בסוף, כשהגיע הרגע לדבר האמיתי, קבוצה אחת באה לשחק כדורסל וקבוצה אחת לא. מכבי תל אביב, בסיומה של מחצית או שליש מכל מה שיש לסדרה הזאת להציע, סטרה ליריבתה האדומה עם הצד המעליב. הצהובים יודעים את זה. האדומים יודעים את זה. הפרש של 5 בלבד במחצית עשה עוול לשליטה המקומית. הפרש של 11 כשכבו האורות לא שיקף כראוי את שחזינו על הפרקט.
והאמת? כל זה לא קרה בהמשך לאיזשהי התפוצצות תוצרת מכבי. לורנזו בראון ו-ווייד בולדווין היו דומיננטיים, אבל לא באיזה ערב יוצא דופן במושגים שלהם. ג'ון דיברתולומיאו, זה שבדרך כלל מגיע כדי להרוג יריבות ומשחקים שכאלו, מצא עצמו לבד פעם אחר פעם ומחטיא פעם אחר פעם (1/8 ל-3). ועדיין, 90 נקודות באהלן אהלן, כולל דקות משחק לכו-לם, כולל אחת כזאת של תומר אגמון.
אז התפוצצות, כאמור, לא הייתה. עליונות כן. והעליונות הזאת באה לידי ביטוי, אולי באופן מפתיע, גם ובעיקר בעמדה שבה אמורים האדומים לאחוז ביתרון. בעמדה מספר 4. בעמדה של ג'ייק כהן.
לקחת תואר עם ג'ייק. כתבנו את זה פעם, ליהגנו על זה פעמיים ונחזור על זה שוב (ושוב). בסיכומי העונה הזאת, יזכיר לעצמו עודד קטש שוב (ושוב) שתואר מקומי אחד הלך לו בגלל ג'ייק כהן. או שמא יש לומר, בגלל שלא היה ג'ייק כהן. בעודו שרוי עמוק בפריזר, באזורים המוקדמים יותר של העונה, לא יכול היה האיש המכונה ז'ק לסייע לקבוצה שלו בקרב על הגביע מול הפועל ירושלים. וזה לא היה עליו, אלא על המאמן שלו.
ועכשיו יש ז'ק, שהפך משחקן שמחוץ לרוטציה לכזה שפותח משחקים ביורוליג ומציג כנראה את הכדורסל הטוב ביותר בקריירה שלו. לך תבין. ואיתו מרגישה ההתקפה של הצהובים AKA ההתקפה של קטש, בטח ברמה המקומית, ככזאת שקשה מאוד לקרוא, להאט או לעצור. ז'ק מוסר, ז'ק מנווט, ז'ק קולע. אה, ולמרבית התדהמה, ז'ק אפילו מחזיק מעמד הגנתית. פעם אחר פעם. וגם אתמול, כשניסו לאתגר את רגליו הידועות לשמצה, זה הסתיים בכדור צהוב.
נניח כאן. ג'קובן בראון מעביר להורד. הורד, שזוכר היטב את הנחיות הסקאוטינג שלפני, רואה ממול כהן ואומר לעצמו שהיידה. ז'ק מחזיק איתו מעמד פלאס מקבל עזרה קטנה מסורקין, בדרך לצד השני.
נניח כאן. תומר גינת מזהה, או חושב שהוא מזהה, שעת כושר להתגנבות. ומנסה לשעוט באיטיות שמאלה, על ז'ק. ואם לא הייתה מגיעה העזרה של קולסון, יתכן שזה היה מצליח לו. אבל קולסון עוזב את מקריי לנפשו והולך אול אין כדי לתת גב לז'ק. ונותן. ולוקח.
ג'ייק כהן לא היה ולא יהיה שומר גדול, אבל כל עוד הוא מחזיק מעמד בצד שבו מנסים שלא לקבל נקודות, זה כבר נצחון של קטש. בטח ובטח כשבצד השני הוא עושה מה בראש שלו. כהן סיים את המשחק עם מדד הפלוס מינוס הגבוה במגרש (29 הפרש כשהוא משחק). הוא כמעט ולא החטיא (4/5 מהשדה) והוא גם היה חלק בלתי נפרד ממלאכת הפירוק של מכבי תל אביב מתחת לסל של יריבתה העירונית.
