פלייאוף
שני דברים נקבעו אתמול, בהמשך לנצחון החוץ השלישי והחשוב חשוב חשוב של מכבי תל אביב בליגה השניה בטיבה. בעצם, שני דברים וחצי:
1. מכבי תל אביב תהיה השנה בפלייאוף היורוליג. כלומר, מעכשיו הכל תלוי רק בה. כלומר, בבית שלה. ובכלל לא בטוח שהיא חייבת לנצח את כל שבעת המשחקים שנותרו ביד אליהו הישן.
2. עודד קטש, שהתמודד מול העננה שריחפה מעליו, מצדדיו וסביבו עוד לפני פתיחתו של האימון הראשון בקיץ 2022, יסיים את העונה כמאמן הקבוצה.
2.5. אם אני מבין נכון את הסיטואציה החוזית של קטש, הרי שפלייאוף אמור להספיק לצורך חידוש חוזה אוטומטי לעונת המשחקים הבאה. אה, צריך רק תואר מקומי אחד בנוסף. אה.
אפשר ללהג כדורסל מכאן ועד שם ולהסביר דברים מקצועיים כאלו או אחרים. את זה בדיוק נעשה עוד מעט. כדרכם של משחקים שהולכים קרוב קרוב, ההנמקות הן תמיד כאלו שבדיעבד. לו היה לקואץ' מומברו עוד פסק זמן אחד באמתחתו, באופן שהיה מקרב את הכדור לטבעת שמגינה על הצהובים, יתכן שהקבוצה שלו הייתה מגיעה לזריקה טובה יותר ב-3 השניות שנותרו.
ואז, יש להניח, השיח הציבורי היה הולך אול אין על איבוד הכדור המטופש של בולדווין ממש לפני. איבוד שמזכיר מדי את אבדן הכדור והמשחק לפני עונותיים, באותו המגרש. אבל ג'ונס החטיא את הזריקה האחרונה, בהמשך להחטאת העונשין של הארפר לפני, ועכשיו אפשר לדבר על ווינריות, לחימה, הקרבה ושאר הדברים שלרוב מייחסים לקבוצה שהצליחה לקלוע נקודה אחת יותר. להבדיל מלוזריות, אפאתיות, חוסר מאמץ ושאר הדברים שלרוב מייחסים לקבוצה שהצליחה לקלוע נקודה אחת פחות.
בשבוע אחד יצאה מכבי תל אביב לשלושה משחקי חוץ מאתגרים וכשהיא נטולת פליימייקר בראון. המטרה הייתה להשיג נצחון אחד. בפועל, אותו נצחון הושג. והאמת? הושג תוך כדי סדרה טובה של משחקים. עכשיו, כשאבא לורנזו שב הביתה, לסדרה של 7 משחקי בית (מתוך ה-11 שנותרו), הדרך אל השמיניה הסופית ביורוליג, לראשונה מאז אותה סדרה של קואץ' גודס לפני הרבה הרבה שנים (ובלי כוכבית הפלייאוף נטול הרוסיות בעונה שעברה), קרובה, סבירה ואמיתית. השנה זה יקרה.
ככה מנצחים בכדורסל
כאשר אנו באים לנתח משחקים, העדיפות היא תמיד לתת בלהג הז'רגון הטקטי. אתם יודעים, יו נואו, על האזורית שבלבלה את האויב, על התרגיל או החילוף שסיפק את הנוקאאוט. מכבי של השנה מנצחת משחקים (ולא משחק) בזכות השליטה שלה בריבאונד התקפה. משחקים, כולל המשחק אתמול. לא התקפה מסודרת, בד"כ לא התקפת מעבר, בטח ובטח לא הגנה. ריבאונד התקפה. בממוצע, יש לה כמעט 13 כאלו למשחק, שזה הכי טוב במפעל. בממוצע, יש לה 22.3 סלים ל-2 נקודות במשחק, שגם זה הכי טוב במפעל. וגם זה, בין היתר, תוצאה של השליטה בכדורים החוזרים מתחת לסל של המתנגדת. וזה, יוער, כשהמצטיין מטעמה בתחום (ניבו) ממוקם רק שמיני ביורוליג. וזה שאחריו, סורקין, רק במקום ה-11.
