שליטה
במהלך מפגש הראשון ביניהן העונה, שלטה מונאקו ביד אליהו הישן משך כמעט מחצית שלמה עד שהאנרגיה והאינרציה הפכו עליה את המשחק ואת התוצאה. בפעם השנייה, במשחק שנערך בנסיכות נטולת המס, הייתה זאת דווקא הקבוצה המקומית ששינתה מומנטום ברבע הרביעי, בחסות איש בשם צ'ימה מונקה. אתמול, במשחק מספר 1 של סדרת הפלייאוף, לא היה שום צורך במהפך. מכבי תל אביב הייתה הטובה והדומיננטית יותר לאורך רוב רובן של דקות המשחק, בדרך לנצחון חוץ ששווה רגל אחת בקובנה.
מכבי ניצחה לא בגלל שהיא הייתה מושלמת. אפילו לא בגלל ששיחקה טוב מאוד, או טוב בכלל, בצד שאליו נוהגים להתקיף. בניגוד לכדורסל לו הרגילה אותנו לאחרונה, לא היו הפעם ריקודים בצהוב. לא חווינו הפעם מהלך אחר מהלך שבו נותרת ההגנה מבולבלת נוכח עליונות, טקטית או אחרת, בחסות משחק ההתקפה המכונה הכדורסל של קטש. הצהובים, כאמור, לא רקדו. אבל הצהובים, חד משמעית, כן שלטו. הם שלטו בקצב המשחק. הם שלטו והחליטו מי יקבל את ההחלטות כשהם מתקיפים. יותר מכך, הם שלטו וקבעו לאן ילך החפץ העגול כשהכדור בידיים של הקבוצה המארחת. אותם "הם", במקרה הזה, מתחילים מהאיש הצנום שעל הקווים. נו, זה שמעולם לא אימן בסדרת פלייאוף בליגה השניה בטיבה. נו, זה שאולי יאמן את הקבוצה הזאת גם בעונה הבאה.
מכבי תל אביב יודעת לקרוא חוזים כשהיא רוצה. יודעת מה זאת אופציה של מועדון או אופציה של שחקן. וכשהיא רוצה מישהו, כשהיא באמת רוצה מישהו, האופציות הן הדבר האחרון שמעניין אותה. לבולדווין הרביעי יש אופציה כזו או אחרת בקיץ הקרוב? החוזה עם לורנזו בראון קובע שתשלום בקיץ יקח אותו מכאן? מנהלים מו"מ מחודש ונועלים לשנים קדימה. ברמת הבטון היצוק. אבל אצל קטש? אצל קטש הסיפור שונה. פתאום יש חוזה.
החוזה אומר, כידוע, שהקואץ' ממשיך לשנה שניה רק אם יוסיף אליפות על פלייאוף היורוליג. שזאת גישה מעניינת, למען האמת. אם מספיק מרוצים מרוב רובו של הסגל באופן שמשתקף בכך שמאריכים ומשארים כמעט את כולם בלי קשר למה שיקרה כשכולנו נזיע כאן בחודש יוני הקרוב, אז למה זה הופך קריטי רק בעמדת המאמן? אם בראון, בולדווין, דיברתולומיאו, קולסון, מרטין, ניבו, מנקו, סורקין, כהן וכו וגו ודו מפסיק טובים גם אם תניף צלחת אליפות מקומית קבוצה לובשת אדום, אז איך זה שהאיש אשר מנווט אותם זוכה לאותו מקרר בגישה כל כך שונה?
מכבי תל אביב יודעת לקרוא חוזים כשהיא רוצה. ואמורה לדעת גם שבניגוד לשחקנים, יש למאמנים את האפשרות לנטוש חוזה קיים ולעבור לקבוצה מעוניינת אחרת, סתם כי בא להם. למאמן, בניגוד לשחקן, מותר סתם להתפטר ולחתום במקום אחר. ואם אני זוכר נכון, זה אפילו קרה פעם לקטש. לא כל כך מזמן. רק אומר.
