חוקי הפורמט
הכדורסל האירופי בכלל ושלנו בפרט נוטה להתייחס לתוצאת משחק ולייחס תוצאת משחק למאצ'אפ מאמנים. כך עשינו, למשל, בהמשך לגיים 1 בפלייאוף הנוכחי, במונאקו. אז, ממש מזמן, לפני כשבוע ימים, ליהגנו כאן בהרחבה על האלמנט הטקטי ההגנתי של קואץ' קטש שעשה בלאגן בראש של אוברדוביץ' השני. אחרי גיים 2, דיברנו כאן על ההתאמות של קואץ' אוברדוביץ', בין אם מדובר על השינויים בחמישיה והעדכונים בזהות של מי שומר את מי – ואיך. נאמנים לחוקי הפורמט, ומאחר שאלו הם באמת חוקי הפורמט, אז ראוי להתחיל סיכום גיים 3 מאותה זווית ראיה.
תאוריות גדולות לא עשו הבדל גדול אמש. תאוריות גדולות לא הפכו בחזרה את הסדרה לכזאת ששייכת לקבוצה מהנסיכות. וכשאני אומר תאוריות גדולות, אני מתכוון בעיקר לצד הצהוב. לצד של הדבר שאנחנו קוראים לו סיסטם, שיטה. שלושה משחקים מאחורינו במסגרת העימות הצרפתי ישראלי, ושלוש פעמים בהם לא הצלחנו לקבל שום דבר שמזכיר את השטף ההתקפי של לפני הפלייאוף. את השטף ההתקפי שהוביל לפלייאוף. את הכדורסל של חודש מרץ 2023. התאוריה הקרויה הכדורסל של קטש, זאת שהופנמה ובוצעה באופן מעורר השתאות ממש עד לפני רגע, כבר לא. או לפחות עדיין לא.
אבל עזבו רגע תאוריות, כי ממש עוד מעט נחזור לזה. כדורסל בכלל וכזה של כסף בפרט מנצחים לרוב בניואנסים קטנים. ושוב, אם נישאר נאמנים לפורמט ונבחר להאיר את הזרקור המרכזי על החלטות שמתקבלות מחוץ לקווים, אז הכוונה לחילוף קטן פה, ייצור מומנטום או בלימתו שם. כאלו דברים. אוברדוביץ' השני לא חזר אתמול על אותם הדברים בדיוק שהשוו את הסידרה. הוא חזר לחמישיה קונבנציואלית יותר (בלי וואטארה), למשל. אבל בעיקר, עשה רושם שהוא הצליח לזהות בתנועה מי כן, מי לא ומתי. בדק לרגע את צ'ימה מונקה ו-ויתר מהר. הלך להרכב נמוך, גבוה וחוזר חלילה בהתאם למה שקורה. ובעיקר לא נחשף, לאורך כל משחק מספר 3, לבעיות של אי התאמה.
קטש, מצד שני, זה סיפור קצת אחר. גם הוא, כמובן, ניסה וניסה וניסה. ג'ייק כהן, המכונה ז'ק, המשיך לפתוח בחמישיה. אבל הפעם, בניגוד למשחקים הקודמים, הספיקו 4 דקות ו-18 שניות של כדורסל לא מועיל כדי שהוא ישב ולא ישוב. והלו, ז'ק עדיין לא הבקיע ולו שער אחד בשלושה משחקים. שזה פחות. העניין הוא שנסיונות זה לא באמת מעניין. יותר מעניינת היכולת לזהות חמישיה שיכולה לנצח משחק בערב מסוים. לא היה ולו רגע אחד אתמול שבו הרגישה הנוסחה כמי שפוצחה. יתרה מכך ובעייתי מכך, לא בטוח שהחילופים המסוימים אתמול היו כאלו שסייעו בפיצוח. למשל ההחלטה המובנת והמתבקשת, אבל לא בטוח שהנכונה, של דיברתולומיאו כן והיליארד לא.
מאמנים לא באמת מנצחים או מפסידים משחקים בעצמם, או בעיקר בעצמם. מי שמנצח עבורם לעיתים קרובות הם השחקנים שהם בוחרים לשתף והדברים שהם עושים עם הכדור. בזה, ולא רק בזה, הושג אתמול נצחון מהצד של מאמן הקבוצה שבאה להתארח.