נציגתנו המשוריינת הלחימה לעצמה הקיץ חבורת מגה אתלטים. כולל פויתרס הפצוע. ולפחות בכל הנוגע למחויבות לייצר לעצמה יתרון בהיבט שבו הניתור משמעותי, היא עושה הכל כדי להביא את זה לידי ביטוי. גם ברמה הטקטית, שזה על קטש. גם ברמת ההרכבים, לרבות ההרכבים הגדולים עם מרטין בעמדה 3, שגם זה על קטש. ככה מנצחים בכדורסל, או לפחות ככה הצהובים השנה מנצחים בכדורסל.
כי מתוך ההתקפה האבודה הזאת, למשל, נוצר חילוף שהותיר את ראדבו מול ניבו. ושימו לב בבקשה לאופן שבו מייצר האיש הממש גדול והממש קופץ של הצהובים מרחק ומרחב גם מראדבו וגם מריברו, בדרך לכדור חוזר סופר חשוב.
כי מתוך ההתקפה האבודה הזאת, למשל, במקביל ללחץ הגופני שמייצר ניבו על ריברו בפנים, מגיח לו מלמעלה למטה אחד ג'רל מרטין ומשתלט. 15 כדורים חוזרים בהתקפה היו אתמול לסמי פיינליסטית שלנו. 15 כדורים חוזרים בהגנה היו ליריבתה לובשת הכתום. בפשטות, מכבי תל אביב השתלטה על 50% מהכדורים החוזרים מתחת לסל של ולנסיה. וככה היא ניצחה את המשחק הזה.
בונזי
וואוו. בונזי קולסון. 32 דקות אמש על הפרקט (הכי הרבה בקבוצה), 17 נקודות, 12 כדורים חוזרים, 6 עבירות שסחט, 3 אסיסטים. מדד יעילות 32. וואוו. בונזי קולסון. מי שעקב אחר הבונזי לפני שלבש צהוב ידע שמדובר בשחקן שאוהבים. אחד כזה שנותן הכל כל הזמן. אחד כזה שמנצח משחקים. מצד שני, קשה היה לזהות בהכרח התאמה מלאה בין מה שקולסון יודע לשחק לבין מה שקטש יודע לאמן.
ו-וואלה, 23 משחקים לתוך העונה האירופאית ונראה ששניהם יודעים דברים דומים, לפחות בכל הקשור ליכולת להפעיל את הקולסון. והוא, בניגוד למשל לניבו, דומה שמסתדר היטב בין אם מקבל ההחלטות הוא בולדווין ובין אם הוא אבא לורנזו.
בין היתר, כי אם רק נותנים לו את האפשרות, הוא אחד שמקבל החלטות בעצמו. במיוחד אם הוא לא נטוע ותקוע רק בפינה של המגרש. זוכרים ומכירים את זה שבולדווין לא יודע להפעיל את ג'וש ניבו? עד שלא יוכח אחרת, זהו עדיין המצב. מצד שני, אחרים עושים את זה, כמייצרים משניים, לא רע בכלל. קולסון הוא אחד מהם. הנה, כאן, הוא מתקיף היטב את הקלוז אווט המאוחר של פוארטו, בדרך להגבהה והנחתה.
קולסון, וזוהי ללא ספק אחת מהמעלות המשמעותיות ביותר שלו בהתקפה, הוא אחד כזה שיכול להפוך לבעיית מאצ'אפ מול לא מעט שומרים. בטח כשהוא מקבל אחד קטן מולו. הארפר במקרה הזה. אז הנה, מסמן לו בולדווין עם הידיים להתמקם – ומוסר. ושימו לב בבקשה, עם 4:57 על השעון הגדול, כיצד משמר קולסון את הלפיתה על הארפר הקטן עד שהכדור מגיע מידיו של בריימו. יפה מאוד.