נדגים: מכבי תל אביב מריצה כאן את אחד מתרגילי ההתקפה המורכבים והתנועתיים שלה. סתם כי אני אוהב שמות אמריקאיים של תרגילים, אעשה לכם כאן ניים דרופינג. זה מתחיל מפיק אנד רול לורנזו בראון את סורקין, שהופך לפיק אנד רול מדורג (ששמו בישראל 77). ואז הכדור הולך פנימה לסורקין. ואז יוצא העלם החוצה בכדרור לכיוון בראון (שנקרא גרנייד). ואז יש סוג של חסימה מדורגת (שלה, אתם יודעים, נו, קוראים שיקגו). ובעוד שהצהובים מציגים לראווה את ספר התרגילים שלהם, האדומים עומדים משתהים מהצד. משתהים ומאבדים. שימו לב בבקשה למבטים וגופיות באדום בזמן הזריקה של בראון: כולם פונים לכיוון שלו, אבל אף אחד לא שם לב לז'ק, בדרך לאחד מ-3 כדורים חוזרים שנטל בהתקפה.
העליונות של ג'ייק כהן חודדה אמש לאור הדקות המגומגמות של מחליפו ג'רל מרטין. וחודדה עוד יותר לאור הנוקאווט במאצ'אפ שלו מול תומר גינת. אם כהן סיים עם מדד פלוס מינוס 29, אז יריבו הישיר וחברו לנבחרת ישראל רשם נתון של מינוס 22 בפחות מ-21 דקות על הפרקט. וכן, גינת קלע בדו ספרתי. וכן, הוא סיים משחק שלם עם כדור חוזר אחד בודד בהגנה. ועם יכולת רעה בהגנה. כולל, מן הסתם, בהגנה מול ז'ק.
פה זה לא ירושלים. מחצית המשחק הראשון בסדרת רבע הגמר מול נס ציונה סימנה איזושהי פריצת דרך של הפועל תל אביב. מקבוצה שהכישרון אבל הפריכות שלה זעקו לשמיים, קיבלנו לפתע איזה בוסט של אחדות, נחישות, לכידות וקשיחות. ואלו לקחו אותה לסוויפ מול הכתומים ברבע ולסוויפ מרשים הרבה יותר מול מחזיקת הגביע מירושלים בחצי. מול הקרינגטונים של העולם קיבלנו את צמד משחקי ההגנה הכי מרשימים מבית דני פרנקו בעונה הזאת.
ובסיומה של הסדרה תהינו אם מה שעבד מול ההתקפה המוכשרת אבל האיטית וסטטית למדי של דזי'קיץ' יכול להחזיק מעמד מול התקפת הפלייסטיישן, לפרקים, של פינליסטית הגביע מתל אביב. WELL, נכון למשחק הראשון, התשובה היא שממש לא. בדומה לכל המפגשים הקודמים ביניהן העונה, כולל בזה שבו ניצחה הפועל תל אביב, היא לא הצליחה להסתדר עם הכשרון ורמת הביצוע.
זה בא לידי ביטוי במהלכים פשוטים, כמו זה, שבו ניחוח של כאילו פיק אנד בתחילת התקפה מייצר רחבה נקייה מאדומים, בדרך לנקודות קלות מבית פויתרס. שימו לב בבקשה לקו הנבדל של הפועל תל אביב, שכולל את מקריי, טימור, אונוואקו וגינת, אל מול היציאה של ג'ייק כהן החוצה, בדרך לשתיים קלילות.זה בא לידי ביטוי במהלכים שדרשו תקשורת ומשמעת הגנתיים, כמו כאן. פיק אנד רול של לורנזו בראון, עוד פיק אנד רול, מייצר פתרון הגנתי בדמות יציאה של גינת לעברו. יציאה של גינת לעברו? אחלה, אז זלמנסון מחפה על ז'ק שנע פנימה. זלי מחפה על ז'ק? אחלה, אז מישהו צריך לאסוף את פויתרס. אבל גינת נע למקום שבו זלי כבר נמצא. ג'קובן בראון עסוק משום מה בבונזי קולסון, ופויתרס חי את החלום.
ריספקט לרמת הביצוע של מכבי תל אביב, אבל בדיוק ההיפך להגנה שאף אחד לא אמור להראות בשלבים האלו של העונה, אלא אם יש לך איזה יוקיץ' בקבוצה שלך. ולהפועל תל אביב, בפעם האחרונה שבדקתי, אין.
הרבע שעשה לזה סוף. את הירידה למחצית עשו שתי הקבוצות כשהן ודאי תוהות איך רק 5 הפרש, אחרי 20 דקות שהרגישו קרובות יותר ל-20. וחיש חיש, עם פתיחת הרבע השלישי, דאגה מכבי תל אביב בכלל ודאג לורנזו בראון בפרט שההפרש ישקף הרבה יותר, עם כמה שלשות שהונחתו על ראשה של היריבה מהצד השני של העיר.
