פרעות אתונה שאירעו בשבוע שעבר חשפו בפנינו הפועל ירושלים בלתי מוכרת. בחסות הבלוקים, האמל"ח והמשחק שהיה הכל חוץ מכדורסל, חזינו בגרסה האדומה הכי פריכה שאפשר היה לדמיין בעידן אלכסנדר דז'יק'יץ'. א.א.ק אתונה, לא בדיוק החבורה הכי מוכשרת שפגש הכדורסל הישראלי לדורותיו, דפקה טיולים לצבע האדום והפרוץ, תוך שהיא עושה שימוש בתרגילי התקפה שאינם שגרתיים. לדוגמא, תרגיל הגוסט פיסטול. אה, אל תלכו לחפש את התרגיל הזה ביוטיוב. כי אין. בגדול, הפאנץ' של המהלך הוא להסיח את דעתה של הגנת האורחת כאשר האולטראס בצהוב שחור יורים אש אל היציע היריב, ואז לקלוע. אחלה תרגיל. עבד מעולה. נסו בעצמכם.
ירושלים, מרחק משחק אחד ממה שאמור להיות פיינל פור ביתי והיסטורי, מצאה עצמה בסיטואציה שדרשה תגובה. מצד אחד, ואחרי שהנחנו בצד את תיאורי הקרב, א.א.ק היא גרסה די דומה לקבוצה של האיש הגדול עם הוסט. קשוחה, רעה, חובטת, לא מוותרת. מצד שני, היוונים הצליחו להכיל ולהסתדר עם הדברים שהציגה ירושלים לראווה ברוב משמעותי משני המשחקים הראשונים. ועכשיו, עכשיו, צריכים למצוא דרך לשנות.
לצערי הרב, לא זכיתי להיות זבוב על הקיר המהלך ישיבות ההכנה של צוות המאמנים לקראת גיים 3. שם, אני יכול רק לדמיין, בין תלונה, טרוניה לקובלנה שהשמיע המאמן הסרבי הנרגן, איך הוא דחה בשאט נפש, אחת לאחת, יש להניח, כל הצעה שהונחה על השולחן. נחליף חמישיה, קואץ'? פרצוף זועף וקפוא. שינויים בהתקפה? קללה סרבית מתוקה. משהו שמתחרז עם מיצ'קו ומתייחס, באהבה, לאמא של הדובר. רוטציית חילופים? רק על הדבר הזה, אולי פלט הדז'יקיץ', עוז בלייזר לא משחק.
ענייני מיקרו קטנים באדום, כן או לא, הם ממש לא הסיפור של משחק העליה. הכרות טובה יותר עם היריבה, שחקניה ותרגילי ההתקפה שלה? בהחלט. חידודים שבאו להבליט יתרונות ירושלמיים בהתקפה? חדמ"ש. כל אלו לא הסיפור. הפועל ירושלים הגיבה עם הכדורסל שהביא אותה עד הלום. כדורסל של בתוך פרצוף שלך. והפעם, הכוונה היא ממש לא לדימוי או דאחקה. בתוך פרצוף שלך, במובן הכי מילולי שיש.
U Can’t See Me
כו-לם אוהבים תרגילי התקפה. בגדול, כו-לם אוהבים במיוחד תרגילי התקפה תנועתיים. כאלו שבהם הכדור זז, ששחקנים חותכים עד שמתגלה איזשהי פירצה בהגנת היריב בדרך לכיבוש מפואר של הטבעת היריבה. עכשיו, בואו נדבר גלויות. כל הגנה, כולל כל הגנה, נחשפת ונפרצת. כל התקפה סבירה יודעת לייצר יתרונות מספריים. כל התקפה סבירה יודעת כיצד לכפות על יחידת השומרים שמולה לעזור, לחפות, לזנוח את העמדה המקורית. וגם לטעות.
כדי לנצל את הטעות הזאת, את החיפוי הזה, את ההתקפלות הרגעית של ההגנה, צריכים קודם כל לזהות אותה ואחר כך להעניש אותה. כדי שכל הטוב הזה יקרה, ההתקפה קודם כל צריכה לראות את זה. ואולי, זאת כל התורה כולה של שיטת הדז'יקיץ'. הוא פשוט מסתיר.
