אירוע של פעם בחיים
11,600 האוהדים שהגיעו אתמול (רביעי) לארנה לא נכחו במשחק כדורסל. זה היה והרגיש כמו אירוע שהוא גדול בהרבה מהמשחק, משהו על הגבול שבין חוויה כמעט מיסטית למסיבה המונית.
מאורעות משחק מספר 2 באתונה הוציאו כמעט כל אוהד ירושלמי מהבית, והפועל ירושלים שברה את שיא כל הזמנים בנוגע לכמות אוהדים במשחק בודד. כשהאווירה בארנה היתה כל כך מיוחדת, זה לא היה יכול להיגמר אחרת: הירושלמים דרסו 51:91 את א.א.ק אתונה ולראשונה מאז שהצטרפו ל-BCL ב-2018, עלו לפיינל פור של המפעל. "נהנינו מאוד מהאווירה, הלוואי שזה יהיה ככה עד סוף העונה", סיכם ליוואי רנדולף.
זה היה אחד מאותם משחקים בהם כולם הבינו שהם באירוע היסטורי כבר תוך כדי המשחק. רגע אחר כך, כל אחד ואחד מהאוהדים הבין שהוא היה חלק מחתיכת חוויה. "זה מתעלה על גמר 2015 וגם על חצי הגמר מול ולנסיה", אמר אחד מאנשי המועדון. הרבה לפני שהכדור הראשון היה באוויר, אפשר להרגיש את הטירוף ואת החשמל בארנה.
זה התחיל עוד ביום שלישי, כשהמועדון הודיע שכל הכרטיסים אזלו. שעה וחצי לפתיחת המשחק - כשהאולם בדרך כלל ריק יחסית - מאות אוהדים כבר התחילו להתמקם ולשרוק בוז לכל שחקן או איש צוות של א.א.ק שרק עלה לחימום. כשהקבוצה היוונית כולה עלתה להתחמם, כחצי שעה לפני פתיחת המשחק, הרעש כבר היה מחריש אוזניים: זמבורות, מגאפונים וכל פריט שיכול לעשות רעש - הכל היה שם, כשאנשי הפועל ירושלים מחלקים אטמים לאוהדים לאור הדציבלים החריגים.
אוהדי הפועל ירושלים, שזכרו היטב את מה שקרה באתונה, לא הפסיקו ולו לשנייה אחת לצעוק, לקלל, לעשות רעש ולהוציא את היוונים מכליהם. זה הצליח. הם הפריעו בכל פסק זמן, בכל עצירה של המשחק, הם זרקו קונפטי וניירות, בזמן שאנשי א.א.ק ההמומים באים פעם אחר פעם למשקיף - שלא נותר לו לעשות דבר מלבד לומר להם שכל עוד מדובר ברעש בלבד ואין שום אקט אלים - הכל לגיטימי.
חובה לציין: לא היתה טיפה אחת של אלימות כלפי מי מאנשי א.א.ק אתונה, כשאוהדי הפועל ירושלים פועלים אך ורק בגבולות הגזרה המותרים והסטנדרטיים. "זה אחד ממשחקי הכדורסל הכי גדולים שהיו במדינת ישראל", קבע אייל חומסקי. "מבחינת קהל זו הכמות הכי גדולה שהיתה במשחק כלשהו, לא היה דבר כזה, אני שמח שדווקא הפועל ירושלים היא זו שעשתה את זה".
לאור כמות כמות הקהל, הפועל ירושלים נערכה למשחק הזה כמו ל"מבצע צבאי", כפי שהגדיר זאת אחד מאנשי המועדון. בירושלים ידעו שלמשחק הזה יגיעו הרבה אוהדים שלא בהכרח חוו את הארנה עד אתמול ולכן היה חשוב להם לייצר עבורם חוויה טובה. אנשי הקבוצה ערכו סיור ביום המשחק עם נציגי ההיכל לוודא שהכל תקין - שהשירותים נקיים, המזנונים עובדים, הברזיות תקינות והכניסות מוסדרות. "זה בדיוק מסוג המשחקים שבהם אתה יכול להגדיל את גרעין הקהל, להרחיב לעצמך את בסיס האוהדים", אמרו בירושלים. "בטוח שלא היה אחד שלא יצא עם חיוך אתמול מהארנה, מכל סיבה שהיא".
