עצוב.
אחת התקופות היותר עצובות בחיי כאדם, חבר וכשופט.
שריקי ז"ל, אני לא מאמין שאני כותב ז"ל משמאל לשמו, כותב ובוכה.
אני לא בדיוק הטיפוס של יומנים או משהו בסגנון, אך הפעם אני חייב זאת לשריקי,למשפחתו ולעצמי – לזכור ולא לשכוח.
אמנם שמו הפרטי דוד, אבל מהרגע הראשון קראתי לו שריקי, לא יודע למה, זה פשוט יצא ככה והוא גם אהב את זה.
שריקי היה אחד החניכים היותר קרובים אליי כבר מהיום הראשון בקורס שופטים, (אפילו זיגי כבר העיר לי במשך השבוע על כך ואמר לי שזה לא בריא לילד מול החניכים.. אמרתי לו שאני שולט במצב, זה בסדר). ילד צעיר וצנום, בן 17, "ילד שמח, פיקח ובעל חיוך כובש", זה מה שכתב לי במייל אחד החניכים מאותו קורס, לא מזמן, ממש לאחר מותו. חניך שהכיר אותו רק שבוע – תיאור פשוט ומושלם של שריקי שלנו.
בזמן ששריקי נפגע, הייתי בפולין וקיבלתי הודעה מאלי מרון. "אחי, אתה יכול לדבר?". הודעה לא אופיינית שיש בה טעם לא טוב. מיד לאחר מכן עוד הודעה מיוסי אלמלן, מנהל האזור. "שמעת מה קרה?".. זהו, זה כבר מאשר שיש משהו רע שארע. שלחתי לאלי הודעה וביקשתי שיתקשר אליי. אלי בישר לי את הבשורה על פציעתו הקשה ואשפוזו במצב קריטי בהדסה.
מאותו רגע לא עזבתי את האינטרנט והייתי בקשר כל יום עם אלי ויוסי וביקשתי עידכונים.
הגעתי לארץ ביום שני 21.7.08 ליום וחצי, וכבר ביום רביעי היה עליי להמשיך לאיטליה. ישר עם הגעתי נסעתי הביתה ומייד עליתי לירושלים להדסה לבקר את שריקי.
לצערי הוא היה ללא הכרה ומונשם. ישבתי בחוץ בוכה, וההורים שלו הם אלה שחיזקו אותי.
ציון, אבא של שריקי, הכיר לי בהדסה את המ"פ שלו והוא שאל מה הקשר שלי לילד. הסברתי לו שהייתי המדריך שלו בקורס שופטים והתברר שהוא בכלל לא ידע על כך. שריקי היה ילד צנוע, לא סיפר על כך בצבא והתמסר לתפקידו. כשעזבתי את בית החולים ונפרדתי מההורים, אמרתי להם שאני ממש מצטער שאני טס למחרת והייתי מעדיף לשבת איתם מול הילד ולחכות שיתעורר. ממש בכיתי וזיוה, אמא של שריקי, שהיא אישה מדהימה וחזקה להפליא, חיבקה וליטפה אותי ואמרה "תיסע, וכשתחזור הכל יהיה בסדר".
לאחר הקורס, אלי מרון מונה לחונך של שריקי, שפט איתו 20 משחקים בערך. הקשר ביניהם היה ממש טוב. אלי העניק לו יחס של אח בוגר, לקח אותו מהבית והחזיר אותו, ישב איתו לאחר המשחקים ולימד אותו את יסודות השיפוט. הכל על מנת לטפח את הילד ולחזקו.
שריקי הזמין אותנו למימונה בביתו ושם אלי ואני ניסינו "לעבוד" עליו ולנסות לשכנעו לשרת קרוב לבית וכך נמשיך לטפח אותו בכדורסל. כמובן שהוא לא היה מוכן לשמוע על כך ורצה להתגייס ולשרת כפי שצריך.
שריקי היה קרוב לדת וכיבד את השבת. לקראת סוף הקורס, ביום שישי, כשהיה עליו לבצע מבחן חוקה דמה כהכנה למבחן בשבת, הוא ניגש אליי ורצה לשתף אותי בלבטיו. מצד אחד, הוא רצה מאוד להישאר ולעשות את המבחנים עם כולם ומצד שני, עמדה מולו שמירת השבת.
אמרתי לו שאני אישית לא יכול לקחת החלטה עבורו בנושא רגיש כזה ואני מבין אותו. הוא התעקש ואמר שהוא רוצה לשמוע מה אני חושב.. אמרתי לו שאני הייתי רוצה לראות אותו נשאר ושיחשוב על פיתרון כלשהו. לא רציתי שיעזוב. שריקי היה חניך טוב מאוד ופחדתי שאם יעזוב ויעשה את המבחנים במועד אחר, הוא עלול לשכוח את החומר ויש סיכוי של חוסר הצלחה.
שריקי היה בעל כח רצון גדול וילד חכם, שמצא פתרון שאף אחד אחר לא יכל לחשוב עליו. בשישי בערב הוא לקח שקית תה, פתח אותה ופיזר את פרורי התה מסביב לתשובות הנכונות ואנחנו סימנו על גבי הטופס את התשובות כפי שהוא סימן אותן.
שמחתי על החלטתו להישאר והייתי גאה בו ובפיתרון שהוא מצא על מנת להישאר ולסיים את הקורס כפי שצריך.
ביום רביעי 23.7.2008, יום וחצי לאחר שהגעתי וביקרתי אותו בהדסה, היה עליי לטוס שוב. בבוקר, כשאני בשדה התעופה, שוב שיחה מאלי, השיחה שכל כך לא רציתי לקבל. "שריקי שלנו נפטר".
מייד טלפון משוהם ומיוסי אלמלן ואני יושב בשדה עם רגל וחצי במטוס ובוכה. העובדה שאני לא אהיה בהלוויה, בדרכו האחרונה, ממש גמרה אותי. נסיעה ארורה שאני לעולם לא אשכח ולא בגלל חווית הכדורסל.
בשבעה הבטחתי לזיוה ולציון היקרים שנעשה הכל על מנת לשמור ולהעלות את זכרו של חברינו ואחי הקטן שאהבתי מאוד.
יהי זכרו ברוך.
*הטור פורסם ב-2019
האזינו לפרק לזכרו של בר רהב >>>
האזינו לפרק לזכרו של אלון בקל >>>