יד אליהו הישן הגיע אתמול לתחילת המאבק כשהוא מוכן להתפקע. כשכל כולו דרוך וערוך בואכה מוד דתי לגמרי, כזה שמולו אי אפשר. הפירוטכניקה הוכנה מראש. גם הגרונות. גם השירים, הקללות וההטרלות. הכל היה מוכן, כולל הניצוץ מהיציעים, כדי שההיכל ידלק. מונאקו, שכבר הרגישה השנה על בשרה את אפקט המשחק במזרח התיכון, כשמכבי הפכה מולה מחצית נוראית בדרך לקאמבק מרשים, באה עם רעיון אחד מרכזי. לא חדש, לא מחודש ולא מבריק במיוחד, אבל רעיון שעבד בעבר ועבד גם אמש.
כדי להכיל את הבלאגן מסביב מצד אחד, ואת היכולת המקצועית של הצהובים לרכב על הגל מהיציע בדרך לנקודות קלות במתפרצות ומשחק מעבר מצד שני, קודם כל רוצים ושואפים להחזיק חזק. קודם כל לשלוט בקצב. רגע, עצירה מתודית. שליטה בקצב היא אחת מהקלישאות הלא ברורות הללו, בהן נוטים להשתמש מלהגים מקצועיים. ההוא שלט בקצב, ההם שלטו בקצב. מה זה בדיוק אומר? אהה, אז אתמול, זה אמר דבר פשוט מאוד. שעון השניות אמנם מראה 24 שניות גג להתקפה, אבל מונאקו בחרה להשתמש בו, ככל שהיא יכולה, עד כלות. כדרורים, כדרורים, לאט, לאט, שליטה, שליטה. אם משחקים בשליטה מהסוג הזה, אז הרבה יותר קשה לרוץ בצד השני. אם לא מאבדים כדורים, אז הרבה יותר קשה לרוץ בצד השני. ואם מכבי לא רצה, אז כל ההיכל שרק מחכה להתפוצץ, יכול להמשיך לחכות.
את העונה הרגילה סיימה מונאקו כקבוצה שמאבדת הכי מעט כדורים במפעל, עם 10.6 כאלו בממוצע. בשלושת משחקיה בסדרה מול מכבי תל אביב היא הצליחה אפילו לאבד פחות. כלומר רק 9.3. אתמול? רק 5. עכשיו, כדי שלא יובן אחרת: איבודי כדור הם לא מטרה. ישנן קבוצות מצוינות שמאבדות הרבה כדורים, כי הן משחקות כדורסל כזה, שמנסה, שיוזם, ששווה ויכול להכיל איבודים לרוב ועדיין לייצר נקודות, נצחונות ואליפויות. אבל אתמול, כדי להשיג את המטרה שלה, מונאקו הייתה חייבת לשחק בקצב של הכתבה. לאט לאט לאט. ואם כל הכדרורים הללו, בחסות מייק ג'יימס, גם מסתיימים בנקודות שמאלצות את הצהובים להתחיל התקפה כשהם מכניסים כדור מחוץ לקו הבסיס, אז בכלל טוב.
אין יותר מועדונים
בחזרה, ברשותכם, להתקפה של מכבי תל אביב. לא היה אתמול ולו רגע אחד שבו הרגשנו איך ההתקפה המסודרת, להבדיל מנסיונות ריצה מאוד מאוד נקודתיים, ממש עובדת. איך סכמת הפיק אנד רולים ההיא, שאמורה לייצר יתרונות מספריים בתוך הפוזשנים, ממש יוצאת אל הפועל. אז נכון, היה סל פה ודאנק שם. בסוף העונה האירופאית הזאת עוד נדוש וננתח אם הכדורסל המסוים הזה יכול לנצח גם סדרות ופיינל פורים בליגה השניה בטיבה בעולם. לזה עוד יהיה זמן. אבל בגדול, אפשר לומר שההכנה והאגרסיביות של מונאקו פשוט לקחו ממכבי בכלל ומצמד BB בפרט את מה שיש להם. ולקחו ומנעו, כבר משחק שלישי ברציפות, את הריקודים. אין יותר ריקודים. אין יותר מועדונים.