אתם זוכרים את השירים
עונת הכדורסל הנוכחית של נציגתנו המשוריינת החלה ברפרנס. אזכור היסטורי. כשהונחת כאן לורנזו בראון, מבכירי הגארדים ביבשת הישנה בכלל, ואחד שכרגע לקח יורובאסקט בפרט, זה זרק את כולנו לקיץ שבו הבליח לחיינו אחד שרונאס יסיקביצ'יוס. וזהו, שזה לא רק לורנזו בראון. מהרגע שהתהפכה העונה הזאת לחיוב, קל יותר למצוא עוד ועוד רפרנסים כאלו.
ג'ון דיברתולומיאו תמיד הרגיש כמו איזו גרסת עניים של אגדה בשם דרק שארפ. כלומר, אחד שאוחז במימדים הפיזיים, בסט התכונות ובאופי של האיש שהגיע ממגדל העמק והפך לנינג'ה הכי ווינרית שיש בצהוב, אבל רק בכמעט. ו-וואלה, הכמעט הזה הופך השנה להכי קרוב שיש לגרסת המקור. ונכון, אתמול נכנסה רק שלשה אחת של ג'ון די. ונחטף רק כדור אחד על ידי ג'ון די. אבל האימפקט שהיה לו על הפרקט הכהה בצרפת היה לגמרי כמו זה של דרק. העונה, בחסות בולדווין את בראון, כמעט ונזנח לחלוטין הרעיון לתת לדיברתולומיאו את הכדור או את קבלת ההחלטות בעמדת הרכז. כי הוא מעולם לא היה ומעולם לא יהיה. בערך כמו דרק. גם העונה, בחסות מספר רעיונות הגנתיים שהולכים ומתבררים כמוצלחים, דיברתולומיאו יושב על הכדור ומפרק התקפות לרסיסים. כמו דרק.
ויש את בולדווין. אני לא יודע כמה מכם זקן מספיק, גולשים וגולשות יקרים ויקרות שלי, אבל כשאנתוני פארקר הגיע למכבי, וגם אחרי גביע הסופרוליג, היו כאן לא מעט שאמרו שהוא נחמד, אולי אפילו טוב ואולי אפילו טוב מאוד, אבל בזה בזה ובזה הוא לא מספיק. אוקיי, אני ממש לא משווה את בולדווין לפארקר במובן הרחב והמלא של המילה. פארקר היה גדול שחקני הכדורסל ששיחקו בכל תחרות אירופאית. ובולדווין? נמתין ונראה. מה שכן, יש משהו בזריקה הזאת מחצי מרחק, מהכדרור. יש משהו בג'אמפר הנקי הזה, כשבולדווין מתעופף בקלילות מעלה, שמיד זורק אותך אל האיש ההוא, שהיה חלק בלי נפרד גם מאימפריית פיני גרשון הראשונה וגם מזאת השניה.
זה לא נגמר כאן. אתמול הוא אמנם פירק את הטבעות המקומיות עם 0/5 מחוץ לקשת שלוש הנקודות, אבל שיקום מישהו שלא רואה העונה את ג'רל מרטין מפציץ מבחוץ, מבלי לדפוק חשבון לסיטואציה או לזהות היריבה ומבלי שום רמז לקיומו של מצפון וכו, ולא נזכר באיזה אחד שהתחיל כדיוויד בלות'נטל והפך אח"כ כך לבלו.
האזכורים ההיסטוריים, כאמור, רק הולכים ומתגברים. וכשיש כל כך הרבה אזכורים, זה מרגיש שאין מנוס. שדינה של העונה הזאת להפוך להיסטורית.
BB>JLO
עזבו אתכם מטקטיקות ומאמנים. עם כל הכבוד לנסיון של מלהגים כמוני להפוך הכל לשפיט ומדיד, בסוף יש כאן שחקנים שעושים הבדל. שלישיית ג'יימס-לויד-אוקובו, יענו שלישיית JLO, לוהקה בקיץ האחרון כקו האחורי הכי טוב שיש לליגה השניה בטיבה להציע. נקודה. יותר טוב מריאל מדריד. יותר טוב מפנר. יותר טוב מברסה. יותר טוב אפילו מהקו האימתני של אלופת היורוליג (במיל').