ורגע לפני שנראה כמה טריצות שכיבו את האור, כמה מילים ונתונים. מכבי תל אביב זרקה אתמול 37 שלשות, 7 מעל הממוצע השנתי שלה, וקלעה 13. הפועל תל אביב זרקה 20 ופגעה 4 פעמים. 20 זריקות לשלוש משקפות את הממוצע העונתי של האדומים, הקבוצה שזרקה וקלעה העונה הכי מעט שלשות (חוץ מקרית אתא). ונכון, גם בלי הטריצות רושמת הקבוצה הזאת עונה מקומית נהדרת. ונכון שאין לה שום סיכוי ריאלי לעשות משהו בסדרה הזאת אם הנתון הזה לא ישתנה.
לזריקות הפנויות שלה הגיעה מכבי תל אביה, לרוב, כתוצאה ישירה של השטף ההתקפי והפואנטות המוצלחות שלה. הפועל תל אביב, למעט הרבע הראשון, לא הזכירה שום דבר שקשור לשטף. לא ברמת הביצוע הקבוצתית ובטח שלא ברמת היכולת האישית.
דיברנו בתחילת הטור על ענייני אחריות. מכבי תל אביב אוחזת בצמד גארדים מהטובים, אם לא הטובים ביבשת. והם, היינו BB, התייצבו לערב דומיננטי נוסף ביד אליהו הישן, שכלל 16 אסיסטים משותפים. בדיוק כמו הנתון של כל שחקני היריבה שלה ביחד. ולו ברמה המקומית שלנו, גם הפועל תל אביב מציגה לראווה שחקנים שאמורים להיות רמה מעל הממוצע. כאלו שאמורים לקחת את הקבוצה עליהם.
ג'קובן בראון למשל. צ'ינאנו אונוואקו למשל. הראשון הציג משחק פסיבי למדי, שלווה בסטטיסטיקה לא נעימה של 1/8 מהשדה. השני שיחק קרוב ל-24 דקות וזרק רק 4 פעמים מהשדה. אה, וסיים עם מדד הפלוס מינוס הגרוע ביותר על הפרקט (-25). כשמוסיפים לזה משחק בלהות של בר טימור, שהצליח למצוא את הדרך לסיים 27 דקות פלוס גם עם מדד יעילות שלילי וגם משחק אבוד לגמרי של אקסבייר מנפורד, מבינים שככה זה לא יילך.
אה, והרבע השלישי. פיק אנד רול ספרדי של מכבי, אחרי שההגנה כבר הוזזה פעם אחת, מייצר מסירה פשוטה ונהדרת של לורנזו בראון לשלשת קולסון.
הלאה. פיק אנד רול בראון את כהן מביא איתו לא מעט סימוני ידיים של אונוואקו. ועכשיו, אחרי חילוף, מוצא עצמו צ'יף אחד על לורנזו אחד. שיהיה בהצלחה עם זה.
אחרון להפעם. הפעם פיק אנד רול בולדווין את כהן. יציאה הגנתית גבוהה מייצרת יתרון מספרי ומשאירה את ז'ק באמצע הרחבה. ועכשיו אני יכול לטחון לכם במוח ולספר לכם על איך מתקיפים תיוג בודד או תיוג זוגי, על איפה זה אמור להיות ואיפה השני – אבל עדיף פשוט להתרשם מהאופן המיידי שבו הצהובים מייצרים לעצמם עדיפות ומענישים בשתי מסירות. קלל.
שלוש שלשות בכ-100 שניות. תם הטקס.
3 נקודות לסיום
- ריבאונד התקפה. 16 כאלו היו למכבי אמש, 5 מתוכם לסורקין, בהמשך ישיר לדומיננטיות שלה ושלו באספקט הזה לאורך כל העונה ולאורך משחקי הדרבי. לאדומים, לשם המחשה, היו רק 21 כדורים חוזרים בהגנה. אלו נתונים ומספרים שמהם כמעט ובלתי אפשרי להתאושש. וזה, נזכיר, בלי ניבו ועם פויתרס.
- לורנזו החוטף – לצד כל המספרים הנאים שלו מאתמול, כדאי לשים לב ל-3 חטיפות של לורנזו בראון. כולל אחת שבה שלק את הכדור הישר מידיו של מקריי. לצד אלו, וחשוב מכך, היכולת שלו להשתתף ברוטציית ההגנה מול ג'קובן בראון, לצד בולדווין, מרטין ושות'. היכולת של לורנזו בראון לעצור את ג'קובן בראון הגנתית היא בונוס צהוב גדול ובלתי צפוי.
- אין קשר – המשחק הראשון הסתיים. ואיתו, בסבירות די סבירה, אמורות להתאייד להן לא מעט מהמסקנות. מכבי תל אביב יודעת שמשחק 2 אמור להיראות אחרת. הפועל תל אביב יודעת שככה היא לא יכולה להיראות שוב.
