1. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, שר פעם מאיר אריאל, יושב ערבי עם נרגילה. בפרפראזה על כך, בסוף (או בתחילת) הריצה המופלאה של דנבר לגמר ה-NBA - כמו בהרבה דברים בעשור וחצי האחרונים - יושבת החלטה מטומטמת של סקרמנטו קינגס.
העונה הקינגס אמנם הצליחו לשבור את הקללה ולהגיע לפלייאוף, אבל ב-15 בדצמבר 2014, בעיצומה של הבצורת, הם החליטו לפטר במפתיע את המאמן שלהם. הקבוצה הכושלת פתחה אז את העונה במאזן 1:5 ו-6:9, דמרקוס קאזינס היה בכושר מצוין בדרך למשחק האולסטאר הראשון שלו, ואז, במאזן 13:11, כשקאזינס נאבק בדלקת קרום המוח, החליט הבעלים ויווק רנאדיויי לזעזע את המועדון בשל "חילוקי דעות פילוסופיים" בין המאמן להנהלה ומכיוון שהקבוצה "לא עמדה בציפיות".
שבוע קודם, אחרי הפסד לאורלנדו, המאמן כעס על שחקניו ואמר "לא אכפת לי מה כולם אומרים - אנליטיקס זה בולשיט. הגנה מביאה אליפויות, ולא שמרנו על אף אחד". רנאדיויי דווקא היה גרופי של סטטיסטיקות מתקדמות. חבל.
טיירון קורבין לקח את המושכות, הוחלף בג'ורג' קארל ושני אלה הובילו את הקינגס ביד רמה לעוד עונה בלוטרי עם מאזן מבריק של 53:29. ההנהלה המרוצה חייכה כל הדרך לעוד בחירת אמצע לוטרי נהדרת (ווילי קאולי סטיין, כשעל הלוח עוד חיכו אנשים כמו דווין בוקר ומיילס טרנר). המאמן, שקודם לכן עבד 5 שנים עם לברון ג'יימס בקליבלנד ושיחק חלק משמעותי בפיתוחם של סטף קארי ודריימונד גרין בגולדן סטייט, סיים את הקדנציה הראשונה שלו כמאמן ראשי בטעם מר וכשכולם מסביבו תוהים מה לעזאזל הקינגס עושים. חצי שנה בדיוק אחרי, הוא קיבל עוד הזדמנות. ב-15 ביוני 2015, דנבר נאגטס - שסיימה את העונה ההיא עם ניצחון אחד יותר מסקרמנטו, גם היא אחרי החלפת מאמנים, וכשהיא מתגעגעת לג'ורג' קארל עצמו - הימרה כמאמנה החדש על מייק מאלון.
האיש שבהנהלת סקרמנטו האשימו בכך שלא פיתח מספיק את הכשרונות הצעירים של הקבוצה, קיבל הזדמנות לעשות זאת בהרי הרוקי. חודש אחרי החתמתו, צירפו הנאגטס את בחירת הסיבוב השני שלהם מדראפט 2014, בחור סרבי שהלהיב בליגת הקיץ בשם ניקולה יוקיץ'. בשנה הראשונה, עלה יוקיץ' מהספסל כמחליפו של יוסוף נורקיץ', והניסיון ליצור תאומי מגדל בלקניים לא עבד. בשנה השנייה, עם רוקי בשם ג'מאל מארי (שריד אחרון לעסקת כרמלו אנתוני) שהתחיל את העונה די רע, מאלון ניסה כל מיני דברים, עד שב-15 בדצמבר 2016 - בדיוק שנתיים לפיטורים ההם - החזיר את יוקיץ' לחמישייה והתחיל להריץ את ההתקפה דרכו. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
מאלון עצמו התנהל במסיבות העיתונאים בימים האחרונים בשילוב של פולניות מרירה והצהרות שיש שיחשיבו כשחצניות. האיש שעבד בחנות נעליים וניקה חלונות כדי להתפרנס, הגיע הכי קרוב שאפשר לפסגה, ועדיין רואה שרוב הנראטיבים מתייחסים ליריבה שלו. הנאגטס ניצחו? לברון זקן מדי. הנאגטס שרדו ריצה של הלייקרס? הו, ההגנה של רוי האצ'ימורה על יוקיץ' הולכת לשנות את הסדרה. הנאגטס שוב התעלו במאני טיים? אנתוני דייויס איכזב. הנאגטס עולים ל-0:3? הלייקרס צריכים לחשוב מה עושים בשנה הבאה עם דיאנג'לו ראסל.
הנאגטס, מה לעשות, הם קבוצה "משעממת". חבורה של שחקנים קשוחים עם יסודות נכונים, שמשחקים כדורסל יפהפה ויעיל. בלי דרמות, בלי ריבים, בלי מתיחות בין הכוכבים. יותר חומר לקורס מאמנים של חודש מאשר חומר לסדרה של אדם מקיי ב-HBO. ליוקיץ' אפילו אין את הכריזמה שהיתה ליאניס ב-2021. עליו לא יעשו סרט של דיסני. הוא לא עולה למסיבת העיתונאים עם עיניים נוצצות מהתרגשות ומספק ציטוטים שהופכים לפוסטים בלינקדאין, אלא קורא למקצוע המאמן "הגרוע ביותר בעולם", ונראה כמי שהפרעתם לו באמצע השנ"צ. ג'מאל מארי חזר מקרע ברצועה שהכריח אותו להחמיץ שני פלייאופים ובראיון רגע אחרי העלייה לגמר, פולט קלישאות של מפקד בקורס מ"כים. ביחד נשרוד, לחוד ניפול.