וזה מתחיל, כאמור, מהכנה ואגרסיביות. הנה דוגמא ראשונה. מכבי מריצה כאן את אחד מתרגילי הכסף שלה. פיק אנד רול מדורג (המכונה בעגה המקצועית 77) בהתקפת חצי מעבר: בולדווין עובר בכדרור חסימות של כהן ושל ניבו. עכשיו, שימו לב בבקשה לפתרון הנקודתי: ג'יימס, המוצב על בולדווין, עובר את כל החסימות הללו אנדר, כלומר מלמטה. ג'ון בראון, ששומר על ניבו, דוחק בו ודוחף אותו קדימה (יענו, PUSH). ואז פיק אנד רול נוסף עם כהן. עכשיו, כשהשעון הקטן מראה 14, שימו עין בבקשה לנעילה של ג'יימס את כהן שמונעת כל סיכוי למסירה קצרה. ובולדווין, שכבר התחייב לשהיה באוויר, נותר נטול אופציות.
אוקיי, זה היה טיפול נקודתי בתרגיל נקודתי. עכשיו נעבור לטיפול נקודתי בתרגיל נקודתי אחר. אחד הדברים שמכבי של קטש עושה נהדר בהתקפה נוגע לאלמנט וחסימה שנקרא BRUSH, מעין חסימה בתנועה. כשלפעמים, האמת, זה לא באמת בראש אלא סתם חסימה פשוטה הרבה יותר. הקיצר, שימו לב בבקשה, במהלך הבא, לרגע שבו סוג של חוסם בולדווין לסורקין, כשהשעון הגדול מראה 1:37. המהלך המהיר הזה אמור לייצר כאוס בהגנה. הוא אמור לשחרר לרגע את סורקין, או את בולדווין, ובכל מקרה לתת את היתרון המספרי המיוחל. אמור. כי תראו איך מטפל בתרגיל ובמהלך הזה אלפא דיאלו, זה שעל בולדווין כאן. הוא אוסף אותו מלמעלה, היינו חוצץ בינו לבין הכדור, באופן שמאלץ את ג'רל מרטין לנסות ולהחזיק מעמד מול צ'ימה מונקה. שיהיה בהצלחה.
ראיתם את המניעה הזאת של הכדור, כן? ראיתם את ה DENY שלא אפשר לבולדווין לגעת בכדור? אוקיי, אז עכשיו לורנזו בראון. תרגילים בכלל, כולל תרגילי הכנסת כדור, מתייחסים לכמה אופציות. יש אופציית מסירה א', יש אופציה ב'. כאן, בקטע שנראה עכשיו, האפשרות הראשונה היא לורנזו בראון. בולדווין, שמכניס, מחפש קודם כל אותו בהמשך לחסימה/ תנועה עם ג'וש ניבו. העניין הוא שכדי שבראון יקבל כדור, הוא צריך להשתחרר מהלפיתה של ג'ורדן לויד. שלא מותיר לו שום צ'אנס. אין שחרור, אין כדור, אין תרגיל. יש איבוד, יש השתטחות של מוטיונאס, יש סיומת אדירה של אוקובו בצד השני.
ואחרי שאמרנו את כל זה והדגמנו את כל זה, העניין לרוב מסתכם באם הכדור נכנס או לא. ואתמול הוא לא, כמו שמונאקו לא קלעה במשחק הראשון. זוכרים שמונאקו היא קבוצת הקליעה לשלוש הגרועה בליגה השניה בטיבה, נכון? אז שימו לב בבקשה לנתון הבא: מכבי תל אביב קלעה 34.6% מחוץ לקשת וטרום הפלייאוף. שלושה משחקים לתוך הסדרה מול הצרפתים, והנתון יורד עד לכדי 28.4% בלבד. כלומר, מכבי של פלייאוף היא קבוצת הקליעה השניה מהסוף (אחרי מונאקו). האם זה רק בגלל ההגנה של מונאקו? לא. היו מספיק מבטים טובים שלא יצא מהם כלום. גם לשלוש. והאמת היא שגם מקו העונשין (ובמיוחד ה 7/11 מהקו של ווייד בולדווין הרביעי).
בחזרה, ברשותכם, להתקפה של מכבי תל אביב. לא היה אתמול ולו רגע אחד שבו הרגשנו איך ההתקפה המסודרת, להבדיל מנסיונות ריצה מאוד מאוד נקודתיים, ממש עובדת. איך סכמת הפיק אנד רולים ההיא, שאמורה לייצר יתרונות מספריים בתוך הפוזשנים, ממש יוצאת אל הפועל. אז נכון, היה סל פה ודאנק שם. בסוף העונה האירופאית הזאת עוד נדוש וננתח אם הכדורסל המסוים הזה יכול לנצח גם סדרות ופיינל פורים בליגה השניה בטיבה בעולם. לזה עוד יהיה זמן. אבל בגדול, אפשר לומר שההכנה והאגרסיביות של מונאקו פשוט לקחו ממכבי בכלל ומצמד BB בפרט את מה שיש להם. ולקחו ומנעו, כבר משחק שלישי ברציפות, את הריקודים. אין יותר ריקודים. אין יותר מועדונים.
