DNA
כשהשעון הגדול הראה 8:16, בתחילת הרבע השני, נטל קואץ' דז'יקיץ' פסק זמן. לוח התוצאות הראה 24:17 לאלופת המפעל, אבל זה היה רק חלק מהסיפור. הפועל ירושלים ידעה, עוד לפני שהתחיל, שהמכונה ההתקפית של טנריפה היא גם מרהיבה, גם מדהימה וגם מהממת. ובמהלך 12 הדקות הראשונות של המשחק, חרף כל הנסיונות לשבשה, הראתה הקבוצה מהאיים הקנריים איך רוקדים את ה-Tajaraste (תעשו גוגל. או יוטיוב. עלי).
אני לא יודע מה נאמר בדיוק בטיים אאוט, למרות שיש להניח שהמילה פיצ'קו נזרקה לא אחת, אבל אני מנחש שהמאמן עם הווסט ניסה להזכיר לשחקנים שלו מי הם, מאיפה הם באו ולמה הם שם. לא בזכות הכשרון. לא הודות לתחכום. לא בגלל היופי. הם שם כי הם הפועל ירושלים, כלומר הפועל ירושלים המסוימת הזאת, מודל 2022/23. הם שם כי הם הבריון הזה, מגן המשחקים, שלוקח מהיריבה שלו את כל מה שיש לה.
אחת הקלישאות המאוסות שלנו, אוהבי ומלהגי הכדורסל, נוגעת ל-DNA. כל קבוצה וכל מאמן מספרים לעצמם והחוצה על האיפיון, על השיטה, על ה-DNA. וזה לרוב קשקוש. אבל לירושלים הזאת באמת יש כזה. וביציאה מפסק הזמן, הזכירו השחקנים לעצמם והציגו עצמם מחדש בפני היריבה הספרדית, זאת שרגילה לפגוש בקבוצות ישראליות ולהציג בפניהן קיר בלתי עביר.
נוסטלגיה
הגנה כבר מזמן לא מייצרת קבוצות אלופות. זאת מנטרה שאיתה אני מסתובב ולה אני מטיף לא אחת. לא שאפשר לנצח בלי לשמור, אבל לשמור ורק לשמור – זה משהו ששייך לעשורים קודמים. לכדורסל אחר. לחוקים אחרים. אלכסנדר דז'יקיץ', בגרסתו הנוכחית, שם ללעג את התובנות שלי. שזה חשוב פחות. מה שחשוב יותר הוא שדומה שהאיש החזיר לאחור את השעון. הוא לקח קבוצה שהולחמה לה מאפס בקיץ האחרון והפך אותה לכזאת שמשדרים בשחור לבן. או לכזאת שמראים בקלטות וידאו. כל הווייב שסביבה, האמונה שלה, המרכיבים שלה, כל כולם שייכים לפעם. והם הכל, חוץ מקבוצה ישראלית טיפוסית ומוכרת.
וזה כנראה המפתח להתמודדות מול טנריפה. על פי הידוע, קבוצות ישראליות יכולות להתקדם במפעלים השונים כל עוד הן לא פוגשות ספרדיות. וירושלים, הגם שמשחקים בה כמה שחקנים שאוחזים בתעודת זהות כחולה כבר עתה, איננה קבוצה ישראלית. יתרה מכך, כל המהות שלה והרעיונות שלה מנוגדים לחלוטין למה שהקבוצות שלנו מראות ומשחקות. אין טריקים. אין שטיקים. הגנה מתחלפת? מראים אזורית ועוברים לאישית? מראים אישית ועוברים ליהלום? מראים חלוץ מדומה ומשחקים עם קשר 50/50? לא מעניין. WHAT YOU SEE IS WHAT YOU GET.
כמו שהכרנו מקבוצות אחרות, מיבשות אחרות, מפעם. ומעכשיו, כל אחד והעדפות שלו. יש המעדיפים כדורסל המכונה משום מה כדורסל בשליטה. יש שמעדיפים קצב גבוה יותר. כמו באמנות, כל אחד יכול להתחבר לסגנון אחר. זה מותר, כי במובן הזה, בכדורסל דווקא יש דמוקרטיה. ובטח שיש פלורליזם. אבל בין אם תעדיפו יותר או תתחברו פחות, אין אלא להתפעל מיצירת הווינטג' המופלאה הזאת שתתמודד ביום ראשון על תואר שני.
