(בווידאו: התכנית המלאה עם דני פרנקו)
דני פרנקו עבר עונה מטלטלת וארוכה במיוחד. לא מעט רגעי שיא ואכזבה חווה המאמן בהפועל תל אביב - מהיכולת הטובה בעונת הבכורה ביורוקאפ והתקוות האדירות שנקטעו בהפסד האכזרי ברבע הגמר לחובנטוד בדאלונה, דרך המשבר שתפס את החבורה באמצע העונה ועד לסדרת הגמר הבלתי נשכחת נגד מכבי תל אביב, בה היה מרחק נגיעה מהענקת צלחת האליפות לאדומים לראשונה משנת 1969 דווקא על חשבון היריבה הצהובה המושבעת. כעת, הגיע פרנקו לתכנית 'מדברים עם שי האוזמן' ופתח את כל הנושאים הבוערים.
"הפועל תל אביב, זה רגש שבין סקנדל לפסטיבל", אמר, "זה או דמעות של אושר או דמעות של שמחה. לא ראיתי את המשחק האחרון של העונה אפילו פעם אחת. אף אחד אצלנו במערכת לא מבין עוד כמה קשה יהיה לשחזר את העונה הזו. זאת בעיה".
כנשאל על המשבר שתפס את הקבוצה, סיפר פרנקו: "קבוצה צריכה לעבור במהלך עונה רגעים כאלה של משבר. כמאמן אתה יכול לתת למשבר לקרות מעצמו, כשכל משחק בדרייב אין מפוצץ ויש מפגן חיל האוויר של 20-30 הפרש אין בהכרח לאן לעלות. ואז מגיעה תקופה יותר קשה ויש לך שתי אופציות - או לבוא עם פטיש, או לתת לאנשים לשקוע לתוך זה. אתה לא יכול להילחם בנפילה הזו, היא תמיד תהיה שם. אני לא הפרעתי למשבר וזה עלה לנו בכמה הפסדים, ידעתי שזה יעלה בכמה הפסדים".
"בכל קבוצה יש משבר שונה, בהפועל תל אביב המשבר בא יותר מהר", הודה, "היה אצלנו חוסר סבלנות טבעי של כל שחקן עם עצמו, ההדחה מאירופה הייתה הדבר הכי כואב שהקבוצה הזו חוותה כי האמנו שאנחנו יכולים להגיע עד הסוף. היו רגעים של תסכול, רגעים בהם אנשים היו חסרי סבלנות אחד לשני ופחות תומכים. אי אפשר להילחם בזה ולא נלחמתי".
אז, נשאל פרנקו על ההחלטה להנחית בהפועל תל אביב את צ'ינאנו אונואקו, שנפלט מידיה של ססארי, כשבמקביל הקבוצה האדומה נאלצה לשחרר את כריס הורטון. "הפועל תל אביב הזאת שאני עובד בה היום היא מועדון שיודע יותר טוב לנתח לעומק את הדברים מבחינה מקצועית", אמר, "השנה לא הייתי בעד להעיף את כריס הורטון. ההחלטה להביא את צ'ינאנו אונואקו הייתה שלי, אף אחד לא היה בטוח שזה המהלך הנכון, וכך גם הייתה הדעה שלי. חשבתי שזה מוקדם מדי אבל שאם הוא שם בחוץ עדיף שיגיע אלינו מאשר לקבוצה אחרת".
"הבעיה הייתה בעיתוי", המשיך, "הקבוצה הייתה ב'היי' מטורף. היה חיבור פנטסטי בין השחקנים. הקבוצה הייתה מאוזנת. ג'ייקובן בראון לא יכול לבוא בטענות למהלך הזה, הוא אמר שהבטיחו לו שכריס נשאר, לא שאלתי מי אמר לו. בסופו של דבר כשהוא לא נשאר אז התחילו הבעיות, היה משבר אמון, יכול להיות שגם כלפיי אבל זה לא מפריע לי. ידעתי שיש משבר בקבוצה, כי הקבוצה רצה, הצליחה, האמינה בעצמה ואז מגיע שחקן מאוד משמעותי שדורש שינוי קונספציה ולאנשים לא בא. לא ממקום רע שלא רוצים אותו או להתאים את עצמינו אליו. הוא טיפוס אחלה. הוא קיבל 'שפיץ' מססארי חזר לכרית הכי נוחה שיש בכדורסל - הליגה הישראלית, אבל לא פשוט לחזור למעלה".
לאחר מכן, פרנקו נגע בתדמית שיצאה לו כמאמן שאוהב לקחת שחקנים שכבר שיחקו בישראל בעבר, והסביר את הנושא. "כל שחקן אומר שהוא צריך ביטחון, גם המאמן צריך ביטחון מהשחקנים", אמר, "כשהמאמן יודע שיש לו את זה והשחקנים יודעים שהמאמן איתם ושמרחב הטעות יתקבל בצורה שונה מאשר עם מאמן אחר, הם יכולים להרגיש יותר בנוח. בסופו של דבר את מי שינסו לשים על המוקד בהפסדים זה את המאמן".