נדגים? היידה. זה ברינטון למאר. הוא אחלה שחקן. והיה לו פצצה של משחק אתמול, האמת, עם 21 נקודות. מצד שני, כאן אנחנו מדברים על היכולת לנהל התקפה. על למאר שומר כאן אור קורנליוס, שהוא איש לא נחמד. הוא מתנהג לא יפה. הקיצר, א.א.ק מריצה כאן חסימה של גבוה לגבוה.
מיצ'ל חוסם למיילס. אחלה. מאחר שירושלים שומרת את התרגיל, מוצא עצמו מיילס חופשי בצבע. ומרים ידיים. וגם מיצ'ל, החוסם, מסמן עם היד שרגע רגע, יש כאן איש חופשי. ולמאר רוצה למסור, באמת. אני בטוח. הבעיה היא שהוא לא רואה את כל הטוב הזה, כי הקורנליוס הזה, כמו הנודניקים שמרימים את הילד על הכתפיים בהופעה, פשוט מסתיר. ואז, בהיעדר ברירה, הוא מנסה ללכת לסל. ונתקל במייריס. ביי ביי.
בכלל, בואו ניתן כאן מילה על תופעת אור קורנליוס. כי עכשיו ברצינות, מאיפה בדיוק הגיע אלינו הבחור? כאשר חתם בקיץ האחרון בירושלים, זאת הייתה סוג של חותמת על חוסר היכולת של המועדון הזה, בקיץ הכי אפור שיש, להשיג שחקנים ישראלים בכירים. מהרגע שהתקבע בליגת העל, הראה לנו הבן של עונה אחת לא רלוונטית בבאר שבע; עונה אחת לא ממש מעניינת בנס ציונה; עונה של התקדמות משמעותית בגלבוע בעונה שעברה, אבל מבלי שהציג משהו שגרם למישהו ליפול מהכסא.
בדרך כלל, כששחקן מתקדם ממועדון סביר למועדון גדול, אנחנו מצפים לאיזשהי ירידה. למרבה התדהמה, קורנליוס משחק העונה את כמות הדקות הגבוהה ביותר שקיבל בקריירה שלו. דווקא בירושלים. האחוזים ל-2? חלשים. האחוזים לשלוש? סבירים. שאר הנתונים היבשים? אהה, שום דבר מיוחד. אבל התרומה לקבוצה? הכי מיוחדת שיש.
הנה, קחו דוגמא. הנה, גם כאן, יושב קורנליוס על למאר. לאחר שהכדור זז ומגיע לקסנטופולוס, קורנליוס שומר על קשר עין גם עם הכדור וגם עם האיש שלו. ומוכן לעזור מול הטיפול ההגנתי הפחות מרשים של סמית' את הנקינס. ונכון, הוא לא מסתובב בצורה הכי מדויקת שיש. ונכון, יש כאן בעיית תקשורת מסוימת עם רנדולף. וכן, קורנליוס מגיע ומשיג עוד כדור לקבוצה שלו. כפיים.
שטח סגור
63%. זהו אחוז ההצלחה של א.א.ק. בזריקות ל-2 נקודות במסגרת משחק מספר 2. אקיל מיצ'ל? 5 בפנים מתוך 7 נסיונות. היוונים, עם מאמן שממש דומה לאסי כהן ועם כדורסל ששואף אלי צבע, ניזונים מחיית רחבה כמו מיצ'ל, אחד שאוהב לחיות קרוב לטבעת. אחרי שניצח פעמיים את זאק הנקינס, אחד שאני מתלבט אם להעניק לו את הכינוי ז'ק, קיבל אתמול טיפול שהעלים אותו מהצבע. ושוב, במובן הכי מילולי שיש. כדי לקלוע קרוב לטבעת צריך להיות, פיזית, קרוב לטבעת. את זה לקחו ממנו אתמול האדומים, ומעשית השאירו אותו בלי כלום.
הנה פיק אנד רול קוניאריס ומיצ'ל, כחלק מפיק אנד רול ספרדי בלי פינה. כלומר, חסימה לכדור וחסימה לחוסם, כשהצד הקרוב פנוי. פליוניס הוא זה שחוסם על הגב של הנקינס, כדי לאפשר למיצ'ל לדהור פנימה. לדהור פנימה? שימו לב לבאמפ שמיצ'ל חוטף ממייריס, כדי לעכב את התנועה ולמנוע סל קל. בסוף, כשיש 4 צהובים בחוץ ו-1 מיצ'ל בפנים, הנקינס שולח אותו להביא לו איזה גירו קטן מבאירקטריס, נו, המסעדה שבכיכר מונסטרקי שבאתונה. חוקי? אולי. מצליח? ביג טיים.