וזה מתחיל, כאמור, מהכנה ואגרסיביות. הנה דוגמא ראשונה. מכבי מריצה כאן את אחד מתרגילי הכסף שלה. פיק אנד רול מדורג (המכונה בעגה המקצועית 77) בהתקפת חצי מעבר: בולדווין עובר בכדרור חסימות של כהן ושל ניבו. עכשיו, שימו לב בבקשה לפתרון הנקודתי: ג'יימס, המוצב על בולדווין, עובר את כל החסימות הללו אנדר, כלומר מלמטה. ג'ון בראון, ששומר על ניבו, דוחק בו ודוחף אותו קדימה (יענו, PUSH). ואז פיק אנד רול נוסף עם כהן. עכשיו, כשהשעון הקטן מראה 14, שימו עין בבקשה לנעילה של ג'יימס את כהן שמונעת כל סיכוי למסירה קצרה. ובולדווין, שכבר התחייב לשהיה באוויר, נותר נטול אופציות.
אוקיי, זה היה טיפול נקודתי בתרגיל נקודתי. עכשיו נעבור לטיפול נקודתי בתרגיל נקודתי אחר. אחד הדברים שמכבי של קטש עושה נהדר בהתקפה נוגע לאלמנט וחסימה שנקרא BRUSH, מעין חסימה בתנועה. כשלפעמים, האמת, זה לא באמת בראש אלא סתם חסימה פשוטה הרבה יותר. הקיצר, שימו לב בבקשה, במהלך הבא, לרגע שבו סוג של חוסם בולדווין לסורקין, כשהשעון הגדול מראה 1:37. המהלך המהיר הזה אמור לייצר כאוס בהגנה. הוא אמור לשחרר לרגע את סורקין, או את בולדווין, ובכל מקרה לתת את היתרון המספרי המיוחל. אמור. כי תראו איך מטפל בתרגיל ובמהלך הזה אלפא דיאלו, זה שעל בולדווין כאן. הוא אוסף אותו מלמעלה, היינו חוצץ בינו לבין הכדור, באופן שמאלץ את ג'רל מרטין לנסות ולהחזיק מעמד מול צ'ימה מונקה. שיהיה בהצלחה.
ראיתם את המניעה הזאת של הכדור, כן? ראיתם את ה DENY שלא אפשר לבולדווין לגעת בכדור? אוקיי, אז עכשיו לורנזו בראון. תרגילים בכלל, כולל תרגילי הכנסת כדור, מתייחסים לכמה אופציות. יש אופציית מסירה א', יש אופציה ב'. כאן, בקטע שנראה עכשיו, האפשרות הראשונה היא לורנזו בראון. בולדווין, שמכניס, מחפש קודם כל אותו בהמשך לחסימה/ תנועה עם ג'וש ניבו. העניין הוא שכדי שבראון יקבל כדור, הוא צריך להשתחרר מהלפיתה של ג'ורדן לויד. שלא מותיר לו שום צ'אנס. אין שחרור, אין כדור, אין תרגיל. יש איבוד, יש השתטחות של מוטיונאס, יש סיומת אדירה של אוקובו בצד השני.
ואחרי שאמרנו את כל זה והדגמנו את כל זה, העניין לרוב מסתכם באם הכדור נכנס או לא. ואתמול הוא לא, כמו שמונאקו לא קלעה במשחק הראשון. זוכרים שמונאקו היא קבוצת הקליעה לשלוש הגרועה בליגה השניה בטיבה, נכון? אז שימו לב בבקשה לנתון הבא: מכבי תל אביב קלעה 34.6% מחוץ לקשת וטרום הפלייאוף. שלושה משחקים לתוך הסדרה מול הצרפתים, והנתון יורד עד לכדי 28.4% בלבד. כלומר, מכבי של פלייאוף היא קבוצת הקליעה השניה מהסוף (אחרי מונאקו). האם זה רק בגלל ההגנה של מונאקו? לא. היו מספיק מבטים טובים שלא יצא מהם כלום. גם לשלוש. והאמת היא שגם מקו העונשין (ובמיוחד ה 7/11 מהקו של ווייד בולדווין הרביעי).