על פי דיווחים שאינם זרים, לרבות אישוש שהגיע משר הספורט, בקרוב אמור להצטרף לעמנו האזרח קאדין קרינגטון. יש שיעקמו את האף. יש שיצקצקו צקצוקים. יש שיגידו שאנחנו בכלל צריכים מתאזרח שהוא גבוה. ויש גם כאלה, שמבינים אולי בכדורסל, שיסבירו שחשוב מאוד שיהיה שחקן שיודע לקחת את הכדור ולקלוע. נכון, זה נשמע הזוי, אבל לקלוע זה טוב, ואפילו טוב ליהודים.
קרינגטון לא צריך שיטה. קרינגטון גם לא זקוק לתרגילים מורכבים. הוא צריך כדור. דז'יקיץ', שמשחק ההתקפה שלו בירושלים פשוט ובסיסי למדי, נותן לו את הכדור. כמו שהוא נותן לעיתים את הכדור לרנדולף. כמו שהוא נותן את הכדור לספידי סמית' שהביא לו בדיוק כך גביע. כמו שהוא נותן את הכדור לברנדון בראון. חסימות, ריווח ותזמון, כל אלו סבבה לגמרי, אבל בבחינת רשות ולא חובה. אפשר לבחור להניע את הכדור, אבל גם זה רשות ולא חובה. הכדור לא מקבל אנרגיה כשמניעים אותו סביב. הקהל כן מקבל אנרגיה כשהכדור נכנס דרך הטבעת הכתומה ויוצא מתחת לרשת.
הפועל ירושלים סיימה את המחצית הראשונה עם 2 אסיסטים בלבד. ואת המשחק כולו עם 8 אסיסטים טוטאל. 8 אסיסטים, כשהיא קולעת 23 סלי שדה (וזה מבלי שדיברנו על זריקות העונשין). בעברית פשוטה, הרוב המוחלט של הפעולות ההתקפיות של הקבוצה מבירתנו הקדושה לא נבע ממסירות. חלק משמעותי מהמהלכים התמצו בכך שנותנים את הכדור למישהו, כדי שיסתדר לבד. בראון, רנדולף ובעיקר קאדין קרינגטון.
היידה. נדגים. קרינגטון, שכהרגלו עלה מהספסל, הוא זה שהכניס את הקבוצה שלו לעניינים. כאן, כששומר עליו פרננדס (שכל דקה שלו על הפרקט הייתה רווח אדום נקי), משחקת ירושלים תרגיל שהשם המקצועי שלו הוא מיאמי. אמיתי. וקרינגטון לוקח את השומר והכדור לכיוון הרגליים של שרמדיני. כדרור, כדרור, כדרור, כדרור ו-2 נקודות.
כאן, מריצה ירושלים בכלל תרגיל שנקרא שיקגו. בחיי שאני לא משחק איתכם ארץ עיר. באמא. הקיצר, תרגילים זה נחמד, אבל שום דבר לא יוצא מזה הפעם. הלך התרגיל, כדור לקרינגטון. הפעם אין חסימה, הפעם חמישה כדרורים והפעם גם החלפת רגליים שלא ממש אמורה להיות מותרת לדעתי, אבל התוצאה זהה. תנו לקרינגטון את הכדור. יהיה בסדר.
אה, והיה גם את הדבר הזה. כדור אחרון, על עונה שלמה. קרינגטון, רק מהעונה הזאת, אוחז בסט מרשים במיוחד של מהלכים שניצחו משחקים. וכאן הוא מוצא עצמו מול בולמארו. שמאפשר לו ללכת שמאלה. ואם הוא מאפשר לקרינגטון ללכת שמאלה, אז שלום שלום.