תזכרו רגע את הטיפול הזה בצבע, כי אני רוצה להראות לכם עכשיו דוגמא נוספת. א.א.ק. רוצה ללכת כאן פנימה אל ינקוביץ'. רוצה? בכיף. כדי שזה יקרה, קסנטופולוס, 188 סנטימטרים של גארד יווני לא משהו קלאסי, צריך להתגבר על ידיים מושטות מעלה של ונה. כדי שזה יקרה, ינקוביץ' צריך לנסות ולהרגיע בפנים את אור קורנליוס. אין מצב. ושגב עוזר. ובראון מתייצב. ואין מצב.
9 קליעות ל-2 נקודות. 43%. שח.
נו טריצה פור יו
13 שלשות ב-46%. דיברנו מקודם על הטיילת בצבע. עכשיו זמן להתייחס לטריצות הנוחות שהטילו יוונים בשבוע שעבר. למאר הפגיז, פליוניס פגע, מיילס הכאיב. אבל זה היה פעם, מזמן. כשהיא נאמנה לעקרונות ההגנתיים שלה פלאס מכירה ומתאימה עצמה, ירושלים באה לסכל גם את זה.
הנה, קחו את זה בבקשה. מטרת התרגיל כאן היא לשחרר לקליעה את קני וויליאמס, האיש שאיננו אוחז בדרכון צ'כי כלשהו. לשם כך, הוא זוכה לחסימת עומק מאוריאולה, ספרדי שידע כבר ימים טובים יותר, עוד לפני שקבוצה מחוצפת מהצ'מפיונס ליג החליטה ללכת על הרגליים שלו בצורה לא מכבדת, לא נאה ולא יאה. על וויליאמס שומר רנדולף.
פייר? הוא לא עובר את החסימה הצורה הכי מדויקת שיש. תכלס, הוא די נתקע בה. תכלס, זה לא משנה, כי יש את איתי שגב שמגיע. ויש את ברנדון בראון שמחפה. ופתאום, מחסימה די מוצלחת, מרימה א.א.ק זריקה סופר קשה מול שמירה שהפכה להיות כפולה. החטאה, מסירה, 2 נקודות של שגב בצד השני. קונצרט.
5 שלשות ב- 17%. מט.
לא דיברנו על התקפה
אין ממש טעם לדבר על התקפה כשקבוצה שומרת ככה. יש אנשים שמאמינים שבשנת 2023 הגנה כבר לא מביאה אליפויות. אני, באופן אישי, מכיר כמה כאלו. אם תיקח הקבוצה הזאת גם את התואר המקומי שעוד נותר, תוכיח שבתאוריה הזאת יש לא מעט חורים, בניגוד ל. מצד שני, ירושלים קלעה אתמול 91. 25 מהן של רנדולף, ה MVP הבלתי מעורער של הסדרה. אז אם בכל זאת רוצים לדבר ולהראות התקפה, אני רוצה לסיים ולהציג בפניכם את המהלך הכי קבוצתי והכי יפה, בעיני, של האדומים אתמול.
כו-לם אוהבים תרגילי התקפה, נכון? אז הנה, קחו דוגמא ומופת לכדורסל קבוצתי. ואני לא ציני. חסימה אלכסונית של שגב לרנדולף, כדי שהוא ינוע פנימה (כשעל גבו איזה פטרופולוס). שיפור זווית של המוסר (קרינגטון) בעזרת כדרור. איתי שגב יורד למטה, לאזור הקרוי דאנקר'ס ספוט. קרינגטון מפנה לצד הרחוק. עכשיו יש רק רנדולף, פטרופולוס והאל הרחום והחנון. כדרור, כדרור, סיבוב ופיינל פור אדום הכי מוצדק והכי מגיע בעולם.
טרם סיום העונה הקודמת, אגב שיחה מקרית עם מקבל החלטות בהפועל תל אביב, הועלתה לדיון סוגיית היורוקאפ. תגיד, אתה אמיתי? שאלתי בפליאה. יורוקאפ? מיליון משחקים? צריך לדעת להיערך לוגיסטית, מקצועית, תקציבית וכו וגו ודו. מה לכם ולזה? אולי תתחילו קודם במפעל ידידותי יותר למשתמש ותמשיכו משם? יהיה בסדר, השיב האיש. אנחנו ניקח את זה מכאן. ולקחו.
