ', כאמור, הוא לא באמת אופציה ריאלית), הבחירה בו היתה סוג של קונצנזוס.
עוד עניין שעמד לזכות ווב, בהשוואה לג'ונסון, היא אותו רצון להמשכיות. בעוד שמול ג'ונסון בן ה-34 המגעים היו על חוזה לעונה אחת, הרי שווב - כמו בלאט, קליבלנד וריברו - חתמו על חוזים של שתי עונות לפחות. הקו הזה התחיל עוד במהלך העונה הקודמת, כשכל הארכות החוזים שמכבי חתמה עליהם היו ליותר מעונה אחת. דין בולדווין ובראון כדין סורקין ובלאט כדין ווב וקליבלנד.
העניין הוא שאחרי שווב חתם, נמשכו הלבטים לגבי מרטין, ממש עד לרגע האחרון. הקבוצה היתה צריכה להודיע לפורוורד עד ה-15 ביולי האם היא מממשת עליו את האופציה או מוותרת. משום שלא היתה החלטה חד משמעית לגביו, מכבי ביקשה ממנו עוד כמה ימים לפני הודעה סופית בעניינו. כי העונה הראשונה של מרטין היתה מתעתעת: מצד אחד, הוא היה לא יציב והסיומת שלו - במיוחד בסדרה מול מונאקו והפלייאוף הישראלי - היתה לא טובה. מצד שני, מדובר בשחקן יחסית זול, העונה הקודמת היתה הראשונה שלו ביורוליג, בחלקים ממנה הוא הראה כמה גדול הפוטנציאל שלו, ובמכבי זוכרים היטב איך נסקו כריס ג'ונס וקינאן אוואנס אחרי עונת בכורה ביד אליהו.
גם כאן היו חילוקי דעות עד להחלטה הסופית בעניין: אבי אבן נטה לכיוון ההשארה של מרטין, אבל קטש היה זה שבסופו של דבר החליט שהוא מעדיף שחקן בסגנון אחר, שיהפוך את הקו הקדמי של מכבי לקצת יותר מגוון.
עמדה 4/5
גם שאלת אלכס פויתרס לא היתה פשוטה מבחינת מכבי. בניגוד למקרה מרטין, ששוחרר אחרי ההחתמה של ווב, במקרה הזה - הצהובים החליטו קודם על פרידה, עוד בטרם הגיע המחליף המיועד. מי שדווקא היה בעד לנסות להשאיר את פויתרס היה קטש. הוא הרגיש שהעונה שעברה התפספסה לסנטר, בעיקר בגלל הפציעה ביד שהשביתה אותו לארבעה חודשים, והאמין שבעונה הקרובה הוא יוכל להיות אפקטיבי בהרבה, בטח אם יקצץ בשכרו.
במקביל היו גם הקולות נגד ההשארה פויתרס. נעזוב רגע את השיקול הכלכלי בצד. ברמה המקצועית, הרגישו במכבי שקו קדמי שכולל אותו ואת ג'וש ניבו זה קצת יותר מדי מאותו דבר. שניהם אתלטים, שחקנים שמשחקים עם הפנים לסל. הניסיון עם פויתרס בעמדה 4 בעונה שעברה, לפני ואחרי הפציעה, לא הצליח - ואבי אבן והצוות המקצועי רצו להוסיף משהו שונה: שחקן שיוכל לשחק בשתי עמדות הפנים ויוכל לתת משהו אחר לגמרי בהשוואה לניבו או לרומן סורקין.
גם ההחלטה הזו לוותה בלא מעט חילוקי דעות, אבל בסופו של דבר, האופציה על פויתרס לא מומשה. בשלב מוקדם יותר של הקיץ, מכבי רצתה את לידיי לעמדה הזו, אבל הבחירה שלו להישאר בפרטיזן הותירה אותה עם אופציות מועטות יחסית.
