לקח
סיום עונת היורוליג של מכבי תל אביב טומן בחובו לקח. הקבוצה החדשה הזאת, הישר מהניילונים, שהולחמה מאפס בקיץ האחרון, עשתה את הדרך הכי רחוקה שידע המועדון הצהוב מאז 2014. היא הגיעה לסדרת פלייאוף, בלי טובות מאף אחד ובלי שום קבוצה רוסית שהורחקה מהמפעל; היא ניצחה בסדרת פלייאוף, ואפילו פעמיים; היא הייתה רחוקה 40 דקות, כלומר 5 דקות, מפיינל פור. ולפרקים, בטח ובטח החל מחודש מרץ 2023, שיחקה כדורסל מהפנט. במילה אחת, כפיים. בשתי מילים, נחזור ללקח.
לא חייבים להיות היסטוריון כדורסל גדול כדי לדעת מה צריך לקרות עכשיו. כולם הרי מכירים את הרפרנס של מונאקו, זאת ששלחה את מכבי הביתה. הקבוצה מהנסיכות, שהייתה רחוקה משחק אחד מפיינל פור בשנה שעברה, אחרי שהפסידה בפיראוס במשחק 5, עשתה כמה התאמות לקראת העונה הזאת והפעם ניצחה את המשחק ההוא שחסר לה.
דוגמאות קודמות, משנים קודמות, לא חסרות. למשל פנרבחצ'ה של ז'לקו אוברודוביץ'. אבל אנחנו נישאר רגע עם מונאקו. כשאומרים שהצרפתים עשו כמה התאמות, חשוב להבין כמה. חמישה שחקנים בלבד נותרו שם מעונת 2021/22: מייק ג'יימס, מוטיואנאס, דונטה הול, אלפא דיאלו ו-ווטארה. סה טו. עליהם הם הוסיפו העונה כמה חתיכות קטנות, ממש פיציות, ככה ממש בקטנה: לויד, אוקובו, ג'ון בראון ועוד קצת.
מכבי תל אביב סיימה עונה אירופאית מרשימה ומוצלחת. לפני שהתחילה, דיברנו כאן על הסגל הנוכחי והמסוים הזה ככזה ששווה פלייאוף מצד אחד, אבל כזה שצריך להתמודד עם עוד 8-10 קבוצות נוספות שגם הן שוות שמינייה ראשונה מצד שני. אבל שמינייה זה כבר פאסה, כי לקראת העונה הבאה מסמנים מטרה חדשה וגבוהה במדרגה. אם תדע לבצע את ההתאמות הנכונות, תוכל להגיע לאן שמונאקו הגיעה.
אבל רגע, על כמה התאמות מדובר כאן? על פי פרסומים שאינם זרים, הצהובים משאירים אצלם כ-9 שחקנים מהסגל הנוכחי. שזה המון. אם כן, אין מקום ליותר מדי שינויים. משהו כמו 4, ליתר דיוק. 4 התאמות בשביל פיינל 4. 4 שינויים כדי להגיע לברלין 24. כל זה בהנחה שהתשעה שנשארים הם באמת מספיק טובים. תגידו, התשעה שנשארים באמת מספיק טובים?
5 דקות
5 דקות לסיום משחק מספר 5 וג'רל מרטין מעלה, בזריקות עונשין, ליתרון 3. שהרגיש כמו יותר. מכבי תל אביב נראתה כמי שנוטלת פיקוד על הפרקט. מונאקו הרגישה עייפה ודואבת לפחות כמו הרגל של מייק ג'יימס. אבל אז החלה מסכת הטעויות: בונזי קולסון מאפשר לאוקובו לחלוף על פניו בדרך לאלי-הופ קל לדונטה הול, פוזשן אחד אחרי שאותו הקולסון נרדם ואיפשר הגבהה קלה למונקה במסירה מהכנסת כדור מבחוץ.