ויש את העניין ההגנתי. מכבי תל אביב הצליחה לחבל במשחק ההתקפה הכתום במחצית השניה, במסגרתה חטפה לא מעט ברבע השלישי וספגה מעט יחסית (15 נקודות) ברבע המכריע. חלק גדול מהקרדיט לכך מגיע לקולסון. שהיה שם. ששם גוף, גודל והרתעה בלא מעט מהלכים הגנתיים. כולל כאן, כשהאקטיביות והעירנות שלו גם מול האיש שלו (קלאבר), גם מול האיש עם הכדור (ג'ונס) וגם בכלל סייעו לייצר איבוד משמעותי ודאנק קל בצד השני. בולדווין
בטור של אחרי בארסה תהיתי כאן, בקול רם, אם השחיקה של בולדווין במשחקים האחרונים, כולל 20 הדקות שלו מול קרית אתא, יפסידו עבור מכבי תל אביב גם את המשחק בוולנסיה. אה, מסתבר שהתשובה היא שלא. בולדווין, ולא רק הוא, נראה נטול אנרגיה לחלוטין במחצית הראשונה והרעה של הצהובים. ומשם, אולי, גם בעיית העבירות אליה נקלע. ומשם, אולי, גם הגיעה הישועה עבור הקבוצה שלו.
מיעוט הדקות של בולדווין הרביעי במחצית הראשונה, בשל העבירה השניה והשלישית שביצע, הם (אולי) אלו שסייעו לו להגיע במצב סביר ומעלה אל המחצית החשובה יותר. שבה גם נראה, שיחק והשפיע בצורה הרבה יותר חיובית על הקבוצה שלו. וכן, נכון, הוא איבד 4 כדורים אתמול, כולל זה שכמעט עשה הבדל. מצד שני, הכל היה עליו, גם אתמול. בולדווין סיים את המשחק עם מדד הפלוס מינוס הגבוה והטוב בקבוצה (+12), כקלע המוביל (19) וכאיש שבלעדיו אי אפשר.
וכן, הוא איבד כדור משמעותי. אבל ממש לפני, הוא גם קלע את הסל שניצח את המשחק. לאחר ששב מפציעתו, ליהגתי כאן ובמקומות אחרים שבולדווין מוצא עצמו חוזר לקבוצה שהיא עכשיו רק של לורנזו בראון. מעניין יהיה לבדוק עכשיו, עם שובו של אבא לורנזו, אם ועד כמה חל שינוי בסטטוס הזה, לאור הדברים שהביא איתו בולדווין לשולחן במסע משחקי החוץ הזה.הגנה זה לחלשים עם כל הכבוד, ויש, לדברים שהפכו את המשחק וניצחו אותו, כדאי להתעכב גם על הקטסטרופה ההגנתית במחצית הראשונה. קטסטרופה שהובילה, בין היתר, לחילוף מרובע ולא שגרתי שביצע עודד קטש במהלך הרבע השני. מכבי תל אביב שמרה איום ונורא. זה נכון להגנת הטרנזישן שלה, זה נכון להגנה העומדת שלה, זה נכון לגבי שחקני ההגנה הטובים פחות וזה נכון לגבי כולם. פשוט קטסטרופה.
אם כבר הגעתם עד לשלב הזה של הטור, אז אהיה הפעם נחמד ואתקמצן בדוגמאות. טוב נו, רק שלוש, להמחשת הקטסטרופה.