מכבי ת"א בדקה כמה וכמה שחקנים. האופציה הראשונה מבחינתה היה מאט קוסטלו - שחקן מושלם עבור קטש. אלא שמהרגע הראשון, באסקוניה אותתה שהיא לא מתכוונת לשחרר אותו, גם לא עבור ביי אאוט, והצהובים נאלצו להתקדם. פרנק קמינסקי הוא שחקן שעניין אותה מאוד, אבל לכל אורך הדרך הוא הבהיר שהוא רוצה למצות עד תום את אופציית ה-NBA, ולצהובים לא היה את הלוקסוס לחכות עד סוף הקיץ ולהסתכן בלצאת קרחים מכל הכיוונים.
ואז עלתה על השולחן האפשרות להחתים את חסיאל ריברו. על פניו, שחקן שונה לגמרי מלידיי מבחינת סגנון המשחק, אבל חשוב לא פחות - שונה לגמרי מפויתרס, מניבו ומסורקין. שחקן שיכול לתת למכבי מימד שלא ממש קיים אצלה: משחק עם הגב לסל, קשיחות וקצת "רוע" חיובי, שגם כן לא ממש קיים בסגל הצהוב, אולי למעט בולדווין.
אם בוחנים את זה רק על פי התגובות ברשתות החברתיות, הרי ההחתמה של ריברו התקבלה פחות טוב אצל האוהדים. הם רצו שם יותר גדול, מהיורוליג או מה-NBA, וגם העובדה שהפועל ירושלים והפועל תל אביב פנו אליו לא הוסיפה לו יותר מדי נקודות זכות. אבל במכבי בטוחים שיש כאן פוטנציאל לעסקה מצוינת: ריברו מגיע אחרי עונה של 9.4 נקודות ו-3.5 ריבאונדים בפחות מ-19 דקות ביורוליג, והמחשבה היא שיש במקרה שלו פוטנציאל של תועלת שתהיה גדולה מהעלות - שכן שכרו של הקובני יעמוד על כ-600 אלף דולר לעונה.
לריברו חסרה תכונה אחת שיש לצורך העניין ללידיי: הוא לא ממש קולע מחוץ לקשת. ליתר דיוק, 3 שלשות מ-14 ניסיונות בכל העונה שעברה בוולנסיה. הנתון הזה מחזק את ההערכה שסורקין יקבל יותר דקות העונה בעמדה 4, וככל הנראה גם יזרוק יותר מחוץ לקשת. קטש התייחס לאפשרות הנ"ל ואמר מיד בסיום העונה שעברה שהוא מאמין שסורקין מסוגל לעשות את הטרנספורמציה הזו. אם לשפוט רק על פי משחקי ההכנה של נבחרת ישראל, שהם אמנם לא מדגם מייצג במיוחד, יש על מה לבנות: סורקין קלע 4 שלשות בשני משחקים, כשלשם השוואה, בכל העונה שעברה ביורוליג, הוא קלע שתי שלשות.
לסורקין והמעמד שלו היה משקל חשוב בהליך הרכבת הקו הקדמי. את העונה שעברה הוא הרי פתח כשחקן שסוחב סימן שאלה בכל הנוגע למידת ההתאמה שלו ליורוליג, אבל ככל שהעונה התקדמה היא קיבע את המעמד שלו כגבוה לגיטימי בליגה הטובה באירופה - מה שהפך אותו לראשון מבין שחקני מכבי הנוכחית שחותם על הארכת חוזה. לפיכך, ובהינתן שקטש מייעד לסורקין דקות בשתי עמדות הפנים, אחת המחשבות המרכזיות באשר לזהות השחקנים ב-4 וב-5, היתה שלא להביא כאלו שיפגעו בהתקדמות של סורקין.
