נועדו
רג'יו אמיליה, אלבה ברלין, לודוויגסבורג, שטרסבורג. אלו שמות כל הקבוצות שהצליחו לנצח לאורך כל עונת המשחקים הנוכחית את טלקום בון, מוליכת הליגה הגרמנית ואלופת ליגת האלופות. הפועל ירושלים לא. טרם תחילת המשחק על התואר זה הרגיש כמו קרב בין שתי קבוצות שנועדו לקחת את זה. שתי קבוצות שעשו דרך ארוכה ובלתי צפויה, עם כדורסל שגרם להן ולאחרות להרגיש, ככל שנקפו החודשים, שאין עליו. שאין עליהן. מצד שני, טרם הגרלת משחקי הפיינל פור המסוים הזה, סביר שהתפללו גם בבון וגם בבירתנו הקדושה לקבל האחת את השניה. רק לא את הספרדיות. רק לא את טנריפה. רק לא את מלאגה. רק לא את אלו שאמורות היו לריב ביניהן על עוד תואר בינלאומי.
הרבע הראשון של משחק הגמר הרגיש בתחילה כמו הנגאובר קשוח שמגיע לאחר חגיגות מוגזמות. בלי נקודות, בלי התקפות, עם מעט מאוד דברים חיוביים בצד שאליו נוהגים להתקיף. על פניו, אמר לו לעצמו הצופה הישראלי או הקהל האדום הנרגש שצבע את היציעים באנדלוסיה, זה בדיוק הכדורסל של דז'יקיץ'. על פניו, הבין אותו קהל די מהר לאחר מכן, שיש כאן עליונות של הגרמנים בשני צידי המגרש. 7 נקודות קלעה הפועל ירושלים עם חלוף 10 הדקות הראשונות. שזה חשוב פחות. לראשונה מזה הרבה מאוד זמן וכבר מהשלבים הראשונים של המשחק שהכריע מפעל שלם, חזו הצופים ביריבה שעושה את כל מה שמחזיקת הגביע שלנו יודעת, רק מרשים ומוצלח יותר.
כאן שומרים תמיד. כמעט תמיד
עונה עצומה, מופלאה וחסרת תקדים. לא פחות מזה. גם אחרי ההפסד לבון. כמו מסעדת שף זרה ומוזרה שרואים רק במקומות נידחים, הפועל ירושלים סיפקה לנו העונה טעימה מכדורסל שהכרנו רק מהטלוויזיה. כדורסל של תפריט מינימלסטי ובלתי מתפשר. בלי אלתורים במנות ובלי להתאים לשגיונות של הסועדים. זה מה יש, בתוך הפרצוף שלכם, כי זה מה שהחליט אלכסנדר דז'יקיץ', השף הזועף. ובאיזשהו מקום, התערבבו כאן ביחד אידיאולוגיה ופרקטיקה. אידיאולוגיה, כי בגרסתו הנוכחית תואם הכדורסל הזה לאני מאמין של המאמן עם הווסט. פרקטיקה, כי עם חומר גלם ממוצע ותו לא שעמד לרשותו, זה מה שנדרש כדי להפוך את האפור לאדום בוהק ומנצח.
הפועל ירושלים עשתה לעצמה העונה נוהג לקחת רעיונות התקפיים של יריבותיה ולהפוך אותם לכלום ושום דבר. וכן, זה הגיע מלא מעט עבודת הכנה וסקאוטינג ספציפי אל מול שחקנים ותרגילים. וכן, זה הגיע קודם כל מעקרונות הגנתיים פשוטים, קשוחים ומדויקים שיושמו ברמה קרובה לשלמות. וגם בימים הקשים של תחילת העונה, כשהקבוצה הזאת ייצרה בעיקר פיהוקים מסביב וביציעים המאווררים למדי בארנה, הרגישו היריבות שלא כיף לשחק מול ירושלים המסוימת הזאת.