ויש בזה משהו מרענן. הכרה בכך שאפשר גם אחרת. שלא חייבים להיות עיר גדולה או נוצצת עם חוף ים, לא חייבים להילחם על כל סופרסטאר, לא חייבים את האנשים שקופצים הכי גבוה. הכוכבים שהגדירו את שני העשורים האחרונים, לברון ודוראנט וסטף וקוואי, ירדו מהבמה בזה אחר זה, לעתים בסיוע הנאגטס עצמם. במקרה של הנאגטס - ואני מקווה שבתי בת ה-14.5, שצריכה לבחור מגמה, לא תקרא את זה - זו הוכחה שכימיה עדיפה על פיזיקה וגיאוגרפיה.
3. ועדיין, זה לא עבד עד העונה. זה היה קרוב לעבוד בבועה, אבל הלייקרס של אז היו נחושים יותר, צעירים יותר, בריאים יותר, והיו להם שחקני משנה טובים יותר. אחד מהם - הסנונית הראשונה שבישרה על בוא הלברון ועל חזרת המועדון מאל.איי לרלוונטיות - גם היה השחקן השלישי הטוב ביותר שלהם בסדרת הגמר של 2020. עכשיו, לצערם של הלייקרס, האיש הזה - קנטאביוס קולדוול פופ - נמצא בצד השני.
רבע 3 של משחק 3 היה נקודת המפנה של הסדרה. 2:1 זה סיפור שונה לגמרי מ-3:0. אחרי 30 הנקודות של ג'מאל מארי בחצי הראשון, הלייקרס שלחו עליו את הימ"מ. ניקולה יוקיץ' ספג עבירה רביעית. עם דחיפה מהקהל הביתי, הלייקרס היו יכולים בכיף לברוח לפער דו ספרתי ולהשאיר את הסדרה פתוחה. מי לקח אחריות? קק"פ. שלשות גדולות שלו, ופעולות הגנה נהדרות, השאירו את הנאגטס במשחק וביתרון. בסוף כשיוקיץ' חזר לעניינים, הוא עשה זאת ממצב של משחק צמוד, וסיים את הסיפור של הלייקרס העונה - במשחק 3, ושוב במשחק 4.
בקיץ 2017 החתימו הלייקרס את קולדוול-פופ. זו לא היתה עיסקה מעניינת במיוחד אלמלא קק"פ היה לקוח של סוכנות Klutch, וחובבי רמזים התחילו להבין שאולי זו הדרך של רוב פלינקה למשוך את לברון לאל.איי. "אולי יש אנשים בקהל שמכירים את הסיפור מספר בראשית - העבריים נדדו במדבר, ופתאום לחם נפל עליהם מן השמיים. ככה אני מרגיש היום", אמר בהתרגשות המנג'ר פלינקה וטפח על כתפו של שחקן כנף שקלע בערך 13 נקודות למשחק בשלוש השנים הקודמות בקבוצה בינונית ומטה, ורשם 4 משחקי פלייאוף. כל מי שהרים גבה בקהל, קיבל שנה אחר כך את התשובה, כשג'יימס חתם ל-4 עונות.
אבל שנה אחרי האליפות, ג'יימס רצה את הכוכב השלישי, העדיף לפרק את הלייקרס מהשאריות האחרונות של עונת האליפות, והביא את ראסל ווסטברוק. קייל קוזמה ומונטרז הארל נשלחו לוושינגטון עם קק"פ. שנה אחר כך דנבר דגה את קק"פ, והפכה אותו לדבק, לאיש שמחבר את ההגנה שלה, כשהמודל היה ברור: הם רוצים להיות קבוצת הגנה כמו הלייקרס של 2020. ובסופו של דבר הדבק נתפס. קולדוול פופ קלע סלים גדולים גם במשחק 4. ארון גורדון, שהגיע מאורלנדו ככוכב של קבוצה בינונית, נתן משחק 4 אדיר בשני צדי המגרש והעניש את הקבוצה שהימרה על השלשות שלו עם 3 מ-5 מעבר לקשת. ומארי אולי לא יהיה גארי פייטון, אבל למד לעזור בהגנה בדיוק ברגעים הנכונים - כמו בהתקפה האחרונה, שבה השחקן השני הגדול בכל הזמנים, לא הצליח להגיע לטבעת, בזכות הדאבל-טים שלו.
העיר דנבר הוקמה בשנת 1858, כשמתיישבים אמריקאים שמעו על הזהב בהרי קולורדו ואצו-רצו להם מערבה. כחלק מהנהירה לשם, הוקמה כעבור 13 שנים גם העיר בולדר. הנאגטס, הקרויים על שם התופעה הזו, היו בדיוק ההיפך: בלי בהלה, בלי שאיפות להתעשרות מיידית. הם חצבו וחצבו את דרכם בסבלנות, הזיזו בולדר אחרי בולדר, חיכו שנה אחרי שנה שיבשילו התנאים. עכשיו, הניהול השפוי, הכוכבים חסרי הכריזמה, שחקני המשנה חסרי האגו, המאמן שחפר את דרכו לפסגה - כל אלה יצרו קבוצה מרגשת של אנטי גיבורים, שרחוקים רק 4 משחקים ממציאת זהב.