הנה פיק אנד רול בצד, במסגרת התקפת המעבר של הספרדים. על הכדור והחוסם שומרים זיו וסורקין. באזור העונשין נמצא לו היליארד. והיידה סל קל של פראדיה, שלא ידע בכלל שהחיים יכולים להיות כל כך קלים. היה כיף? הנה עוד פיק אנד רול בצד, במסגרת עוד התקפת מעבר של ולנסיה. על הכדור דיברתולומיאו וסורקין. ואף אחד לא נמצא בצבע. בריימו, משום מה, דבוק לווב. יפתח זיו בודק עם הרגליים את נקודות הפנדל, כמו שחקן ליגה מן המניין. דארן היליארד רואה בעיניים רק את פרפליץ'. עוד לייאפ. עוד לייאפ קלל. רק עוד אחד. מבטיח. עוד פיק אנד רול. הפעם, כשהכדור אצל פראדיה, בריימו יוצא ומתקרב. שזה אחלה. הכדור הולך לפינה לפרפליץ', מה שמחלץ מהיליארד אחלה מוב של טרבולטה המבולבל. וליפתח זיו לוקח הרבה הרבה הרבה יותר מדי זמן להגיב אל מול המסירה הצפויה לג'ונס הפנוי. דריבל, דריבל, סל קל. חלק משמעותי מהפתרונות ההגנתיים שכן מצליחים העונה לקטש נוגעים לציוותים פרסונליים, להבדיל מפתרונות טקטיים. למשל ההצבה של איש גדול על מוביל הכדור. נניח בריימו, מרטין וכו'. אתמול, יאמר לזכותו של קטש שהוא הלך קצת יותר רחוק עם הרוטציה שלו (כולל יפתח זיו שקיבל סופסוף כמה דקות במחצית הראשונה – והגיב והמשיך להתנהל כמו מקצוען) מצד אחד, אבל חשוב מכך – הצליח להרחיק את מי שהפריע הגנתית והצליח להעמיד הרכבים הגנתיים טובים יותר בדקות החשובות. בלי היליארד, בלי אדאמס. למרבה ההפתעה, עם מנקו (למרות שבמהלך ההגנתי הראשון שלו הלך לאיבוד).
כאמור, ניתוחי משחק הולכים תמיד מהסוף אל ההתחלה. הפעם, גם בחסות כמה זריקות מטופשות של ולנסיה בסוף המשחק (כולל ואולי במיוחד ג'יימס ווב שהרים טריצות מהגיהנום) אבל גם הודות לניהול משחק אגרסיבי של קטש, ועם יותר מקורטוב של מזל, הדברים הלכו לצד הצהוב.
3 נקודות לסיום:
1. בריימו – סולימאן בריימו הצטרף לקבוצה הזאת רגע לפני מסע משחקי החוץ הנוכחי. בחלוף שלושתם, אפשר להתחיל עם סיכומים ראשוניים. אז ככה: קרוב ל-16 דקות למשחק, 5 נקודות למשחק ב 71% ל-2 נקודות. לא מדהים. לא רע. בריימו הגיע למכבי תל אביב כי היא פשוט חיפשה מישהו שהוא יותר טוב מז'ק כהן. אז כן, בריימו יותר טוב מהחלופה הקודמת. יתרה מכך, נוגס כרגע בריימו בהרבה יותר דקות מאשר אותן דקות של כהן. אין ולא הייתה בשורה גדולה בהחתמה המסוימת הזאת, אבל עד כה, בטח לעומת הציפיות המוקדמות – לא רע בכלל.
2. ג'ון די – איזו תופעה זאת הדיברתולומיאו הזה. שכן, שובר שיאי שלשות כמעט מדי משחק. שאשכרה יצא מדעתו ודפק טריצות בלתי סבירות בעליל בפיראוס ובוולנסיה. שקולע השנה ב-48% מחוץ לקשת שלוש הנקודות. האיש ששיחק בליגת המכללות השלישית, לאחריה הגיע, בדרך לא דרך, הישר אל הליגה הספרדית השלישית, ומשם לשניה, ומשם למכבי חיפה – ממשיך להציג בפנינו קריירה שאמורה להוות השראה לכל ילד שרוצה לשחק כדורסל. מסתבר, אפילו במשחק האכזרי הזה, שאפשר להיות קטן יחסית ולא מוכשר במיוחד, ושזה עדיין יסתדר לך ביגטיים. כלומר, אם אתה ג'ון דיברתולומיאו.
3. שיפוט – שונא לדבר על שיפוט. לא מאמין בזה. לצהובים היו טענות כרימון בהמשך למספר שריקות במשחק ההפסד בברצלונה. ואם תשאל את אוהד ולנסיה הממוצע אתמול, יסביר ללא ספק שהצוות אשר על המשרוקיות אתמול לבש צעיפים של היריבה העירונית לבנטה. בטח ובטח עם רצף השריקות משנה המומנטום ברבע השלישי. הקיצר, פעם זה ככה ופעם אחרת. השיפוט לא הפסיד למכבי תל אביב את המשחק בשלישי. השיפוט לא ניצח למכבי תל אביב את המשחק בחמישי.
שבת שלום