אחלה בראון ג'ון בראון סיים את המשחק אתמול עם חטיפה אחד בודדת. זה, לכשעצמו, מעיד עד כמה חטיפות אינן מדד להגנה טובה. כי ג'ון בראון הוא לא שחקן הגנה טוב. הוא שחקן הגנה עצום. אחד שמשמיד בו ידיו, רגליו ומוחו התקפות ושחקנים. הוא עשה את זה במשחק מספר שתיים, כולל באמצעות סחיטת עבירות תוקף פעם אחר פעם. הוא עשה את זה שוב אתמול, ואפילו בצורה מרשימה יותר.
כזכור, משחק מספר 2 החזיר מעט את מכבי לאחור מהבחינה ההתקפית, מרגע שאוברדוביץ' השני החליט שג'ון בראון יכול להיות זה שמפרק את ניבו, בעוד שמוטיונאס כבר יסתדר עם ז'ק כהן. ואם אין ז'ק ב-4, אם ג'רל מרטין ממשיך להפגיז ולהכאיב לטבעות, אז בראון פנוי, ערוך ומוכן לשמור גם את האיש שלו וגם את כל האנשים שמסביב.
הנה כאן, אחרי חילוף הגנתי, שומר הול על לורנזו בראון, בעוד שג'ון בראון אורב מאחור. ואז חדירה לסל. ואז ג'ון בראון.
העניין הוא שאתמול, מעבר לעליונות ההגנתית, ג'ון בראון היה סופר משמעותי בצד שאליו שואפים לקלוע. הוא קלע 11 בעצמו. הוא היה אחראי על לא מעט נקודות של אחרים. לפעמים, סתם באמצעות ניואנסים קטנים שעושים הבדל. נניח כאן. המהלך הזה הרי רשום קודם כל על היכולת של ג'ורדן לויד לקחת את בונזי קולסון לסל (והלו, בונזי, ככה מכוונים בהגנה?!). אבל עוד לפני כן, היה את החילוף. הייתה החסימה של ג'ון בראון, שלא אפשרה להיליארד שום סיכוי.
או כאן. על פניו, טיול קליל של מייק ג'יימס על הרגליים של ג'וש ניבו. מצד שני, אם ניתן עוד מבט, נוכל לראות את הנעילה של ג'ון בראון את ז'ק כהן, שסללה את הנתיב המהיר בדרך לטבעת ולסל קל.
נכון לרגע זה, ג'ון בראון הוא יתרון אבסולוטי של מונאקו על פני מכבי תל אביב. אולי אפילו היתרון הכי גדול.
כזכור, משחק מספר 2 החזיר מעט את מכבי לאחור מהבחינה ההתקפית, מרגע שאוברדוביץ' השני החליט שג'ון בראון יכול להיות זה שמפרק את ניבו, בעוד שמוטיונאס כבר יסתדר עם ז'ק כהן. ואם אין ז'ק ב-4, אם ג'רל מרטין ממשיך להפגיז ולהכאיב לטבעות, אז בראון פנוי, ערוך ומוכן לשמור גם את האיש שלו וגם את כל האנשים שמסביב.
הנה כאן, אחרי חילוף הגנתי, שומר הול על לורנזו בראון, בעוד שג'ון בראון אורב מאחור. ואז חדירה לסל. ואז ג'ון בראון.
העניין הוא שאתמול, מעבר לעליונות ההגנתית, ג'ון בראון היה סופר משמעותי בצד שאליו שואפים לקלוע. הוא קלע 11 בעצמו. הוא היה אחראי על לא מעט נקודות של אחרים. לפעמים, סתם באמצעות ניואנסים קטנים שעושים הבדל. נניח כאן. המהלך הזה הרי רשום קודם כל על היכולת של ג'ורדן לויד לקחת את בונזי קולסון לסל (והלו, בונזי, ככה מכוונים בהגנה?!). אבל עוד לפני כן, היה את החילוף. הייתה החסימה של ג'ון בראון, שלא אפשרה להיליארד שום סיכוי.
או כאן. על פניו, טיול קליל של מייק ג'יימס על הרגליים של ג'וש ניבו. מצד שני, אם ניתן עוד מבט, נוכל לראות את הנעילה של ג'ון בראון את ז'ק כהן, שסללה את הנתיב המהיר בדרך לטבעת ולסל קל.
נכון לרגע זה, ג'ון בראון הוא יתרון אבסולוטי של מונאקו על פני מכבי תל אביב. אולי אפילו היתרון הכי גדול.
