השד שבתוכו: ג'ימי באטלר נגד העולם

כל אחד רוצה להיות משהו, מישהו. כל אחד רוצה לעשות היסטוריה, ובודדים האנשים שמצליחים. ג'ימי באטלר, אחד השחקנים הכי טובים באן.בי.איי, יכול לעשות הלילה (בין שני לשלישי) היסטוריה מהצד הלא נכון - להיות הכוכב הראשון שמאבד יתרון 0:3 בסדרת פלייאוף ב-NBA. ב-150 הסדרות הקודמות בהן קבוצות הובילו ביתרון המשכנע הזה, שלוש-אפס, הן עלו לשלב הבא.

המצב של באטלר מרגיש שונה. הסלטיקס ניצחו את משחקים 4 ו-6 במיאמי, האחרון שבהם מסל חצי מקרי של דרק ווייט אחרי סגירה רעה לריבאונד והתפוצצו במשחק החמישי. הם הגיעו לסדרה כקבוצה הטובה יותר והראשונים בהיסטוריה שמארחים משחק שביעי אחרי שחזרו מפיגור 3:0. תוסיפו לזה את העובדה שמיאמי הפסידה במשחק השישי אחרי שקלעה 9 מ-15 מזריקותיה הראשונות לשלוש, במשחק בו הסלטיקס שלטו ב-95% מהזמן, וקשה להיות אופטימיים.

זה היה משחק שבו ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום, שניים שפירקו את פילדלפיה במשחק שביעי בסיבוב הקודם, סיימו עם 0 מ-12 מהשלוש. דברים על הנייר הלכו טוב למיאמי (חוץ משני שחקניה הטובים ביותר), הביתיות הייתה אצלם והם אפילו הובילו שלוש שניות לסיום בנקודה אצלם בבית, אבל הפסידו את זה. עכשיו הם מגיעים עייפים ופצועים למשחק השביעי בחוץ, כשעל הנייר יש להם את כל הסיבות להפסיד אותו.

התירוצים האלה, על פניו, לא אמורים להרתיע את ג'ימי באטלר. באטלר הוא האנדרדוג הנצחי. בן אדם שחי על האמונה ש"אין לו סיכוי", שאף אחד לא קונה אותו, שהוא צריך להילחם על כל דבר שהוא עושה. בהתחשב בסיפור החיים שלו, כמי שנזרק בגיל 13 מהבית, נלחם את דרכו לדיוויז'ן הראשון במכללות והחל את הקריירה כמחליפו של רוני ברואר, אפשר להאמין בו. שום דבר לא בא לו בקלות, והוא יכול להתעלות גם הפעם.

השד שבתוכו
זאת הגישה שנשמעה גם מפי באטלר עצמו. "אחרי ההפסד הזה, הפסד קשה, כולם חייכו. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לנצח את בוסטון ואנחנו לא נוותר. אני לא אתן לאף אחד לפרוש. אני לא אתן לאף אחד לוותר. לא אכפת לי מה קורה. אנחנו עולים לשם ואנחנו הולכים לנצח", אמר באטלר.

אחת הקלישאות האמריקאיות האהובות, בטח בפלייאוף 2023, היא "Got that dog in him". יש בתוכו את הכלב הזה שלא מפסיק להילחם, שד אם תרצו. הקלישאה הזאת אולי נכונה שבעתיים במקרה של ג'ימי באטלר, שחקן שקלע 42 נקודות במשחק מכריע מול מילווקי השנה, 47 ו-35 בשני משחקי הדחה מול בוסטון בשנה שעברה ונתן שני משחקים מדהימים בגמר עם קבוצה מאוד חלשה. הוא נותן כל מה שיש לו, וברוב המקרים זה מספיק בשביל להביא את מיאמי הכי רחוק שאפשר, בטח עם הפוטנציאל המוגבל של הקבוצה. זה גם מה שקרה בפלייאוף של 2023, ומה שהביא את ההיט ליתרון 0:3 בגמר המזרח מהמקום השמיני.