כאשר הוחתמו בצהוב בראון את בולדווין, כלומר BB, התחלנו לתהות בקול רם אם לא מדובר כאן בצמד הגארדים הבכיר ביותר שידע המועדון המפואר הזה מימיו. כולל מצמדים שונים באימפריות קודמות. וככל שהתקדמנו, הפכה התהיה למשודרגת. לא זו בלבד שמדובר בצמד הגארדים הבכיר ביותר שהיה כאן, אלא שמדובר בצמד הגארדים הכי טוב שהיה כאן. אי פעם (ולא, אנתוני פארקר לא היה גארד ובטח לא כזה שיכול לאחוז בעמדה מספר 1, ולכן הוא לא נחשב).
ועכשיו יש סדרה. והקו האחורי הטוב יותר הוא גם זה שיטוס לקובנה במאי. ולפחות נכון למשחק הראשון, אין כאן בכלל שאלה. כי אוקיי, לורנזו בראון ומייק ג'יימס קיזזו האחד את השני אתמול, פחות או יותר. גם מספרית (האחד 15 נקודות ו-4 אסיסטים, השני 15 + 5), גם הגנתית ובכלל. אבל למכבי יש לאחרונה והיה אתמול את ווייד בולדווין.
שגם מספרית, גם אפקטיבית וגם מאיזו בחינה שתרצו, היה גדול על מונאקו בכלל ועל היריבים הפוטנציאליים אוקובו את לויד בפרט. גדול, ברמת הלא כוחות. ולא, ממש לא בגלל שקלע 20 והוסיף 6 אסיסטים, עם מדד יעילות כולל שנעצר על 26. וכן, בגלל שהוא היה שם בכל רגע ובכל פעם שהקבוצה נזקקה למשהו. אה, ואני יודע שרובכם אוהבים תרגילים. פיק אנד רול ספרדי, פלופי, שיקגו, אוקלהומה, מיאמי וגן יבנה. פלייאוף לא מנצחים בתרגילים. פלייאוף מנצחים עם איש אחד שלוקח את הכדור וסוגר עניין.
כי כאן למשל, כאשר משום מה מתעקשת מכבי תל אביב ללכת על פיק אנד רול ועוד פיק אנד רול של דיברתולמיאו, שום דבר טוב לא באמת יכול לקרות. ואז בולדווין. ואז כדרורים. ואז ג'אמפר בלתי עציר.
3>0
26. 26. 32. סורי, אלו הן אינן 6 הספרות האחרונות בכרטיס האשראי הבלתי נגמר של מונאקו, אלא אחוזי השלוש טרם משחק מספר 1. 26 אחוזים רעים לשלוש קלעו הצרפתים במפגש הראשון ביד אליהו. 26 אחוזים מביכים לשלוש קלעה מונאקו במפגש השני בין השתיים, כשאירחה. 32%, או ליתר דיוק 31.7%, הוא האחוז השנתי של ג'יימס והחברים מחוץ לקשת שלוש הנקודות, מה שהופך אותה לקבוצה הגרועה ביותר ביורוליג בכל מה שקשור לטריצות.
אם נרצה לקחת את המשחק הזה ולנתח אותו טקטית, הרי שהדבר היחידי שצריכים לעשות הוא לבדוק איך התאים קטש את ההגנה שלו למגבלה של מונאקו. מחזיקת הגביע הצרפתי, כאמור, היא קבוצה מרובת כשרון בכלל ובקו האחורי בפרט.
יש שם לא מעט שחקנים שאי אפשר לשמור או לעצור ברמת האחד על אחד. כשהכדור אצלם, זה תלוי רק בהם. ואם נדלג לרגע על חידודים נקודתיים טקטיים, איתם הגיעה מכבי מהבית, אז כל הסיפור ההגנתי כולו היה לגרום לקו האחורי הצרפתי בכלל ולמייק ג'יימס בפרט לראות יותר משחקן הגנה אחד מולם כשהכדור אצלם. גם במחיר של זריקה מבחוץ. גם במחיר של זריקה טובה או פנויה מבחוץ.