אכן, האירוע הזה הפך למיוחד מרגע לרגע, היה בו גם נופך פטריוטי, כשמאות דגלי ישראל ביציע ולעיתים גם שירת "אל אל ישראל" לעיתים, שיר שבדרך כלל לא שומעים בארנה. לקראת סיום המשחק, כשלא היה ספק לגבי זהות המנצחת, הכל הפך לעוצמתי יותר: כל האוהדים שרו את "ירושלים של זהב", לאחר מכן את "שבחי ירושלים" ולא היה קשה לאתר אנשים עם דמעות בעיניים.
אוהדים ואוהדות, מבוגרים ומבוגרות, צעירים וצעירות כאחד, כולם הרגישו שהם היו חלק מאירוע כמעט חד פעמי. השילוב של חשיבות המשחק, החיבור לקבוצה אחרי שנים רעות והרגשות הלאומיים שעוררה המתקפה בעלת הניחוח האנטישמי באתונה הפכו משחק כדורסל לאירוע שכמוהו לא היה אף פעם בירושלים. "מה שקרה פה זו תעודת כבוד למועדון", אמרו בירושלים. "בלי קשר לאיך שהתפתח המשחק, רק הארנה המלאה הוכיחה, פעם נוספת, שהפועל ירושלים חזרה לעצמה אחרי שלוש עונות קשות".
החגיגות בסיום היו גם כן יוצאות דופן. אלפי האוהדים נשארו ביציעים דקות ארוכות, שמחים עם הקבוצה שלהם וגם שמחים לאידה של א.א.ק. ליוואי רנדולף, אחד שמעולם לא היה קשור לישראל עד העונה, התעטף בדגל הכחול-לבן, כמוהו גם קאדין קרינגטון הטרינדדי ושחקנים ישראלים אחרים, שקיבלו אהבה מכל כיוון. "מגיעה תודה גדולה לכל אחד מהאוהדים שתמכו בנו ויצרו פה אווירה מדהימה", הוסיף רנדולף. "אנחנו כשחקנים ניסינו להתמקד במה שקורה על המגרש, אבל אין ספק שמה שקרה ביציעים עזר לנו מאוד".
"הייתי הולך עם הקבוצה הזו לכל מלחמה"
אלכסנדר דז'יקיץ' הוא טיפוס שונה. כששחקני, אוהדי וכל אנשי הפועל ירושלים חגגו את הזכייה בגביע, הוא ירד לחדר ההלבשה. גם אתמול, כשהחגיגה היתה אפילו גדולה יותר, עם כמות כמעט כפולה של אוהדים ביציעים, הוא שוב ירד לחדר ההלבשה.
דז'יקיץ' לא אוהב חגיגות, לא נהנה מהרגעים הדי מעטים הללו, ואתמול אפילו לא הגיע לעמדת הראיונות - לא בטלוויזיה ולא במסיבת העיתונאים - משום שלטענתו לא חש בטוב ויצא לכיוון ביתו.
"כולכם מכירים את המאמן וכמה זה נהדר לעבוד לצידו ולהיות בקבוצה הזו", אמר במסיבת העיתונאים עוזרו של דז'יקיץ', תאודורוס ינאקופולוס. "האוהדים היו מדהימים, אין לי דבר אחד אחד רע לומר על המועדון הזה ועל השחקנים האלה. אני שמח שהשחקנים התעלו, האינטנסיביות שלהם בהגנה עשתה את ההבדל. הנענו את הכדור בצורה טובה כמו שאנחנו אוהבים לעשות. יש פה קבוצה מצוינת, ולמרות שגרמנו לזה להיראות קל, זה ממש לא היה קל".