הג'ינג'י
מייק ג'יימס השנה שיחק לא טוב בכל פעם שפגש את מכבי תל אביב. ולא, המספרים לא בהכרח מעידים על כך, כי בסך הכל נקודות השיג ומסירות מסר. יותר מהכל, זה הומחש במיוחד בכל הנוגע לחוסר היכולת של הטיפוס הג'ינג'י לקלוע מבחוץ. ומכבי, שהגיעה כאמור עם טקטיקה הגנתית ספציפית לסדרה הזאת, עשתה הכל כדי לקחת מג'יימס את היכולת לחדור לסל. בטח במחיר של זריקות שלו מבחוץ. גם במחיר של זריקות של אחרים מבחוץ. הקיצר, הטקטיקה הזאת חטפה מכה קלה במשחק הקודם, כשהצרפתים בכלל ולויד בפרט ניצלו את הטקטיקה כדי לקלוע זריקות קלות. הטקטיקה הזאת חטפה מכה קשה בהרבה אמש, כאשר ג'יימס כבר עשה על המגרש ככל העולה על רוחו.
את המחצית הראשונה סיים הסופרסטאר הסוער עם 18 נקודות, כולל 3/6 לשלוש. ואחרי שהנזק הזה נגרם, כבר היה לו הרבה יותר קל לקחת צעד לאחור במחצית השניה, לנצל את הפאניקה ההגנתית בצהוב ולמחוא כפיים לביצועים של האחרים. ומכבי ניסתה דברים שונים. כולל הצבה של איש גדול עליו (לרבות פויתרס). כולל עזרות מכאן ומשם. כולל ובעיקר חילופים הגנתיים. ומייק ג'יימס, אם נדבר גלויות, לעג לכל פתרון שכזה, בטח ובטח כזה שמביא אליו אנשים גדולים.
הנה כאן, לורנזו בראון שומר על ג'יימס. ואחרי חסימה, תורו של ניבו הגיע. ועכשיו מראה את עצמו ווייד בולדווין, כדי להקשות את החיים על ג'יימס. שחייו כל כך הוקשו, עד שלא נותרה בו ברירה אלא לדפוק שלשה בתוך פרצוף של שומר שלו.
והנה כאן, שוב כאן, מוצא עצמו ניבו מול ג'יימס. ובולדווין עוזר קרוב קרוב. וקולסון עוזר קרוב קרוב. ואחרי שהתנועה ללא כדור של ג'ון בראון מזיזה מהשטח את קולסון, שמוצא עצמו עם הגב אל הכדור, נסלל לו השביל שמוביל לעוד שתי נקודות קטנות של שחקן אחד גדול.
לא רק הג'ינג'י
הכשרון של מונאקו הוא הרבה יותר מרק מייק ג'יימס. את הדברים שלויד יודע לעשות ראינו ממש לא מזמן. אלי אוקובו, למשל, לא מפגין מספרים וירטואוזיים עד כה, אבל שומר על סדרה יציבה של 12, 11 ו-12 נקודות בהתאמה. עניין שמחזיר אותנו, אגב, לאותה משוואה עליה דיברנו לפני שבוע: BB>JLO? כלומר, הקו האחורי הנהדר של מכבי באמת יותר טוב מהשלישיה בשחור? עכשיו, בטח כשג'יימס מצא את הדרך לעשות דברים של ג'יימס, התשובה היא שלא.
ומתוך הכשרון הזה מגיע גם כדורסל התקפי מהוקצע. 'סחה, מתוך הכשרון הזה + היכולת של מונאקו פתאום לדפוק שלשות (ואת המחצית הראשונה היא סיימה עם 6/12), מגיע כדורסל הצגה. מונאקו, עם כל הכדרורים שלה, מובילה כרגע את טבלת הפלייאוף ברובריקת האסיסטים. 16.7 כאלו בממוצע למשחק, אם נדייק. מכבי, להבדיל, מוסרת כאסיסט אחד פחות מהממוצע שלה בעונה הסדירה ומהנתון של מונאקו מולה.
אז לפעמים ההתקפה הזאת נבנית מטעויות הגנתיות. כאן למשל, במהלך הראשון של המשחק. לורנזו בראון הוא זה שאוסף בתחילת המהלך את ג'ורדן לויד. ואח"כ עוזב אותו לנפשו. האם זה של קולסון? האם זה של בולדווין (אליו מצביע קולסון)? פחות חשוב, כי חסימה בצד החלש של מוטיונאס, בדומה למה שקרה במשחק 2, משחררת את לויד לטריצה.