להרוג פיני ולנוח
סאסו סאלין הוא לא השחקן הכי חשוב בטנריפה. הוא לא הקלע המוביל שלה. לא בטוח שהוא גם הברמוטר שלה. אבל הוא כן הסימפטום והמחולל של משחק ההתקפה המושלם שלה. הדיוק, היציאה מהחסימות, היכולת לעבור מצד לצד לצד לצד. כשזה עובד, הכל עובד. סאלין סיים את המשחק אתמול עם 3 נקודות, עם שלשה אחת. וזאת הושגה בהתקפת מעבר נדירה. בהתקפה המסודרת לא היה אותו. תכנית המשחק של ירושלים, ששמה את כל הדגש על שיבוש המהלכים וניתוק קווי המסירה אליו, לקחה בחשבון שזה עלול להוביל לנקודות של אחרים בכלל ושל שרמדיני בפרט. וכן, לסאלין היו אתמול 4 אסיסטים. וכן, התכנית הצליחה ביגטיים.
נדגים. חבר שלי שלף הראה אתמול בפריגיים את התרגיל הנהדר הזה, שבו מריצה טנריפה מהלך שנקרא פיק אנד רול ספרדי, עם טוויסט. סאלין כאילו חוסם לחוסם (לשרמדיני), אבל מעשית יוצא על חסימת פלייר של אותו הגאורגי לכיוון הצד הרחוק מהכדור, לכיוון הצד החלש. אחלה תרגיל, אבל ירושלים הגיעה עם פתרון. שימו לב בבקשה לבלייזר שמסמן עם היד ומזהה, ושימו לב במיוחד לקרינגטון שנוטש את הציוות ההגנתי שלו (פיטיפלדו) כדי לקחת את סאלין, בעוד הנקינס עוזב את שרמדיני ויורד על למטה כדי לאסוף את אותו פיטיפלדו, מי שיהפוך בהמשך לגיבור סיפורנו. וזהו. ועכשיו שאברומייטיס יילך אחד על אחד. בהצלחה.
הלאה. הפעם קרינגטון הוא זה ששומר על סאלין מההתחלה. וכאשר סאלין עולה למעלה, על סוג של חסימה תוצרת גרה, מגיע החיפוי. שגב יוצא בכל הכוח. רנדולף עוזב את האיש שלו כדי לבוא לעזרה. בעברית פשוטה, שלושה שחקני הגנה שממוקדים קודם כל בפיני המפחיד. וכאן אולי העוצמה הכי משמעותית של ירושלים. עם כל הכבוד לטקטיקה ולעבודה ההגנתית הטכנית, הסיפור הוא החיפוי. כשהכדור הולך לגרה, עדיין מגיעים אליו שניים נוספים כדי למנוע נקודות. גם במחיר של פאול.
אחרון. גם את התרגיל הזה הראה החבר שלף באולפן המקדים. שימו לב בבקשה לסאלין, שגם חוסם לדורנקמפ וגם יוצא מיד אחרי על חסימה מדורגת. עם רמת הביצוע הרגילה של טנריפה, זה תרגיל שאמור להסתיים בזריקה פנויה. אמור. קרינגטון מנסה, מייריס מחפה ומחליף – ונגמר. ואיכשהו, כשהכדור מגיע בסוף לקוק, הוא מוצא עצמו מול שתי נינג'ות בשחור. וכן, זה נגמר בעבירה. וכן, זאת עבודה הגנתית אדירה.
עוד מעט נחזור להגנה וטקטיקה. בואו נדבר על מה שחשוב. בואו נדבר תכלס. כשמרסילינו הוארטס טייל בדרך לעוד 2 נקודות והעלה את האימפריה שלו להפרש 4, עם פחות מדקה לסיום, זה הרגיש גמור. וואלה, זה יותר מהרגיש. אבל אז ונה. סים סנדר ונה. כשהכסף הגדול של מתן אדלסון יתחיל להאמיר את חשבון הבנק של מחזיקת הגביע, סביר להניח שינחת כאן שחקן עדיף על האסטוני החביב. שבתכלס, מספק כאן עונה בינונית ומטה. אבל ונה יודע לקלוע. לקלוע זה חשוב. בטח ובטח כשהלקלוע הזה, משמעו 3 שלשות מ-3 נסיונות, והכל הכל בטווח של 6 דקות ברבע המכריע. למכבי תל אביב היה פעם איזה קומאטוס כזה, שפתאום דפק 3 שלשות בגמר 2005 מול ויטוריה. ודז'יקיץ', שהבליג (יחסית, כן?) על הבעיות ההגנתיות וכו וגו ודו, פתח עם ונה את המחצית השניה, וקיבל בתמורה גמר.