ג'רל מרטין, שלא בדיוק עזר על החדירה של אוקובו, מחליט לתרום את הכדור בחזרה לצרפתים. ואז עבירה של קולסון על לויד בזריקה ל-3 נקודות (שהייתה. אבל, בחייאת, למה זה נשרק כעבירה בלתי ספורטיבית?). ואז עבירה של מרטין על לויד, שוב בזריקה ל-3. ואז אי הבנה בין קולסון לבין בולדווין בטיפול ההגנתי מול החדירה לסל של אוקובו. 2:26 על השעון הגדול, ושלום שלום.
וכן, שמתי לרגע בצד את לורנזו בראון, כי עוד נגיע. בונזי קולסון הוא רוקי יורוליג. ג'רל מרטין הוא רוקי ביבשת הישנה. הראשון נתן כאן עונה לפנתאון. השני הפגין לעיתים ניצוצות. המשותף לזה ולזה הוא ששניהם שחקנים אסוציאטיביים/אמוציונליים/אינסטינקטיביים (פשוט חיפשתי שלוש מילים שהן גם ארוכות וגם נשמעות כמו משהו שחכם לכתוב).
בטווח זמנים של 2 דקות ו-34 שניות היו השניים הללו ביותר מדי צמתים שעשו הבדל. וקיבלו הרבה יותר מדי החלטות. למה החלטות? כי גם מדיניות של חילופיים הגנתיים, ששמה את קולסון ובטח את מרטין על שחקן יריב עם כדור, שמה בידיים וברגליים של קולסון ומרטין לא מעט החלטות. החלטות שעשו הבדל.
קטש
חלקים גדולים מהמחצית הראשונה של משחק 5 נראו כמו הניצחון הגדול של עודד קטש. רבע ראשון שכולו ריקודים. מחצית ראשונה שכמעט כולה דיוקים התקפיים, שמובילים לכדורסל מלא ביטחון, של שחקנים שיודעים מה, איך ומתי הם צריכים לעשות. סיומה של עונת הקאמבק של קטש של מכבי, בסיומה הוסר כל ספק ביחס לגרף ההתקדמות האדיר שהוא הוביל, מייצר ציפייה גדולה ביחס לכדורסל שאליו עוד אפשר להגיע בעונה הבאה.
קטש, שצריך היה להתגבר על החשדנות של האוהדים מבחוץ ועל הצקצוקים של הבוסים מבפנים, הוכיח ללא צל של ספק שהוא שם. שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה וחשוב מכך – שהוא יודע איך להגיע לשם. ברשותכם, אני אגיד משהו קטן נוסף: קטש הראה, בעיני, שבכל הקשור לידע, הבנה ותפיסת כדורסל, לא רק שהוא שייך לליגה השנייה בטיבה, אלא שהוא נמצא שם קרוב למדי לשפיץ.
העניין הוא שיש דברים חשובים לא פחות, שאותם עדיין יצטרך קטש להוכיח. למשל בכל הנוגע לניהול המשחק. במסגרת ניהול וקיצור הרוטציה ובהמשך לשובו של פויתרס לקבוצה ולתפקיד משמעותי על המגרש, ויתר לחלוטין הקואץ' על שירותיו של סורקין. מעשית, ויתר גם על ז'ק כהן ששיחק פחות מ-4 דקות – והתייצב על רוטציה לגיטימית לחלוטין בת 8 שחקנים. כולל פויתרס. שלא היה חלק מהריקודים של מרץ.
ועכשיו אני חוזר איתכם כרגע לאותן 5 דקות שעשו הבדל ולהחלטה של קטש עם מי ללכת ועם מי לא, כי גם במסגרת הרוטציה המצומצמת, צריך לדעת להמר על האנשים הנכונים ברגעים הנכונים. דיברתולומיאו, למשל, הוחלף כשבע דקות לסיום המשחק, ובלעדיו הצליחו הצהובים לעלות ליתרון 4. כשחזר לשחק, הצרפתים היו כבר בפלוס 11 עם פחות מחצי דקה על השעון.
קטש ניסה בדקות הללו את כל שבעת שחקני הרוטציה הנוספים ולא הצליח לעצור את הסחף. והלו, זה קשה. כי הלו, אפילו ז'לקו הגדול איבד אתמול יתרון 18 במשחק החוץ שלו במדריד. אבל לז'לקו מותר, כי הוא ניצח כל כך הרבה לפני. כולל עם קטש השחקן. קטש המאמן עוד צריך להראות שגם את זה הוא יודע. את זה הוא עדיין לא הראה.