הנה, פוזשן מסודר ראשון של המשחק. שימו לב בבקשה ללורנזו בראון, למקום שלו ולידיים שלו, כשהשעון הקטן מראה 15. ווייד בולדווין צמוד צמוד לג'יימס ומכוון אותו שמאלה, כלומר גם ליד החלשה שלו וגם לכיוונה של העזרה, כלומר לבראון. ובראון, אני מבקש להדגיש, מעשית מתעלם ומפנה גבו לאוקובו. ואז יש מסירת בלון איטית מספיק כדי לאפשר לבראון לחזור אל הציוות שלו. ואז ג'אמפר קצר שהולך החוצה.
הלאה. עזבו לרגע את החילופים ההגנתיים ושאר החידודים ותנו בבקשה מבט בלורנזו בראון, שוב לורנזו בראון, כשהכדור אצל אוקובו והשעון הקטן מראה 7. בראון, שאמון ברגע זה על ג'יימס, מתקדם לכיוון הכדור כדי לעצור חדירה של אוקובו. כן, גם במחיר של ג'יימס פנוי יחסית לטריצה. ומספיק להגיב יפה ומהר כדי לחזור לאיש שלו. היי, ואז דיברתולומיאו הולך לאזור קו העונשין כדי לעצור קודם כל ובראש ובראשונה את החדירה. ומספיק לחזור מספיק מהר כדי לאתגר במקצת את הזריקה. הצגה.
זוכרים את הקוד? 26. 26. 32. את 40 הדקות הראשונות של משחק מספר 1 סיימה מונאקו עם המספרים 4. 26. 15. 4 טריצות מוצלחות מתוך 26 זריקות = 15.4 אחוזים עלובים שאיתם אי אפשר לנצח שום קבוצת כדורסל בשום משחק ובשום מפעל. וגם ה-4 הללו מרמים, כי שלשות של זמן זבל הרבה פחות מעניינות.
ככל שהתקדם המשחק ונמשכה הטקטיקה, כפה קטש על מונאקו להתמודד עם הפחדים של עצמה. והעליב את היכולת שלה לקלוע מבחוץ. וגרם לה לחשוב. וגרם לה להסס. וגרם למשחק ההתקפה שלה להתאדות. בהיעדר יכולת להשיג את הריווח הנדרש לצורך החדירות לסל של JLO, מה שנשאר זה התקפה מיואשת שמורכבת משחקנים חסרי אונים.
הנה. קחו דוגמא נוספת. ושוב, לצורך הדגשת הנקודה, נתעלם לרגע מהחילופים ההגנתיים וממידת המוכנות הספציפית והמרשימה של מכבי לתרגילים של יריבתה. ולא נתעלם מהלחץ ההגנתי השיטתי של הצהובים, שבעזרת אזורית לוחצת גבוהה עיכבו והפריעו למונאקו להיכנס אל התרגיל ההתקפי בזמן ובמקום שנוח לה. חדירה ראשונית של אוקובו מהפינה נענית בעזרה מאוד קרובה של בונזי קולסון, גם במחיר של הותרת לויד פנוי. ואז רוטציה נהדרת של בראון, אפילו אם דיאלו פנוי. ותגובה הגנתית מהירה של ז'ק כהן. ואין חדירה לסל. ויש זריקה של אוקובו. עוד זריקה של אוקובו, שסיים עם 1/7 מחוץ לקשת. היידה.
אחרון, שמשקף את הערך המוסף שמספקת הגישה ההגנתית של הצהובים. כן, זה מתחיל שוב בלחץ גבוה, יענו אזורית לוחצת 2-2-1. שימו בבקשה לב ללורנזו בראון, כן שוב לורנזו בראון, עוד לפני שג'ורדן לויד מתחיל עם נסיון החדירה שלו לסל. בראון, כאמור, שומר רחוק ומעל האיש שעליו הוא מופקד, הוא מייק ג'יימס. משכך, קל לו יותר גם לצופף את כיוון החדירה של לויד וגם להיכנס לקו המסירה האפשרי לג'יימס. חטיפה, כדרורים, סל קל ושחמט.
אחד שיודע
כשיצא לי לדבר עם קואץ' קטש לפני פתיחת העונה, דסקסנו ותהינו רבות לגבי דרון היליארד. לורנזו בראון? יודעים מה הוא יודע ואיך הוא משתלב. בולדווין? התהיות לגביו היו קשורות פחות לכדורסל ויותר לענייני מזג ולהתאמה ספציפית עם בראון. היליארד? להתקפה של קטש? איך אומר חבר שלנו גיל ברק? לא יודייע קלאסי. וגם קטש, בקטשיות אופיינית, לא ידע קלאסי. בעיקר הבין שהיליארד שחקן טוב מאוד, עם רזומה טוב מאוד, עם אופי טוב מאוד, ועכשיו נחכה ונקווה לטוב. ו-וואלה, היה הכל חוץ מטוב עד כה.
בהיעדר יכולת לקטלג את היליארד לאחד משני התפקידים המרכזיים של קטש, כלומר או מייצר מפיק אנד רול או אחד שעומד וקולע, הלך ההיליארד לאיבוד. וחבל, כי הוא טוב בכדורסל. מצד שני, ככל שמתקדמת העונה אנחנו רואים ומקבלים יותר ויותר נגיעות של התקפה מגוונת יותר. קצת יותר זזים. קצת יותר חסימות לקלעים. קצת יותר דברים שמתאימים להיליארד. להגיד שזה מספיק טוב? לא. ממש לא. אבל 10 נקודות יקרות מול ריאל מדריד עזרו למכבי תל אביב לקבל את מונאקו בפלייאוף. ועוד 10 כאלו אמש, בקרוב ל-20 דקות, עזרו לקרב את קובנה לתל אביב.
האמת? הכי קל לסדר חסימות לקלע בתרגיל שבו מכניסים את הכדור. הנה, כאן, כשהכדור אצל בולדווין מחוץ לקו הבסיס, יש מספר אופציות תאורטיות שאליהן אפשר לשלוח את היליארד. אפשר, למשל, על חסימה של ניבו לפינה הקרובה. אפשר, מסתבר, על חסימה מדורגת של מרטין ודיברתולומיאו פלאס חוסר מודעות/היכרות ותקשורת של אוקובו עם העולם לייצר שתי נקודות קלות.
אה, ואפשר באמת סתם לקחת את החסימה לכיוון הפינה הקרובה, בדרך לטריצה יקרה.
זאת העונה החמישית של היליארד ביורוליג. הוא עשה פלייאוף עם בסקוניה. הוא עשה פלייאוף עם באיירן מינכן. כשהיה בצסק"א, עשה פלייאוף (בעונה אחת. השניה הייתה עונת הקורונה). דרון היליארד הוא שחקן הפלייאוף הכי מנוסה שיש בצהוב. הנסיון והקליעה שלו יכולים להיות אלו שיעשו הבדל.
שלוש נקודות לסיום
1.ריבאונד – אל המשחק הראשון התייצבה מונאקו כקבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה במפעל, עם ממוצא של מעל 12 כאלו למשחק. אתמול, למרות שהחטיאה לא מעט, רק 6. אחלה ניבו שבעולם.
2.עונשין – בין היתר, מונאקו היא הקבוצה שזורקת הכי הרבה זריקות עונשין ביורוליג, עם מעל 22 כאלו בממוצע. אתמול? 28. באחוז גבוה יותר מאשר של מכבי. כנראה שעונשין זה חשוב, אבל פחות מזריקות ששוות יותר.
3.אנליטיקס - אוהבים סטטיסטות מתקדמות? אוהבים אנליטיקס? יש מדד שאנשי כדורסל ממש אוהבים והוא נקרא מדד היעילות. הקיצר, לפי מדד היעילות מונאקו ניצחה אתמול 79-77. שזה אחלה מבחינתה. יכול להיות שמכבי תל אביב תהיה בפיינל פור של היורוליג, אבל מונאקו תהיה בפיינל פור של האנליטיקס. גם טוב.