זה מדהים, אבל השאלה היא מה הגבול של ה"שד הזה שבתוכו". במשחקים 4 ו-5, וברוב המוחלט של המשחק השישי, באטלר הרגיש כמו כלב זקן. הוא קלע ב-16 מ-47 מהשדה, 34% עצובים, ובמשחק השישי הוא היה עם 2 מ-16 במשך דקות ארוכות. הזריקות לא היו מספיק טובות, וביותר מדי מקרים זה הרגיש כאילו הוא פשוט מוותר על הכדור. אחרי הפציעה בקרסול מהמשחק הראשון מול הניקס באטלר לא חזר להיות אותו נינג'ה מהמשחקים הראשונים, וזה הורגש גם כאן. בכנות, זה היה קצת מכמיר לב.

לכן, כשבוסטון סלטיקס עלתה ל-91:100, שלוש דקות לסיום המשחק השישי, זה הרגיש כאילו המשחק גמור. האוהד הרציונלי היה הולך לישון בשלב הזה, אבל אני נשארתי ער. ג'ימי באטלר נתן לנו סיבה להישאר ערים עם רצף של זריקות עונשין ופעולות נכונות, כשמשהו במשחק השתנה. הוא הצליח להשיג את המצ'-אפ שהוא רוצה (אל הורפורד), להיות אגרסיבי ולהכנס פעם אחר פעם לסל. הרצף המייקל ג'ורדני הזה היה אמור להספיק למשחק, ואם החיים היו NBA 2K או הריקוד האחרון אז אולי זה היה מספיק.

המשחק על הכתפיים של באטלר, הוא סוחט זריקת עונשין מהשלוש בדרך פלאית על הבאזר. כל הלחץ עליו, הוא קולע 3 מ-3. המצלמה עוברת לבאטלר, פסק זמן, ורואים אותו אומר שהם צריכים עצירה אחת. בעולם מושלם זה היה נגמר באיזה חטיפה או חסימה הירואית של באטלר על טייטום ועלייה של מיאמי לגמר, אבל זה לא קרה. מרקוס סמארט שחרר זריקה מזעזעת, דרק ווייט קפץ לכדור החוזר, והוא נכנס.

וככה הגענו לפה. ג'ימי באטלר נראה מדהים ברבע האחרון (15 נקודות ב-8 מ-10 מהעונשין), אבל זה לא הספיק. אי אפשר שלא לחשוב שאם הוא היה קצת יותר מדויק ברבעים 1-3, מיאמי לא הייתה מגיעה בכלל למצב הזה. מיאמי בכל זאת פיגרה בהפרש דו ספרתי או קרוב אליו חלקים ארוכים, והיא מגיעה למשחק שבע בתור הקבוצה הפחות טובה. לכן, כמו שזה נראה כרגע (וכמו שאני מאמין), מיאמי היט תהיה הקבוצה הראשונה שמאבדת פיגור 3:0. לכן, ולפני שאנחנו יודעים מה באטלר יעשה במשחק השביעי – בין אם זה 40 נקודות או שלוש, ובין אם מיאמי מנצחת או לא – זה נותן לנו הזדמנות לדבר על כישלונות בספורט. גם אם הוא מספיק אגרסיבי כדי לגרום לדיון הזה להיראות מגוחך בעוד יומיים.

כישלונות יכולים להיות יפים
יאניס אנטטקומפו דיבר על זה אחרי שהודח ב-4:1 לא מרשים מול אותה מיאמי, כשאמר שלדעתו אי אפשר להיכשל אם נתת את כל מה שיש לך. אני, באופן אישי, לא חושב שזה נכון. אפשר להיכשל בחיים. אפשר להיכשל בספורט. להגיע למצב שבו אתה מוביל 0:3 בגמר המזרח, משחק בבית ואז מודח זה כישלון. אין דרך אחרת להגדיר את זה, גם אם נתת את כל מה שיש לך. כי אם אי אפשר להיכשל, אולי גם אי אפשר להצליח.

זה שמיאמי לא הייתה תחרותית אחרי הרבע הראשון במשחק 5 או היכולת הרעה במשחק 4 הם כישלונות. גם אם המשחק השישי הוא יד הגורל, אם אתם מאמינים בזה, זה שהסדרה הגיעה בכלל למשחק שישי היא כישלון ברמה מסוימת. זה גם על באטלר.