זר אחד פחות
החלטה נוספת שבמכבי תל אביב לקחו נוגעת לכמות הזרים, וגם כאן - היו ועדיין ישנם לבטים רבים. נכון לעכשיו, הכיוון של הצהובים הוא לפתוח את העונה עם שבעת הזרים החתומים ועם חמשת הישראלים הבכירים, כשאליהם יתווסף עומר מאייר שיעלה מקבוצה הנוער ויקבל דקות בליגה ואולי עוד שחקן ישראלי משלים. עם זאת, לצוות המקצועי במכבי ברור שייתכן שבשלב כזה או אחר יהיה צריך בשחקן נוסף לאחת מעמדות הגארד/פורוורד, בוודאי אם תהיינה פציעות משמעותיות.
את העונה שעברה מכבי תל אביב פתחה עם שמונה זרים ושישה ישראלים בכירים. הסיטואציה הזו יצרה מספר סיטואציות: בסגל מלא של 14, וללא פציעות, בכל משחק יורוליג שני שחקנים נותרו מחוץ לסגל. בדרך כלל זה היה פניני, בתחילת העונה אפילו ג'ייק כהן, בהמשך יפתח זיו וסולימאן בריימו. ותשאלו כל אחד מהם - לא להתלבש בימי חמישי זו לא חוויה נעימה. בליגה, אוסטין הולינס אפילו לא נרשם באיגוד, ובדקות המועטות שקיבל ביורוליג (עד שנפצע), לא הצליח להיכנס לעניינים בשום שלב. כעת, כשהסגל מונה 12 שחקנים בכירים - כולם אמורים להתלבש ביורוליג, ובליגה - לפחות בשלב הראשוני - רק שני זרים לא יתלבשו בכל משחק, כשבמהלך העונה שעברה, שורת הזרים על אזרחי במשחקי הליגה מנתה חמישה שחקנים בחלקים נרחבים.
אחד השמות המפתיעים בקיץ הזה היה וויל ריימן, שהצטרף למכבי תל אביב בחוזה ארוך טווח. על פניו, הוא אמור היה לתפוס את העמדה של גיא פניני, שצפוי לפרוש ולהפוך לעוזר מאמן, אבל בצעד שגם כן יכול להיראות מפתיע - הושאל לסאן קנטאן הצרפתית. במכבי מאמינים שהקאדר הישראלי לעונה הקרובה (בלאט, דיברתולומיאו, מנקו, כהן וסורקין) מספיק לליגה, ושריימן עוד זקוק לשפשוף בליגה הצרפתית החזקה לפני שיעשה את קפיצת המדרגה ליורוליג. בנוסף, על ריימן עדיין לא חל מס של שחקן ישראלי, כשאחרי חמש שנים בישראל הסטטוס שלו משתנה. במכבי לא רצו "לבזבז" שנה באספקט הזה, ולאור העובדה שבמילא הוא לא אמור להיות על תקן של שחקן מוביל בעונה הבאה, קיבלו את ההחלטה להשאיל אותו.
בסופו של יום, במקומם של פויתרס, מרטין, היליארד, הולינס וזיו הגיעו ריברו, ווב, קליבלנד ובלאט. האם רשימת המגיעים מוכשרת יותר מרשימת העוזבים? כנראה שלא. אבל האם היא מתאימה יותר? כנראה שכן. ועל זה ייתכן שתקום ותיפול מכבי תל אביב. בשורה התחתונה, זה היה קיץ אחר עבורה, שאת איכות ההחלטות שלו ניתן יהיה לבחון רק כשיעבור הזמן, אם כי המהלכים החשובים באמת - נעשו בכלל במהלך העונה הקודמת. קטש, מיומו הראשון כמאמן מכבי תל אביב, דיבר על המשכיות כתנאי הכרחי להצלחה ביורוליג. אבי אבן, בקיץ הראשון שלו כמנהל מקצועי, מאמין גם כן בדרך הזו, ומכבי תגיע לעונת 23/24 כשהיא מכוונת להיות גרסה דומה, אך משודרגת, של הקבוצה שסיימה את עונת 22/23.
האזינו לפודקאסט על מאחורי הקלעים של בניית מכבי ת"א:
