פלייאוף
נכון, גם את העונה שעברה סיימה מכבי תל אביב בפלייאוף, לכאורה. לא רק בפלייאוף, לכאורה, אלא אפילו במקום החמישי, לכאורה. הלכאורה, כמובן, מאחר שמכבי תל אביב לא באמת סיימה בתוך השמיניה הראשונה, אלא רק מכיוון ובהמשך לסילוקן של הקבוצות הרוסיות, שהותירו את הליגה השניה בטיבה בעולם מינוס שלוש קבוצות, ומשם קרה מה שקרה וכו ודו וגו. העונה ההיא, שהסתיימה בסוויפ קללל מול ריאל, היא זאת שקיזזה את העוול שנגרם לצהובים שנתיים לפני, כשרק העטלפים הסינים מחקו מאזן נפלא של 9:19, עם עוד 6 מחזורים שלא שוחקו מעולם, בעולם שהגיע לכדי עצירה מוחלטת.
העונה הנוכחית, השמיניה הראשונה היא אמיתית. בלי כוכביות, בלי פרישות ובלי מסכות. בחסות חודש מרץ אחד מופלא, שכלל שישה נצחונות משבעה משחקים, מכבי נמצאת היכן שמגיע לה. היכן שהיא ראויה להיות. בזכות. היא ניצחה את המשחקים שהיא הייתה צריכה לקחת. מבלי לגייס למשמר הלאומי, היא ביצרה את יד אליהו הישן והגנה עליו מכל משמר. ולפרקים, כלומר בחודש השלישי של שנת 2023, היא גם שיחקה את הכדורסל הכי טוב ביבשת הישנה. כשכל זה קורה, אין כוכביות. כשכל זה קורה, יש מחיאות כפיים, בואכה היידה, קומו על הרגליים.
דל"פ?
בקרוב נשמע וגם נלהג על ענייני מיקום ויריבות שכדאי או שלא לפגוש בדרך לעוד מסע לקובנה. ואני, אם יורשה לי (והלו, יורשה לי. זה הטור שלי), רוצה לתת כאן דל"פ. גם אם לא תנצח עוד ולו משחק אחד מתוך הארבעה הקרובים, הרי שמבחינתי מכבי סימנה כבר את ה-וי שלה העונה, ברמת העונה האירופאית שלה (בלבד). וכן, זו אולי גישה לוזרית ו-ודאי שלא כזאת שתואמת נרטיבים עליהם גדלו אנשים לובשי צהוב. וכן, מכבי תל אביב בהחלט יכולה לנצח אי אלו משחקים מבין אלו אשר נותרו ובסיטואציה מסוימת, אם תשמר אלמנטים שראינו עד ממש לא מזמן, גם יכולה לעשות פיינל פור העונה.
אבל גם אם לא, עונת היורוליג הזאת תישאר ותירשם, מבחינתי, כמוצלחת. יש קבוצות שמולחמות בקיץ תחת שם קוד – בכל מחיר. הן נבנות, בכסף גדול, בבחינת אול אין. בבחינת את העונה הזאת חייבים למקסם בכל מחיר. בלי בנייה, בלי מחשבה לטווח ארוך, בלי בצלם ובלי בג"צ. למרות שהצליחה השנה להנחית אצלה צמד גארדים כמו בראון ובולדווין, ש(גם) מבחינת סדר הגודל שלהם לא היה כדבר הזה מעולם.
כלומר, שמעולם לא נחתו כאן במקביל שני שחקני 1-2 שמדורגים גבוה כל כך ברמת המעמד שלהם ביורוליג. שהפכו, תוך כדי העונה, גם לצמד 1-2 הכי טוב ששיחק אי פעם בצהוב. כן, כולל מקדלונד ושפר. כן, כולל פרקינס ופארגו. ולא, אנתוני פארקר לא נכנס כאן למשוואה. הוא בכלל מעמדה אחרת. אנחנו מדברים כאן רק על שניים שיכולים לשחק בשתי העמדות של 1-2, ביחד ולחוד. רגע, סטינו. הבה ונשובה.
מעבר לאיכות ההחתמות המשתנה, הצליחה נציגתנו המשוריינת גם לשריין לעצמה, חוזית, את הקבוצה לשנה הבאה. מה שאמור להשאיר כאן את רוב רובו של הסגל לפחות לעונה נוספת. מאחר שכך, יש כאן מחשבה קדימה. מכיוון שכך, יש אפשרות להתקדם, מעונה לעונה, בשלבים. פלייאוף בעונה הראשונה עם ניצוצות של משהו גדול; פיינל פור בעונה השניה, אחרי שהסגל עובר מספר שפצורים ושדרוגים, בפינצטה. פרוסס, יעני.
תוך כדי שאנחנו קוראים ומתרשמים שמעבר לסגירה קדימה מול לורנזו בראון, במקביל לנסיונות למסגר לכאן גם את בולדווין, עם ההבנה שניבו, קולסון, מרטין + מרבית הישראלים ישארו בצהוב ובכחול, נדמה שאולי אולי יש עוד שם שחסר כאן. ככה, בקטנה. אחד ההישגים הגדולים של עודד קטש העונה הוא היכולת לסיים אותה כשהוא עדיין המאמן של הקבוצה. קטש, כנראה שיותר מכולם, יודע כמה שהיה קרוב למצב שבו שולחים אותו הביתה, עם ובלי ששומעים את הקולות מבחוץ. ועכשיו השאלה היא אם גם עמדת המאמן נכנסת לקטגוריית המקום שבו צריכים לעבור מספר שפצורים ושדרוגים, בפינצטה.
הסכמית, על פי פרסומים זרים, רחוק קטש מרחק אליפות מדינה ממצב שבו החוזה לעונה הבאה נכנס לתוקף אוטומטית. ואני, ברשותכם, מבקש לתהות אם זה צריך להיות המדד. מצד אחד, עונה מקומית שנגמרת בלי גביע ובלי אליפות היא עונת בלהות. כלומר, העונה הכי גרועה מאז העונה שעברה. מצד שני, נניח שכך באמת יקרה, ולו לשם התאוריה: האם כשלון תאורטי כזה = שהשחקנים, רובם ככולם, ישארו, ורק המאמן יהיה זה שיילך הביתה שלו?
הבוסים של מכבי תל אביב לא באמת רצו את קטש אצלם. הם לא רצו אותו במהלך העונה הקודמת, ולכן הציעו לו רק חוזה לחצי עונה – שלו הוא סירב. הם לא באמת רצו אותו בקיץ האחרון, ודי נקלעו לסיטואציה לאחר שניסו לרעות בשדות זרים. השאלה היא, לאור כל מה שראו עד כה, אם הם מאמינים במאמן שלהם. השחקנים, עושה רושם, כרוכים סביבו, או לכל הפחות סביב הכדורסל שהם משחקים תחתיו. האוהדים, עושה רושם, כבר בעדו. האם גם מקבלי ההחלטות? האם הם מאמינים בפרוסס/ בתהליך? ואם כן, האם כעת זה הכל או כלום, תלוי התוצאות שיושגו בפלייאוף המקומי? היסטורית, אנחנו יודעים מהי העמדה הצהובה. נעקוב בעניין.
כשנגמרים הריקודים
סיומו של הרבע הראשון במשחק הבית מול פנרבחצ'ה, אי שם לפני חודש, סימן את תחילתם של הריקודים. או שמא יש לומר ניצנים של ריקודים, כי הפיזוז עצמו החל במשחק שאחרי, מול אנדולו, באיסטנבול. ומשם הכל סנופי דיסקו. רמת ביצוע? הצגה. רמת תיאום התקפי? קרנבל. איתור פתרונות לסיטואציות הגנתיות משתנות? באוטומט. מקסום יכולות של השחקנים המובילים? כמובן. והאמת היא שגם אמש, במחצית הראשונה, חזינו בהמשך הטיפוף על הפרקט. הכדור נע וזז ואחד לשני; פיק אנד רול, שורט רול, מייקל רול, כל מה שתרצו. ואז מחצית בז'לגריו ארנה. ושם, בחסות הטרוף הירוק שסביב, נגמרו הריקודים.
מהבחינה הזאת, קיבלה מכבי תל אביב אמש את כל מה שהיא יכולה הייתה לחלום עליו. גם כרטיס לשמיניה. גם שיעור ולקח. עם כל הכבוד למה שהיה עד כה, עכשיו משחקים כדורסל של מאני טיים, עם קבוצות שמגיעות יותר מוכנות, יותר דרוכות ויותר מרביצות. ושם, צריכים לדעת לבצע בדרגת קושי אחרת לגמרי. ואם מכבי תל אביב רוצה להקדים את הפרוסס שלה ולעשות עוד דברים מיוחדים כבר עכשיו, היא תצטרך להבין שריקודים זה נחמד, אבל אסתטיקה ויופי נוטים להתאדות כשמגיע הזמן שבו הילדים מפנים את המגרש, כי עכשיו הזמן של המבוגרים.
רל"ב
לקאזיס מקסוויטיס, מאמנה של ז'לגיריס קובנה, היה רעיון. אין לי שמץ של מושג מהי עמדתו ביחס לרפורמה המשפטית או למדיניות הכלכלית בישראל, אבל הוא הלך אול-אין על "רק לא BB". יענו רל"ב. לא בראון. לא בולדווין. רק לא BB. ובתחילת המשחק, אל מול האגרסיביות שהפעילה ההגנה המקומית מול הכוכבים של קטש, מכבי ידעה להעניש בקלות.
הנה המהלך הראשון של המשחק. תוך כדי שבולדווין עולה על חסימה מדורגת, שאתם כבר מזמן יודעים שקוראים לה שיקגו, ז'לגיריס הולכת על חיפוי מפתיע, שבו מזנק לעברו שמיטס. ואז מזנק אליו שוב, בכל הכוח, בפיק אנד רול עם ניבו. הקיצר, שני ירוקים בסביבת בולדווין, כשארבעה צהובים מחוץ לקשת. והופ, ניבו צולל פנימה. והופ, כדור לניבו. והופ, בדיקה קונסטרוקטיבית של הטבעות.
יפה? יפה. רצים כמה דקות קדימה. על בולדווין שומר אולנובאס הפיזי. פיק אנד רול עם ניבו? שמיטס מזנק שוב למעלה. שמיטס מזנק שוב למעלה? ניבו מתגלגל שוב למטה. בחסות תשומת הלב ההגנתית שמקבל בראון בצד החזק פלאס החסימה של ז'ק כהן בצד החלש שמעסיקה את השומר שלו ברזדייקיס, ניבו נותר משועמם ובגפו מתחת לסל.
נחמד? נחמד. אבל לא רק זיהוי ומסירה לנגיחה פנימה. מכבי תל אביב, נאמנה ליכולת שלה להפנים טיפולים הגנתיים ולהוציא לפועל פתרונות התקפיים, ידעה גם להעניש במסירה שניה ולפעמים אפילו שלישית. הנה פיק אנד רול של לורנזו בראון. הנה בירוטיס הארוך, 213 סנטימטרים של סחורה ליטאית, נשאר אליו קרוב קרוב. הנה רומן סורקין מקבל כדור באמצע, כדי לבחון אפשרויות. אפשר אולי למסור לקולסון בפינה. אפשר אולי למסור למרטין בצד. רגע, פתאום כולם עזבו את בראון. ככה משאירים את אבא לורנזו בלי אף אחד, ועוד בחג? סורקין לא מוכן לשמוע על זה.
אז מצד אחד, ז'לגיריס די החזיקה את צמד BB קרוב במחצית הראשונה. עם כל הכבוד ל-7 האסיסטים של בולדווין, מחצית של 11 נקודות משותפות, בסטנדרטים אליהם הרגיל אותנו הצמד, זה לא רע בכלל מבחינת ההגנה. מצד שני, מכבי עשתה 45 נקודות, שכללו 14 אסיסטים, והמשיכה לחיות את החלום.
אם כך, אמר לעצמו מקסוויטיס, בוא נרים את הרף. למחצית השניה הוא כבר עלה עם קבריוס הייז בחמישיה. ואיתו, אפשר גם טיפה לערבב את כלי הנשק והטיפולים ההגנתיים, כדי לנסות למנוע ממכבי תל אביב יתרון מספרי בתוך ההתקפה המסודרת. במקום שישאירו שחקן אחד פנוי ויקחו צ'אנסים, עכשיו הזמן לאתגר את יכולות האחד על אחד. וזה עבד. זה עבד ביגטיים.
הנה כאן, פיק אנד רול בולדווין את סורקין. הייז כבר לא קופץ כדי לעזור לחבר, אלא קופץ ונשאר לבד, עם 206 סנטימטרים של אתלטיות ונחישות. ושימו לב בבקשה להתייחסות ההגנתית של הליטאים כשהכדור נכנס פנימה לסורקין. שום עזרה ושום נעליים. שיסתדר לבד מול בוטקביצ'יוס. כשהכדור חוזר החוצה, ואחרי שהייז לא אוכל את הטעיית הזריקה, כל שנותר זה להרים זריקה קשה ולקוות לטוב.
ז'לגיריס, כאמור, ידעה לטפל באגרסיביות עם חילופים. וידעה היטב לכוון לצדדים שהיא רצתה (כולל ובמיוחד שמאלה). וגם דברים שעבדו יפה במחצית הראשונה, כבר חרקו בעשרים הדקות שסגרו עניין. זוכרים איך במחצית הראשונה, אל מול האגרסיביות הירוקה, מסירה קלה לניבו = 2 נקודות קלות? אז זהו, שזה נגמר. לכאורה, מצב דומה בהתקפה, כשבוטקביצ'יוס מזנק לעברו של בולדווין. לכאורה, גם הפעם יש אקשן כלשהו בצד החלש, כשקולסון חותך פנימה. העניין הוא שההגנה לא מתרגשת יותר. פולונארה נשאר בצבע. לקביצ'יוס גונב מהצד החזק, הקרוב לכדור, וגונב גם את הכדור. זהו, מישהו כיבה את המוזיקה.
7 נקודות היו למכבי תל אביב ברבע השלישי. 22, בסך הכל, במחצית השניה. אני יכול לרדת איתכם לרזולוציות של סטטיסטיקות מתקדמות יותר, אבל אין צורך. מכבי תל אביב שותקה והשתתקה אתמול בקובנה. וזה, כשהיא מעפילה לפלייאוף תוך כדי, הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה אתמול.
מאבדים
את המחצית הראשונה מול מילאנו, בשבוע שעבר, סיימו הצהובים ללא איבוד כדור. שזה הזוי. שזה מדהים. שזה נגמר. 8 כאלו היו לה אתמול כבר במחצית הראשונה, המחצית הטובה. ופתאום, הנחות יסוד עדכניות הרגישו מופרכות. למשל זאת שאומרת שבראון או בולדווין יכולים לכדרר עצמם לדעת בהתקפה מתפרצת, ללא מפריע, עד לטבעת של היריבה. כך היה לאחרונה. לא מול ז'לגיריס.
למשל כאן, כששמיטס מתנפל על הכדרור השישי של לורנזו בראון, אחרי שברזדייקיס וידא שז'ק כהן לא יעשה לו את הנעילה על שם ניקולו מלי.
אה. ויש את עניין בונזי קולסון. שאתמול רשם את מדד היעילות הכי נמוך שלו מאז אותה פנרבחצ'ה. אנחנו כבר התרגלנו לשליטה המוחלטת שלו בפינות. ליכולת שלו לחיות מהדברים שמייצרים המייצרים. אמש, כאמור, ראינו איך ההגנה הליטאית קופצת מהגבוה ונשארת קרוב לאנשי הפינות. לחילופין, מחליפה ונשארת ברמת האחד על אחד. לבונזי קולסון היכולת להעניש כשעוזרים מהכיוון שלו. לבונזי קולסון היכולת להעניש כשהוא מקבל מולו שחקן שנחות ממנו פיזית. אתמול לא היה זה ולא היה זה. מה שגרם לו לנסות לייצר מכדרור. לפעמים, במיוחד במחצית השניה, בכוח. וזה, בחסות הזריקה מבחוץ שלא נכנסה הפעם, העלים את הבונזי. וגרם לו גם לאיבוד הכדור כאן, כשניסה לייצר תחת לחץ, מאזור שהרבה פחות מוכר לו העונה.
ג'רל DON’T CARE
ה-4 הפותח של מכבי תל אביב בתחילת העונה היה אחד פויתרס, שאוטוטו שב. בהיעדרו של זר דומיננטי ולאחר השבתתו של בריימו, מצאה מכבי תל אביב אחלה 4'ים שבעולם, באופן שמרגיש גם הכי מקרי בעולם. את המחצית הראשונה בקובנה סיימו ז'ק ומרטין עם 19 נקודות, כולל 4/5 מהשלוש. שזה אחוז די טוב בכדורסל. כולל נקודות צבע של כהן, שאני באמת מתקשה להסביר באופן רציונלי. אז נכון, מרטין סיים את המחצית השניה עם 0 אחד עגול. ז'ק הוסיף איזה סל ופאול – וזהו. עדיין, ברמת הדברים הטובים שאפשר לקחת הלאה, אפשר להגיד שלמרטין לא איכפת, במובן הכי חיובי של המילה. באמריקאית, ג'רל DON’T CARE. פלייאוף? קובנה? יורוליג? ליגה? לא מעניין אותו. אחרי שתי שלשות שעשו הבדל מול מילאנו, הוא ממשיך להפגיז. מאז הריקודים באינסטבול, מרטין עומד על 12 טריצות מוצלחות מתוך 19 שהטיל לחלל האוויר. וזה, בלי להזכיר אלמנטים התקפיים שהוסיף, ומבלי לדבר על המוטיבציה ההגנתית (גם כשהוא לא בדיוק מדייק). אז הנה, קבלו גיף של טריצה תוצרת מרטין. בכיף.
לשמור, גם כשחלשים
קשה לדבר על בעיות הגנתיות כשסופגים 68 נקודות בחוץ. וגם לא באמת צריך. מכבי תל אביב עומדת יפה בהגנה לאחרונה, כולל היכולת החוזרת שלה להוריד את אחוזי הקליעה של היריבה שלה אמש מבחוץ (רק 5/23 לז'לגיריס, אחרי שהפגיזה לאחרונה ללא הכר). וזה מרשים עוד יותר כשנזכרים שמכבי תל אביב שומרת עם שחקנים שלא באמת שומרים. בטח ובטח לורנזו בראון, שרק מפאת כבודו נראה רק פעמיים איך הולכים על הרגליים הלא נעות שלו בלי להניד עפעף.
נניח כאן, מול איזייה טיילור (שצריך לקבל, אגב, את הפרס על שם גוסטאס על החטאת העונשין שלו אמש).
נניח כאן, כשבראון לא רוצה לשמור על טיילור, בעוד ז'ק כהן לא מסוגל לעזור בחדירה.
ואם כבר כהן, אז אין ספק שהאיש בתקופה נהדרת ושהוא אחד האחראים המרכזיים לפריחה של חודש מרץ. כולל היכולת הלא סבירה בעליל שלו להחזיק מעמד בהגנה. אבל דחילק, הוא לא באמת יכול לשמור, כן?
נקודה אחת לסיום
1. הנחת העבודה העונה היא שיד אליהו הישן יודע לפתור בעיות בלתי פתירות מול יריבות בלתי עבירות. כמו ברצלונה. אם כך, המשחק בשבוע הבא מול ריאל מדריד מעניין במיוחד. נעקוב בעניין.