ואולי אולי, דווקא בחסות הפתיחה המגומגמת והציפיות הנמוכות מהסגל הלא ממש מעניין הזה, נוצרה הזדמנות לאפשר לרעיונות הללו להמשיך לגדול בשקט, להמשיך ולהתפתח, עד שהגיעו לכדי קבוצת ההגנה המרשימה ביותר שידע הכדורסל הישראלי מאז אותה קבוצה מפחידה של דיוויד בלאט, בראשות רוצח בשם דורון פרקינס. ועם כל הכבוד לאותה קבוצה בצהוב, כאן זה מרשים ומיוחד הרבה יותר מהבחינה ההגנתית. מול החומה שבנה דז'יקיץ', בלי טריקים ובלי שטיקים, התרסקו להם מאמנים, קבוצות ושחקנים, האחד אחר השני. כולם, חוץ מאיש אחד קטן בשם שורטס.
הפטרון
הפטרון והקדוש של כל הילדים הנמוכים והביישנים והחלשים. כך התפייט מודי בר-און זצ"ל על איזה כדורגלן ארגנטינאי שיתכן שיצא לכם להיתקל בשמו פה ושם, במסגרת תכנית סיכום העשור הקודם של ערוץ הספורט. טי ג'יי שורטס השני הוא שם קצת פחות מוכר בעולם הספורט, ככה בקטנה, והוא בטח שלא באמת נמוך בעולם שמחוץ לכדורסל, אבל 175 סנטימטריו הכוזבים (כי בואו, זה לא הגובה המדויק של האיש), בתוספת שמו המגדיר, הופכים אותו למי שאמור להתחיל ולסיים את הקריירה שלו בג'וניור קולג' בשם סאדלבק. ובטח שלא להיות שחקן שלוקח מועדון קטן למסע אירופאי קרוב למושלם. ובטח שלא להיות זה שמצליח להשמיד את ההגנה הירושלמית הגאה. לא לורנזו בראון ולא בולדווין הרביעי, למשל, זכו עדיין לכבוד הזה.
שורטס הסתכל לכל שומר שלו בלבן של העיניים, כלומר בשחור של אזור מפתח הלב ועשה ממנו צחוק. ואלו לא רק 29 הנקודות שהמטיר על כל נסיון לעכב או לעצור אותו, אלא גם השליטה המוחלטת בקצב, בכדור ובכל רעיון הגנתי. זה גם איבוד כדור יחידי אותו הצליחו לכפות עליו כל הקורנליוסים של העולם. והכל, כחלק מסכמת ההתקפה הנהדרת שייצר עבורו המאמן הפיני שלו ליסאלו, שגם הוא גבוה ממנו ב-20 סנט' קלל.
תראו את זה בבקשה. בון מריצה כאן מהלך שכל כולו תנועה והטעייה. בתחילתו כא-ילו חסימה מדורגת, של שני שחקנים, למלקולם. אלא שמלקולם הוא לא באמת זה שנחסם, אלא הראשון שחוסם לשורטס, כחלק מחסימה מדורגת אמיתית. ועכשיו יש לבעל הבית הגרמני גם מרחב תנועה וגם מספיק תנופה כדי לצפות בהנקינס, להיכנס לתפר שבינו לבין קורנליוס, ולסיים מהלך עצום בעוד חמישה לובשי שחורים צופים בו בעיניים כלות. וואוו.
הלאה. סתם פיק אנד רול של שורטס. סתם. והוא בוחר לאן ללכת, שזה לכיוון הפנוי יותר, שבו יש רק עוד שחקן התקפה אחד. הנקינס לא עומד בקצב שלו. מייריס לא מספיק להתייצב בצבע כדי למנוע את הבלתי נמנע.
מה שעבד מול כמעט כולם לא עבד אתמול. וכל עוד הכדור היה בידיים של שורטס המופלא, לא היה לירושלים של אתמול כל סיכוי. בטח ובטח כשהיא מתעקשת להמשיך ולנסות את מה שעבד לה עד עכשיו. בטח ובטח כשהיא לא מצליחה להוציא ממנו את החפץ הכתום והעגול ולמנוע משורטס את היכולת לקבלו בחזרה.
עוד אחד. שבע שניות לתוך ההתקפה הזאת, וחסימת הדראג שמסדר לו קסנס כבר מייצרת עבור שורטס יתרון מספרי מול ההגנה של ירושלים. שאמורה להיות הרבה הרבה הרבה הרבה יותר עירנית ממה שאנחנו מקבלים כאן. גם אין לנו כאן כיסוי וחיפוי ראשוניים, גם אין נוכחות הגנתית בצבע וגם יש כאן שחקנים הלומים בכלל וקרינגטון בשוק בפרט שמאבד קשר עין עם מלקולם, האיש שמאחורי גבו.