דוגמא אחרונה להפעם, שלא קשורה בהכרח לבעיות הגנתיות, אלא לרמת ביצוע נהדרת. מכבי תל אביב מכוונת ומכילה את החדירה הראשונית של אלי אוקובו לסל. מיד אחר כך היא מצליחה להכיל גם את החיתוך של ג'ורדן לויד שמקבל את הכדור כשלורנזו בראון מאחוריו. אבל בסוף, גם עם פחות מ-5 שניות על השעון הקטן, אותו לויד מנצל ריווח נכון (ועבודת רגליים לא נכונה של מרטין) כדי לפזז בדרך לעוד 2 נקודות שכל כולן מחיאות כפיים.
שתי נקודות לסיום
1. שופטים – את הטור הקודם סיימתי עם נקודה על השיפוט. שם, לפני שצפיתי במשחק בשנית, התרשמתי בעיקר מאבדן העשתונות הצהוב והרבה פחות מהטענות כלפי האנשים שאוחזים במשרוקית. אחר כך הספקתי לראות כל מיני סרטוני וידאו שלא ממש הרשימו אותי והלכתי לחשב כדי לעבור עבירה עבירה, וגם שם לא הבנתי על מה הנהי. לאחר מכן, כשצפיתי במשחק המלא והנקי, קיבלתי כבר תחושה שונה. כן, טעיתי. השיפוט במשחק השני היה רע. ובעיקר, היה מגמתי ופרו הקבוצה המארחת. ועדיין, לא זה מה שעשה את ההבדל. מונאקו הייתה טובה יותר במשחק מספר 2. מונאקו הייתה טובה יותר במשחק 3.
2. רוצים שינוי – לקטש יש עכשיו 2 אפשרויות מרכזיות. האחת היא לבצע התאמות קטנות, התאמות מיקרו, להאמין שבפעם הבאה הזריקות יכנסו ושהניצוץ מהיציע ידלק על הפרקט. לגיטימי. האופציה השניה היא ללכת שונה. בחמישיה, ברוטציה, בהרכבים. אני מהמר על אופציה ב'.
מרגיש לי שיהיה כיף בחמישי. נסו בעצמכם.
מייק ג'יימס השנה שיחק לא טוב בכל פעם שפגש את מכבי תל אביב. ולא, המספרים לא בהכרח מעידים על כך, כי בסך הכל נקודות השיג ומסירות מסר. יותר מהכל, זה הומחש במיוחד בכל הנוגע לחוסר היכולת של הטיפוס הג'ינג'י לקלוע מבחוץ. ומכבי, שהגיעה כאמור עם טקטיקה הגנתית ספציפית לסדרה הזאת, עשתה הכל כדי לקחת מג'יימס את היכולת לחדור לסל. בטח במחיר של זריקות שלו מבחוץ. גם במחיר של זריקות של אחרים מבחוץ. הקיצר, הטקטיקה הזאת חטפה מכה קלה במשחק הקודם, כשהצרפתים בכלל ולויד בפרט ניצלו את הטקטיקה כדי לקלוע זריקות קלות. הטקטיקה הזאת חטפה מכה קשה בהרבה אמש, כאשר ג'יימס כבר עשה על המגרש ככל העולה על רוחו.
את המחצית הראשונה סיים הסופרסטאר הסוער עם 18 נקודות, כולל 3/6 לשלוש. ואחרי שהנזק הזה נגרם, כבר היה לו הרבה יותר קל לקחת צעד לאחור במחצית השניה, לנצל את הפאניקה ההגנתית בצהוב ולמחוא כפיים לביצועים של האחרים. ומכבי ניסתה דברים שונים. כולל הצבה של איש גדול עליו (לרבות פויתרס). כולל עזרות מכאן ומשם. כולל ובעיקר חילופים הגנתיים. ומייק ג'יימס, אם נדבר גלויות, לעג לכל פתרון שכזה, בטח ובטח כזה שמביא אליו אנשים גדולים.
הנה כאן, לורנזו בראון שומר על ג'יימס. ואחרי חסימה, תורו של ניבו הגיע. ועכשיו מראה את עצמו ווייד בולדווין, כדי להקשות את החיים על ג'יימס. שחייו כל כך הוקשו, עד שלא נותרה בו ברירה אלא לדפוק שלשה בתוך פרצוף של שומר שלו.