מדד 0
כאשר נוצחה מכבי תל אביב במונאקו אי שם ב 2.3.23, במסגרת המחזור ה-26 של היורוליג, סיים לורנזו בראון מעל 35 דקות על הפרקט הכהה עם מדד יעילות 0. 7 נקודות, 4 איבודים – ומדד יעילות 0. את העונה האירופאית שלו מסיים אלוף אירופה במשחק שבו בילה מעל 35 דקות, על אותו פרקט כהה, עם מדד יעילות 0. אמנם 12 נקודות – אבל מדד יעילות 0. וכשאנחנו מלהגים כאן על כל מיני שחקנים אסוציאטיביים/אינסטינקטיביים, הציפייה היא שלורנזו בראון יהיה הגורם השקול, קר הרוח והמאזן. ולא. ממש לא.
ווייד בולדווין, לא בדיוק אות ומופת לקור רוח מקפיא, היה שם בשביל הקבוצה שלו למשך כל המשחק ובשני צידי המגרש, עם סדרה עצומה ומרהיבה, שחותמת עונה עצומה ומרהיבה. ובראון, שמהלך החלקים הראשוניים של העונה הזאת נראה היה כמו חייזר מליגה אחרת שעושה עם היורוליג כל אשר עולה על דעתו, הלך והתפייד ככל שזאת התקדמה. ולמעט משחק מספר 4, לא ממש מצא עצמו לאורך כל סדרת הפלייאוף.
למה זה קורה? האם פשוט למדו אותו? האם זה נובע רק מעניינים מקצועיים? האם פשוט גדול עליו משחק פיזי במיוחד (אהמ, ירושלים)? אני לא יודע להגיד בוודאות. אני כן יודע שכשהוא נושק לגיל 33, אחרי קיץ סופר אינטנסיבי במדי נבחרת ספרד, שבר העונה לורנזו בראון שיאי דקות על הפרקט.
לפני 4 עונות, כשהוא במדי הכוכב האדום, שיחק בראון 25:13 דקות בממוצע למשחק. עונה מאוחר יותר, במדי פנר, 22:59. ואח"כ 29:21 בקאזאן. השנה זה כבר האמיר לכדי 31:35. וכן, היו רגעים משמעותיים העונה בהם כל שניה בלעדיו הרגישה כמו נצח. וכן, יכול מאוד להיות שלא הייתה שמינייה ראשונה מבלי לשחוק את בראון עד דק. וכן, זה בהחלט יכולה להיות הסיבה לקריסתו מול מונאקו. ולא, זה לא יכול להימשך כך גם בעונה הבאה.
19-0
בסיומה של עונת היורוליג הכי פרועה ובלתי צפויה שידענו, העפילו 4 הקבוצות הכי צפויות לפיינל פור. כל הביתיות עלו. כל הסינדרלות הלכו הביתה. וכן, המספר ההיסטורי עדיין נותר בעינו, כי מעולם לא ניצחה קבוצת יורוליג את משחק מספר 5 כשהיא איננה המארחת. והיו כבר 19 נסיונות.
מאחר שכך ומכיוון שהמטרה המוגדרת הבאה של הצהובים חייבת להיות ברלין 2024, אז צריך לסיים את המחזור ה-34 בעונת המשחקים 23/24 באחד מארבעת המקומות הראשונים. וזה ממש קל בליגה שיש בה את ריאל מדריד, ברצלונה, אולימפיאקוס, מונאקו, פנרבחצ'ה, אנדולו אפס, מילאנו וכו' וגו ודו.
איזה כיף זה היורוליג הזה. איזה כיף הייתה העונה הזאת. איזה כיף יהיה בסוף השבוע הבא בקובנה. איזה כיף היה לכתוב לכם כאן טור אחרי כל משחק של מכבי תל אביב במסגרת הליגה הזאת. תודה שקראתם. ניפגש, בלי נדר, בעונה הבאה.