אחרון. טוב, עזבו, אין לי יותר מדי מה לתאר או להסביר כאן. בגדול, אם כבר מודי, אז תבלו. כן, גם אם אתם אוהדי ירושלים, אי אפשר שלא.
לפחות כרגע, שורטס השני מוכר לקהילת כדורסל מצומצמת למדי. אולי בעתיד זה ישתנה, למרות שממש ממש לא בטוח. אתם, הקוראים, אלו שרצו לשחק כדורסל בעצמם אבל נכנעו לביולוגיה, אלו שחוששים שזה גדול על הילדים הקטנים שלהם, תנו מבט בשורטס נמוך הקומה. אולי גם קטנים, נמוכים וביישנים אחרים יכולים.
אין מוצא
רק יומיים לפני, כפי שעשתה לא אחת העונה, הצליחה התקפת האחד על אחד של ירושלים בכלל ושל קרינגטון בלבד לעשות גמר. גם בלי ספידי סמית', שנוכחותו לא הורגשה ובטח שלא הועילה במיוחד מול טנריפה. סמית' הגיע לירושלים הזאת כשבאמתחתו רזומה של אחד שלקח ממש הרגע אליפות מיוחדת בליטא, כשהוא עצמו הופיע והיה שם ברגעים שייצרו אליפות לריטאס וילנה שלו. והוא עצמו הופיע והיה שם, ויותר מכך, ברגעים שייצרו העונה גביע מדינה להפועל ירושלים. והוא עצמו לא הגיע לפיינל פור הזה. אמש, עם כל הכבוד ל-7 נקודותיו ו-5 אסיסטיו, לא היה כמעט רגע שבו הצליח סמית' להריץ את משחק ההתקפה של הקבוצה שלו או לייצר לעצמו נקודות שעושות הבדל.
קרינגטון, האזרח בפוטנציה, היה הפעם אפילו חלש ומפריע, כשהנתון הבולט הוא 1 מ-4 בזריקות ל-2 נקודות. מול חבורה אתלטית, מחויבת וטקטית מאוד של בון, קרינגטון לא הצליח לנצח בקרבות היחיד. ההתקפה של ירושלים, שכל כולה מבוססת על מהלכי יחיד, לא מצאה מוצא. גם לא ברגעים שבהם נצץ והרשים ליוואי רנדולף, היחידי שמצא חרכים ארעיים אצל הגרמנים.
היידה. נדגים. למשל כאן. לא סמית' ולא האחרים מצליחים לייצר לעצמם יתרון. לא באחד על אחד ולא באמצעות פיק אנד רול עם הנקינס. מה שנשאר הוא תפילה בסוף שעון, שהפעם לא נענתה.
עכשיו זה קרינגטון שמנסה ומול הטיפול המממוקד של בון, מוותר ומעביר למייריס. ועכשיו תרגיל השיקגו שיודעת גם ירושלים לבצע, שאמור לאפשר לספידי סמית' לייצר משהו בתנועה ומול הגנה מאותגרת. אבל זהו, שבון לא נותנת כלום, עם ובלי חילופים הגנתיים. אפילו לא מסירה פנימה.
עוד נסיון של קרינגטון. עוד יציאה אגרסיבית של ההגנה שלא מאפשרת תחילת חדירה לסל. עוד פיק אנד רול מהצד השני, הפעם של רנדולף, שנתקל הפעם בחילוך הגנתי. חדירה לסל של רנדולף נתקלת ב-4.5 שחקני הגנה בצבע שחונקים כל סיכוי להיכנס פנימה. היי, כמו זאת של ירושלים. והנקינס, זה שרגיל להיות מאלו שחונקים, בכלל מוצא עצמו לפות ונעול על ידי הוקינס, בלי שום סיכוי לנוע לעבר הטבעת (או לקבל שריקה).
אחרון. זוכרים את ברנדון בראון? גם הוא, כולל בחצי הגמר, עושה לעצמו דברים מכדרור. שניה אחת פנויה = שלשה שהוא מרים. בון לא נותנת לו את זה, לא בפעם הראשונה ולא בכלל. לאחר מכן חדירה לסל של קורנליוס, ואז נסיון למסור לאיתי שגב, שצריך לנסות איכשהו להרים את הכדור מלמטה, מהמקום שבו נמצא שורטס. לא קורה.