אבל מצד שני, לא כל הכישלונות שווים. ספורט הוא אולי אחד המקומות היחידים בחיים בהם אתם יכולים להגיע למשהו בלי ציפיות ועדיין לצאת מאוכזבים, וזה מה שבאטלר ומיאמי עשו לכל אוהדי ההיט (והאנשים שהתחברו אליהם) בפלייאוף הזה – הם גרמו להם לחלום. מיאמי הייתה פחות טובה בכדורסל ממילווקי, מהניקס ומבוסטון, אבל ניצחה 11 משחקים מולן. היא גרמה לאוהדים שלה לחלום, והצליחה לעלות ל-0:3.

היא הייתה שותפה לאחד ממשחקי הכדורסל המותחים ביותר שהאן.בי.איי ידעה בשנים האחרונות, גם אם זה היה משחק ארוך ואגרסיבי בלי רמת ביצוע יוצאת דופן. אפשר להגיד ש-29 מתוך 30 קבוצות שמתחילות עונה באן.בי.איי נכשלות, כי הן לא זוכות באליפות, וזה לא יהיה כל כך רחוק מהאמת. אבל בודדות הקבוצות שנכשלות בצורה מרהיבה כמו מיאמי היט.

להגיע למצב שבו אתה מדשדש עונה סדירה שלמה, מפסיד במשחק הפליי-אין הראשון, מנצח בשני קבוצה בינונית אחרת, מדיח את המקום הראשון במזרח, עולה לגמר האזורי, מוביל בו 0:3 ואז נכשל? זאת יצירת אומנות. הגרניקה של הבעיטות בדלי. זה שובר לב, כן, אלה רגעים שאוהדי מיאמי לא יצליחו להוציא מהראש. ברור שאם ההיט תפסיד במשחק השביעי – ושוב, אני כמעט בטוח שזה מה שיקרה – בדיחות 0:3 ירדפו את מיאמי לנצח ואת באטלר לנצח. זה מתחבר להיסטוריה, מהצד הלא נכון שלה.

אבל גם אם זה מרגיש שהכל מתחבר בכיוון ההפוך, מיאמי לא הולכת לוותר בשום שלב. "אין לי מושג איך ננצח את המשחק השביעי", אריק ספולסטרה אמר כחצי שעה אחרי הסיום של הטרגדיה מהמשחק השישי. "אני המום מהסוף כמו כולם. אבל אנחנו הולכים להבין את זה. אין שום דבר טוב יותר ממשחק 7".  זאת אולי גם התרבות הארגונית של מיאמי, ה"קאלצ'ר" שמאמינה שצריך לתת את הכל בכל פעם. באטלר עצמו היה מודע לכך שהוא היה רחוק משיאו: "החטאתי זריקות. אני חייב לקלוע אותן, להיות אגרסיבי ולהוביל. הם יבואו אחרי. אם אני מרוכז ומספיק טוב, הם יהיו שם איתי".

גם אם באטלר לא יכול לנצח, תהיו בטוחים שהוא ינסה. גם אם זה ייגמר בצוקהרה לתוך התהום. לאבד 3:0 זה כישלון, חד וחלק. אבל להגיע למצב שאתה מוביל בכלל 0:3, אולי, הופך את זה לקצת פחות כישלון מלחטוף סוויפ. בשביל שמיאמי תנצח את המשחק השביעי היא תצטרך את ג'ימי באטלר בשיאו.

גם במשחקים הרעים של באטלר, אי אפשר לפספס אותו. בטח כסופרסטאר היחיד של אחת הקבוצות ושחקן שלא מהסס ממשחקי 7. לכן, וגם בהתחשב בכך שג'יילן בראון וג'ייסון טייטום בצד השני יראו טוב בהרבה, המשחק הלילה הוא משהו שאסור לפספס. שחקנים הירואיים שהולכים לכתוב ביחד את ההיסטוריה, וינסו להישאר בצד השמח שלה.