והאמת? המהלך שעשה שיוויון ונתן לירושלים סיכוי היה מהלך שבור לגמרי. ספידי סמית', במשחק רע ומר, נתקע בלי כדרור כששני אנשים רעים, שאחד מהם אורכו 216 ס"מ, עטים עליו. ואף אחד בשחור לא קיצר מרחקים ובא לעזור. אז סמית', במסירת אומן, זיהה את האיש שיודע לקלוע והעביר אליו מסירה מורכבת. וקיבל שלשה, פאול ותחושה שאי אפשר לנצח את הקבוצה הזאת.
תכלס, המהלך ההגנתי האחרון, זה שהסתיים עם דמעות של שמחה, היה גם מהלך שגוי וגם מהלך נכון. נכון, כפי שנראה עוד מעט, כי ירושלים רוצה קודם כל לאטום את הצבע בכלל ומול הוארטס בפרט. שבור, כי בחיאת – יש כאן שחקן של מעל 50% לשלוש, שעומד חופשי לחלוטין כשהרגליים מוכנות לדפוק טריצה שתפרק לרסיסים אלפי לבבות אדומים. הנקינס מקבל בחילוף ראשון את הברזילאי הבלתי נגמר. חדירה לסל, ורנדולף מתייצב למשמרת במה שנראה כמו PEEL SWITCH. וברונו פיטיפלדו, שעד למשחק הזה היה 35 מ-68 ל-3, קיבל את המסירה לשלשה קלה. אבל כנראה שגם קלע שכזה לא יכול להתמודד מול גורל. מול קבוצת גורל. בעברית קוראים לזה דסטיני.
בון
היריבה ביום ראשון היא קבוצה נהדרת, שמרגישה שגם היא סוג של קבוצת דסטיני. והיא קבוצה פחות טובה מטנריפה. בדומה לספרדית, גם כאן יש רכז סופר דומיננטי (וסופר קטן) בשם שורטס. ואם יש משהו שוודאי טורד את מוחו הטרוד ממילא של המאמן הסרבי, זה נוגע לחוסר היכולת של ירושלים להתמודד מול הוארטס. שברוב רובו של המשחק עשה מה בראש שלו. טי ג'יי שורטס השני הוא שחקן התקפה שונה מאשר הוארטס, עם סט יכולות קליעה עדיפות. עם כל הכבוד לחבורה האתלטית והמוכשרת שלצידו, עצירתו של האיש הקטן = גביע אירופאי שני.
וכן, יש דרכים שונות להתייחס אליו בשני צידי המגרש. ב-DNA של הפועל ירושלים, זה אמור להתחיל קודם כל מקשיחות. ממגע. מפיזיות. מבאמפים. כמו שקיבל הוארטס במהלך הספציפי הזה. בהתחלה שומר עליו ספידי סמית'. ועד שסאסטרה סופסוף משתחרר לקבל כדור, מזנק לו בראון לעברו של הוארטס ודואג שנוכחותו תורגש, אבל ממש תורגש. ואז חדירה, ואז יש שגב ואח"כ מייריס פלאס בלייזר. קודם כל לעצור את הוארטס. קודם כל לבלום את שורטס.
וכן, גם במחיר של שחקן גבוה שמקבל כדור בצבע. בטח כשההתקפלות ההגנתית הזאת של ירושלים לא מונעת ממנה להמשיך ולהסתער באזור הטבעת.
וכן, גם כאן.
מוקדם עדיין לסכם את עונת ליגת האלופות של הפועל ירושלים. את הסיכומים נשאיר ליום שאחרי הפיינל פור. ואז, כך או כך, נתפייט על עונה עצומה, מופלאה וחסרת תקדים.