לאורך העונה האירופאית שלה, הסיפרה שחזרה על עצמה בשיחות הייתה 4. 4 משחקים. 4 ניצחונות – ויורוליג. ככה זה בשיטה הזאת. מעבירים עונה מפרכת שבסיומה כמעט כולן מעפילות. ואז 4 קרבות בדרך לליגה של הגדולות. 4 בדרך לארוע שיזעזע, לא פחות מכך, הנחות יסוד בלתי מעורערות בכדורסל שלנו.
הפועל תל אביב סיימה אמש מסע ארוך ומוצלח ביבשת הישנה. עונת בכורה מחודשת ומרשימה, שנעצרה על הסיפרה 3. האדומים הציגו התקפה מהטובות שידע המפעל הזה, סיימו עם מדד היעילות הטוב ביורוקאפ (הרבה הרבה מעל לזאת שמאחוריהם), הובילו בקטגוריית הכדורים החוזרים והיו, פשוט, טובים. טובים, גם בימים, שבועות וחודשים שבהם סערו הרוחות באזור חדר ההלבשה. אחלה מילה זאת סערו. עדינה כזאת, לא?
ונכון, בדאלונה שלחה אותה הביתה. ונכון, לא יהיה יורוליג בעונה הבאה. ונכון, כל זמן שהמועדון הזה שומר על הסטנדרטים הללו, שכוללים חבורה אדומה ומוטרפת שמתייצבת כמעט לכל חור על פני הגלובוס, המספר מתאפס וחוזר להיות 4. עוד 4 משחקים בדרך לליגה השניה בטיבה בעולם. ואם לא בעונה הבאה, אז אולי בזאת שאחריה.
נו אבלו אספניול
יש מין ריטואל כזה שחוזר על עצמו (כמעט) בכל פעם שבו פוגשת נציגה שלנו יריבה ספרדית. וזה לא משנה כמה כישרון יש לה ועד כמה היא עדיפה או נחותה, בהיבט הזה, יחסית למה שיש לזאת מישראל להציע. פתאום, הכל שונה. זה אמנם נראה דומה למשחק הכדורסל שאנחנו מכירים, אבל רק דומה. הספרדים, בגדול, עושים את אותם הדברים, אבל מהר. ממש מהר. ולא בהכרח במה שקשור להתקפות מתפרצות, אלא דווקא להתקפה המסודרת, להתקפה של חמישה מול חמישה. אנשים עפים שם, בעצימות בלתי סבירה בעליל, מחסימה לחסימה, מצד לצד. הכדור נכנס פנימה, יוצא החוצה וחוזר חלילה. עד שאתה מספיק לומר ולדימיר ברודז'יאנסקי, הכדור בפנים ושלום שלום.
הפועל תל אביב התכוננה לדברים שחובנטוד יודעת ועושה. וניסתה ככל האפשר להישאר איתה ברמה של אחד מול אחד, כדי למנוע את הנעת הכדור המהירה והמכאיבה. ו-וואלה, כל זה התנפץ אל מול השוורים האלו, הפארות האלו, שהיו בקצב וברמה אחרת לגמרי. רבע ראשון, שהסתיים רק ב-7:22 מקומי, לא באמת שיקף את העליונות מצד אחד וחוסר האונים מצד שני. הרבע הראשון, או ליתר דיוק 17 הדקות הראשונות, היה פרק הזמן שנדרש לקבוצה של פרנקו עד שהתחילה להבין את השפה. עד שידעה לענות בספרדית.
כמו ציפור
הקאמבק האדום החל והמשיך כשהאורחת הפסיקה לנסות לנצח את הספרדים בנשק קונבנציונלי. זה פשוט מיותר. מצד שני, כשאנוואקו חוסם (פעם אחת) או לוקח כדור חוזר בהגנה (6 פעמים) ואז מטיח את הכדור הכי מהר והכי חזק קדימה, יש כאן סיפור אחר לגמרי. את השוורים אפשר לנצח עם ציפורים. מנפורד, למשל, היה אחלה של ציפור אתמול. שעפה ראשונה לצד השני, בעוד שאונוואקו ושות' משליכים חיש חש את הכדור לכיוון הכללי שלו.