אם כבר שגב, אז אתמול ראינו ניהול חילופים אחר לגמרי של הקואץ' הסרבי, שהלך שונה לגמרי ממה שהביא אותו עד הלום. נכון, איתי שגב הוא לא הפתרון ההתקפי. לעיתים קרובות הוא הבעיה, אבל איתו ודרכו הגיעו למעמד הגמר. בגמר זה כבר היה בלעדיו, כשהקפטן שיחק פחות מ-2 דקות בטוטאל.
סים סנדר ונה? זה שקלע 3 שלשות ברבע ה-4 ביום שישי? הפעם 8 דקות בקושי. בפשטות, אל המשחק הזה ובתוך המשחק הזה מצא עצמו דז'יקיץ' נטול תשובות ובלי רעיונות שישנו את הכיוון שאליו הלך המשחק מרגעיו הראשונים. לא ברמה הטקטית, בטח שלא ההגנתית ולא בכל הקשור לניהול החילופים והמשחק. ולא, זה לא גורע מעונה מושלמת, או קרוב למושלמת, שסיפק לקבוצה שלו המאמן שלה.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
במובן מסוים, עשה ההפסד הזה טובה גדולה לאנשים שיהיו אמונים על בניית הסגל לקראת העונה הבאה. לבנות קבוצה זה תמיד קשה, בכל עונה ובכל מועדון. לקבל את ההחלטות בירושלים של העונה הבאה? קשה בהרבה. גם עם הכסף של אדלסון ואולי בעיקר עם הכסף של אדלסון. נכון לרגעים אלו, לא ידוע באיזה מפעל אירופאי תשתתף ירושלים בעונה הבאה, אבל בכל מקרה מדובר ברמה מקבילה, לכל היותר, לזאת שבו נטלה חלק העונה. זה רק מסבך עוד יותר את המשוואה, כי היה קל הרבה יותר להרכיב מחדש, אם נניח הייתה זוכה ירושלים לאיזשהו שדרוג ברמת התחרות.
והקבוצה הזאת, שהגיעה לכדי איזון נדיר שהוביל אותה מרחק 40 דקות מתואר, היא כזאת שמקשה מאוד על היכולת לנתח ולהסיק מסקנות. כי נכון, ירושלים הזאת מורכבת מהרבה שחקנים בינוניים ולא מרשימים במיוחד. אבל לך תדע איזה מהחלקים הללו, מהקלפים האלו, הוא זה שהויתור עליו ממוטט את המגדל כולו.
כסף גדול יאפשר להחתים שחקנים מוכשרים, איכותיים וטובים בהרבה. הפועל ירושלים, עם השאיפות המחודשות שלה, חייבת להנחית אצלה כמה כאלו לקראת עונת 2023/24 ולעבוד קשה מאוד (ולהתפלל חזק מאוד) שהככשרון העודף לא יצמצם את הלכידות הקבוצתית שהביאה אותה עד הלום. כל הספורט הישראלי, כידוע, עורג להמשכיות. המשכיות זה טוב. המשכיות היא חבר. המשכיות היא שאיפה. מצד שני, מספיק שבורג משמעותי אחד לא ישאר, כדי לגרום לחברים מסביב להיראות מרשימים הרבה פחות בעונה שאחרי. לפרטים, ניתן לפנות להרצליה הנוכחית ונטולת אונוואקו. ברמת האתגר המקצועי, בוני ירושלים הבאה עומדים בפני מלאכה מורכבת ומסובכת לביצוע ולפיצוח.
אבל זה בעונה הבאה. העונה הזאת עדיין כאן והפועל ירושלים, גם אם לא תצליח לאסוף לחיקה תואר מקומי נוסף ונכסף, כבר מיצבה עצמה כאחת הקבוצות המיוחדות והמרשימות ביותר שידענו. כאחת שלימדה אותנו כמה דברים ששכחנו, שלא הכרנו או שלא האמנו. איזו עונה הייתה עד כה להפועל ירושלים. סחטיין עליה. כל הכבוד לה. כפיים.