ההצגה של הפועל ירושלים אתמול, כאמור, התחילה ביציעים, אבל החשמל והאנרגיות זרמו לפרקט - שם השחקנים של דז'יקיץ' חנקו את אלו של א.א.ק, שנראו אבודים לגמרי. את הרבע הראשון הם סיימו עם 7 נקודות ו-2 שני סלי שדה, ועד שהם יצאו מההלם ההפרש כבר הגיע לאזורי ה-15-20 נקודות. הסל הראשון של א.א.ק ל-2 נקודות הגיע רק שתי דקות לתוך הרבע השני (!), כשהאחוזים שלהם מכל הטווחים, בחסות הגנת הברזל הירושלמית, היו נמוכים להחריד: 14 מ-50 מהשדה, שהם 28% בלבד.
"בלי קשר לתוצאה, כל השחקנים נלחמו ואני כל כך מעריך אותם על זה, הייתי הולך איתם לכל מלחמה", סיכם רנדולף, שהיה גם המצטיין במשחק עם 25 נקודות.
באופן כללי, עושה רושם שאחת התמונות שייזכרו יותר מהכל מהמשחק היא של רנדולף, ללא חולצה, מקיף את המגרש עם דגל ישראל. יש משהו ברנדולף שמתמצת את הסיפור של הפועל ירושלים: שחקן מצוין, לא כוכב, אבל כזה שאתה רוצה בצד שלך. אתמול, למרות משחק ענק שלו, הוא נשאר הכי צנוע שיש, וגם באופן הכי אותנטי שאפשר.
"הרגשתי בנוח, החברים סמכו עלי, אבל לא באתי לפה כדי לקלוע הכי הרבה, אלא באתי לנצח משחקי כדורסל", הוא אמר. "אולי במשחק הבא אקח הרבה ריבאונדים וזה מה שיעזור לקבוצה לנצח, כי בסופו של דבר זה מה שחשוב. זה לא משנה מי קולע הכי הרבה נקודות, בטח לא עבורי ולא עבורנו. הפעם זה הייתי אני, אבל בקבוצה שלנו אתה לא יודע מאיפה זה יבוא".
ההיסטוריה
העונה הזו עדיין לא נגמרה, אבל אין ספק שגם ההיסטוריה תמסגר אותה כאחת המוצלחות ביותר בהיסטוריה של הפועל ירושלים. גביע יש, פיינל פור אירופי יש ולכו תדעו איפה הדבר הזה ייעצר גם בליגה. אבל לא פחות חשוב: הקבוצה מהבירה סיפקה בעונה הזו אינספור רגעים למזכרת עבור האוהדים שלה ונתנה כמה הצגות באולם הביתי, במשחקים שייזכרו שנים. "עבדנו קשה מאוד כל העונה על יתרון הביתיות הזה וראינו כמה זה היה חשוב", הוסיף ינאקופולוס. "עשינו כאן היסטוריה ואני מקווה שנמשיך לעשות אותה, אז שוב אני רוצה להגיד תודה לאוהדים ולברך את כולם".
19 שנה עברו מאז התואר האירופי הראשון והאחרון של הפועל ירושלים: גביע יול"ב הסנסציוני בו זכתה עם שרון דרוקר ב-2003/4. כעת היא רחוקה שוב שני משחקים מתואר ותעלה בחודש הבא לפיינל פור האירופי החמישי בתולדותיה. עדיין לא ברור היכן ייערך הפיינל פור, כשנראה כרגע שהכדור נמצא בידיים של מתן אדלסון, אבל בכל מקום שבו יתקיים, הפועל ירושלים - שניצחה כמעט כל משחק חשוב העונה - תגיע אליו עם סיכויי זכיה ריאליים.
"אתם מכירים אותי, רעב זו לא תכונה שחסרה לי", סיכם חומסקי. "כרגע אנחנו צריכים להיות צנועים ולהמשיך קדימה בדרך שלנו. נשארו לנו שני משחקים לנצח כדי להביא עוד תואר למועדון הזה".