ופתאום בראון. זוכרים את משחק הגב לסל של טומיץ' והחברים במחצית הראשונה? אז פתאום, עם עזרה או בלי, עם חילופים או בלי, הפועל תל אביב מחזיקה מעמד. ובראון, שהוא אחד משומרי הגבוהים הטובים ביותר שראינו אי פעם, משך פעם אחר פעם את הכסא ושמט את הקרקע מתחת לגבוה עליו הופקד, כדי לקחת מהספרדים את האלמנט הכי בסיסי והכי חשוב במשחק ההתקפה שלהם. פתאום גם הדומיננטיות ההתקפית שלו חוזרת. ופתאום גם הקליעה. ופתאום, בעיקר לאחר השריקה האכזרית לעבירה החמישית של הסנטר, זיהינו גם את הבעת הפנים הזאת, המוכרת, של תנו לי את הכדור והמשחק. אם כבר חמישית של הסנטר, קיבלנו כאן מספר החלטות לא מובנות מאליהן של פרנקו, שניסה והצליח לעזור לקאמבק עם כמה ליהוקים שונים בעמדות הגבוהים.
ופתאום תומר גינת. לאחרונה, אם נדבר גלויות, אפשר לתפוס את האיש והאהבה במוד שוטטות. בתוך משחק ההתקפה העמוס בכשרון של פרנקו, מרגיש לעיתים שהפרצוף של המועדון הולך לאיבוד. עולה להתקפה ויורד להגנה. לא ממש מעורב. מחכה בעיקר לדקות של בר טימור (וזלי) כדי לעשות את מהלכי ההשתחלות המפורסמים שלו. ואת הרבע השלישי פתח האיש ששב לביתו כשהוא נראה אחר לגמרי. עם הכדור ובלי. ואז קאמבק. ואז שלשה של בראון שעושה 70:69 עם 196 שניות על השעון הגדול. ואז זה נגמר.
בקטנה
ובכל זאת, זה בסוף הסתיים בהדחה ובטיסה עצובה הביתה. עם תחושה שכמה דברים קטנים עשו את ההבדל. למשל הסל של אנדרס פליס הדומינקני, שניצל עוד פוזשן הגנתי רע (מיני לא מעטים) של מנפורד אתמול, שחשב לשווא שממקריי תבוא הישועה. למשל משחק מהוסס וממש לא אופייני של בר טימור, שבטוח יחשוב לא מעט על כמה פספוסים הגנתיים לא שגרתיים שלו, במיוחד במהלכים שבהם צריך היה לשמור על גארד שעשה ריג'קט, כלומר שהלך נגד כיוון החסימה. למשל על כמה לייאפים קלים שפוספסו, של מנפורד וטוקוטו.
למשל חילוף נקודתי כזה או אחר, אולי, בדיעבד, שיכול היה לעזור לפוזשן איקס או וואי. ואולי, בעיקר על קבלת ההחלטות בהתקפה של הפועל תל אביב. עזבו רגע את סאגת הכן מוסרים לא מוסרים פנימה לאונוואקו. לא מעניין. זוכרים את השלשה הגדולה של בראון? מהרגע הזה, כל זריקה לסל של כל אחד אחר הרגישה כמו מגה טעות. אז טוקוטו זרק והחטיא. ואח"כ מקריי. ושוב טוקוטו ושוב מקריי. אבל במיוחד, עם פסק זמן שלקח פרנקו 32 שניות לסיום, במינוס 3, הכדור נתקע שוב אצל גארד אחר והושלך שוב לכיוון הכללי של הטבעת, על ידי גארד אחר. ככה לא עושים יורוליג. לפחות לא העונה.
יש את עניין הקליעה. הפועל תל אביב מובילה את המפעל הזה, כבר אמרנו, בלא מעט פרמטרים. לא בקליעה. היא לפני אחרונה במספר השלשות שקולעת בממוצע, עם 6.6 בלבד למשחק. היא בסך הכל במקום ה-12 ביורוקאפ באחוזים ל-3, עם 34.7% בלבד. ואתמול, 4 שלשות במשחק שלם מתוך 22 שהושלכו. שזה רע. ונכון, גם בדלונה לא ממש הפליאה אתמול בתחום הזה, אבל עם 26 מ-26 מהקו, כנראה שלא באמת הייתה צריכה.
הפועל תל אביב תצטרך למצוא את הדרך גם לשמר וגם לשפר לקראת העונה הבאה. אחת המחשבות הראשונות תצטרך להתייחס לסוגיית הקליעה. לזהות מהי בדיוק הבעיה, ואח"כ למצוא את הדרך לשפץ. אבל עוד לפני כן, יש כאן אליפות על הפרק.