במהלך הקריירה שלו פרנקו אימן בלא מעט תחנות בישראל וגם הצליח להגיע להישגים, אבל בחו"ל הוא עדיין לא אימן. "כשהיו הצעות הן היו במקומות שאני לא הייתי נוסע אליהם לבד ומשאיר את המשפחה שלי", הסבר, "יש מקומות שאתה לא רוצה, גם בארץ אני לא מזיז את המשפחה מהבית. בחודש וחצי האחרונים היו אליי פניות משלוש קבוצות - שתיים מיוון, שאת זה אני לא אוהב, ואחת מאיטליה. אבל אם יש לך הפועל תל אביב אתה לא עוזב בשביל משהו שהוא לא 'וואו'. בהמשך אני כן אחפש לצאת החוצה ויכול להיות שזה יקרה".
"כשדיברו על המאמן הבא של נבחרת ישראל מבחינה תקשורתית השם שלי לא הסתובב, אבל זה לא שלא דיברו איתי על הנושא", חשף, "מישהו מאיגוד הכדורסל דיבר איתי בנוגע לזה. שאלו אותי במידה ואם וכאשר האם אפסול מראש. אמרתי 'לא, מה פתאום. למה שאפסול?'. בסוף, למה לא אריאל בית הלחמי? אני חושב שלאריאל הגיע. אני חשבתי שהוא צריך להיות המאמן. אם היו בוחרים מישהו שלדעתי היה לא ראוי הייתי מרגיש לא טוב עם זה".
אז, נשאל פרנקו על הרגעים בהם טוענים שהקבוצות שלו לא מאומנות: "זה יכול להציק אבל זה תלוי ממי זה מגיע. זה תלוי, אם זה מגיע ממישהו שהיה על הקווים ומאמן כדורסל לא מעט שנים, זה משהו שיפריע לי. אם זה יגיע ממישהו שקצת שיחק או קצת ניהל אז אני יכול להגיד 'גם אני ישבתי בחמישיות'. יותר קשה להגיד על דז'יקיץ' שהקבוצה שלו לא מאומנת. בסופו של דבר הוא הגיע עם רזומה מסוים ובתחילת הדרך אמרו 'מה זה השחקנים ומה זה המאמן הזה?'. בסוף ההנהלה והרזומה הביאו לו את השקט. בירושלים יש סגידה מהמערכת הניהולית אליו".
"בפעם הראשונה ששרו לי 'פרנקו אל תבכה' אמרתי לעצמי 'וואלה, הצלחתי'", סיפר על השיר שנשמע מהיציעים גם במהלך סדרת הגמר נגד מכבי תל אביב. "בוא נהיה ריאליים, אחרי משחק מספר 2 בגמר הפלייאוף היה הרבה מאוד לחץ על הצד השני. היה הרבה מאוד לחץ ביציע, השירה הזאת היא איזשהי התפרקות של לחץ ומבחינתי זה היה פספוס שלא הצלחנו לקחת את זה שם, היינו נורא קרובים אבל לקחנו את זה עד הקצה".
בהמשך, התייחס ליחסיו עם אוהדי הפועל תל אביב: "אוהדים יאהבו אותך מאוד כשתנצח, אתה מסתובב בתל אביב ועוצרים אותך בכל פינה. כשאתה מפסיד זה עליך ולא על אף אחד אחר אז אתה יודע שבסופו של דבר אם יהיו ימים קשים ישימו את זה על הראש שלך. כשמנצחים אני מאמן אהוב. מי שקרוב אליי יודע שאני לא עף על ניצחונות ואני מבואס פחות ממה שמצפים אחרי הפסדים".
"יש מנגנון שכשנגמר המשחק אני מגיע הביתה, מתקלח והולך לישון" המשיך, "אני ישן כמו גדול עד הבוקר. אז אולי אקום עם מועקה רצינית מהפסד או עם שמחה מניצחון. יש לי בעיה אחת, אני לא יודע להעריך מספיק את הרגעים הטובים שבמקצוע הזה כי באיזשהו מקום אני יודע שאחריהם יכולים להגיע גם רגעים רעים ואני יודע שיעריכו אותי כמו המשחק האחרון שלי. הקרדיט מגיע עד לנקודה מסוימת. מאמנים בארץ לא מקבלים הערכה, אולי זה לא רק בארץ אבל אם אתה מצפה לאמפתיה כמאמן אז כשאתה מנצח זה טוב, אבל בסוף יתרחקו ממך אם תפסיד. אני לא יודע כמה שנים אני עוד אעשה את זה, זו עבודה קשה, סזיפית ולא כל כך כיפית. השנה היה כיף כי ניצחנו וכשמנצחים בהפועל תל אביב זה הכי כיף".
לסיום, נשאל פרנקו האם יזכה באליפות עם הפועל תל אביב והשיב: "כן, אזכה באליפות".