והנה כאן, שוב כאן, מוצא עצמו ניבו מול ג'יימס. ובולדווין עוזר קרוב קרוב. וקולסון עוזר קרוב קרוב. ואחרי שהתנועה ללא כדור של ג'ון בראון מזיזה מהשטח את קולסון, שמוצא עצמו עם הגב אל הכדור, נסלל לו השביל שמוביל לעוד שתי נקודות קטנות של שחקן אחד גדול.
לא רק הג'ינג'י
הכשרון של מונאקו הוא הרבה יותר מרק מייק ג'יימס. את הדברים שלויד יודע לעשות ראינו ממש לא מזמן. אלי אוקובו, למשל, לא מפגין מספרים וירטואוזיים עד כה, אבל שומר על סדרה יציבה של 12, 11 ו-12 נקודות בהתאמה. עניין שמחזיר אותנו, אגב, לאותה משוואה עליה דיברנו לפני שבוע: BB>JLO? כלומר, הקו האחורי הנהדר של מכבי באמת יותר טוב מהשלישיה בשחור? עכשיו, בטח כשג'יימס מצא את הדרך לעשות דברים של ג'יימס, התשובה היא שלא.
ומתוך הכשרון הזה מגיע גם כדורסל התקפי מהוקצע. 'סחה, מתוך הכשרון הזה + היכולת של מונאקו פתאום לדפוק שלשות (ואת המחצית הראשונה היא סיימה עם 6/12), מגיע כדורסל הצגה. מונאקו, עם כל הכדרורים שלה, מובילה כרגע את טבלת הפלייאוף ברובריקת האסיסטים. 16.7 כאלו בממוצע למשחק, אם נדייק. מכבי, להבדיל, מוסרת כאסיסט אחד פחות מהממוצע שלה בעונה הסדירה ומהנתון של מונאקו מולה.
אז לפעמים ההתקפה הזאת נבנית מטעויות הגנתיות. כאן למשל, במהלך הראשון של המשחק. לורנזו בראון הוא זה שאוסף בתחילת המהלך את ג'ורדן לויד. ואח"כ עוזב אותו לנפשו. האם זה של קולסון? האם זה של בולדווין (אליו מצביע קולסון)? פחות חשוב, כי חסימה בצד החלש של מוטיונאס, בדומה למה שקרה במשחק 2, משחררת את לויד לטריצה.
דוגמא אחרונה להפעם, שלא קשורה בהכרח לבעיות הגנתיות, אלא לרמת ביצוע נהדרת. מכבי תל אביב מכוונת ומכילה את החדירה הראשונית של אלי אוקובו לסל. מיד אחר כך היא מצליחה להכיל גם את החיתוך של ג'ורדן לויד שמקבל את הכדור כשלורנזו בראון מאחוריו. אבל בסוף, גם עם פחות מ-5 שניות על השעון הקטן, אותו לויד מנצל ריווח נכון (ועבודת רגליים לא נכונה של מרטין) כדי לפזז בדרך לעוד 2 נקודות שכל כולן מחיאות כפיים.
שתי נקודות לסיום
1. שופטים – את הטור הקודם סיימתי עם נקודה על השיפוט. שם, לפני שצפיתי במשחק בשנית, התרשמתי בעיקר מאבדן העשתונות הצהוב והרבה פחות מהטענות כלפי האנשים שאוחזים במשרוקית. אחר כך הספקתי לראות כל מיני סרטוני וידאו שלא ממש הרשימו אותי והלכתי לחשב כדי לעבור עבירה עבירה, וגם שם לא הבנתי על מה הנהי. לאחר מכן, כשצפיתי במשחק המלא והנקי, קיבלתי כבר תחושה שונה. כן, טעיתי. השיפוט במשחק השני היה רע. ובעיקר, היה מגמתי ופרו הקבוצה המארחת. ועדיין, לא זה מה שעשה את ההבדל. מונאקו הייתה טובה יותר במשחק מספר 2. מונאקו הייתה טובה יותר במשחק 3.
2. רוצים שינוי – לקטש יש עכשיו 2 אפשרויות מרכזיות. האחת היא לבצע התאמות קטנות, התאמות מיקרו, להאמין שבפעם הבאה הזריקות יכנסו ושהניצוץ מהיציע ידלק על הפרקט. לגיטימי. האופציה השניה היא ללכת שונה. בחמישיה, ברוטציה, בהרכבים. אני מהמר על אופציה ב'.
מרגיש לי שיהיה כיף בחמישי. נסו בעצמכם.
