"אם בתחילת העונה מישהו היה אומר לי שנהיה במצב הזה, הייתי מחבק אותו", אמר עודד קטש אחרי הניצחון הביתי על באסקוניה. ובערב ההוא, מכבי תל אביב עוד היתה במאזן יורוליג של 13:16. כעת היא עם שני ניצחונות יותר - והחיבוק ההיפותטי של קטש לאדם מתחילת הפיסקה צריך היה להיות אפילו חזק יותר. כי אם לא יקרו תקלות מיוחדות בשלושת המחזורים שנותרו עד לסיום העונה הסדירה של היורוליג, קטש יעמוד במטרה המרכזית שהוצבה לו - להוביל הצהובים להופעה בפלייאוף. ייתכן שהוא יעשה צעד ענק לשם כבר הערב (חמישי, 21:05, 5SPORT) אם ינצח את מילאנו. ואיזו דרך הוא עשה לשם.
המסע הזה היה חתיכת רכבת הרים עבור מאמן מכבי ת"א, בעונתו המלאה הראשונה ביורוליג - ושווה להתעכב רק על העניין הזה. קטש הרי אימן כבר במפעל הבכיר ביבשת בשתי קדנציות שונות וקצרות: חצי עונה במכבי ב-2007/8 עד שפוטר, וחצי עונה נוספת בפנאתינייקוס, אליה הגיע בינואר 2021 - ולמרות שזכה בדאבל המקומי - לא קיבל את ההזדמנות בעונה שלאחר מכן.
קטש מרגיש כבר הרבה זמן שהוא בשל להיות מאמן יורוליג, ומרגיש שנעשה לו עוול בפאו, שבחרה להיפרד ממנו בקיץ 2021. זו, אגב, היתה הסיבה המרכזית לכך שהוא לא קיבל את הצעת מכבי ת"א באמצע העונה שעברה, אחרי הפיטורים של יאניס ספרופולוס. קטש רצה התחייבות גם לעונה הנוכחית. הוא לא רצה שמקרה פנאתינייקוס יחזור על עצמו, לא היה מעוניין להיות שוב פלסטר של קבוצת יורוליג רק לחודשים ספורים. השתלשלות האירועים בקיץ הזה היתה ידועה: מכבי ת"א כיוונה ל"מאמן יורוליג בכיר", צ'אבי פסקוואל או אנדראה טרינקיירי, אבל כשזה לא יצא לפועל - היא פנתה, באופן כמעט אירוני, לאותו מאמן שלו היא לא היתה מעוניינת להתחייב לעוד עונה.
עם המטען הזה קטש הגיע לג'וב הכי מלחיץ בספורט הישראלי: התחושה שהוא סוג של "סקנד בסט" מצד אחד, אבל מצד שני רעב להוכיח את מה שבתוך תוכו, הוא ידע תמיד.
*
ההחלטה להחתים את קטש לא היתה מובנת מאליה מבחינת מכבי ת"א, שמאז ארז אדלשטיין לא פתחה עונה עם אף מאמן מקומי. מה גם שזה אותו קטש, זה שבהנהלה לא היו תמימי דעים לגביו רק כמה חודשים לפני כן. אלא שהכשלון בסיום עונת 21/22, שהסתיימה אמנם עם עליה לפלייאוף היורוליג (עם כוכבית או לא - תחליטו אתם), אבל ללא אף תואר מקומי לראשונה מזה 14 שנה, הוביל את ההנהלה הוותיקה לשינוי כיוון ולהחלטה לחזק את הזהות הישראלית של המועדון אחרי שנים די ארוכות שבהן החומר המקומי היה שולי, יש שיאמרו שולי מדי.
דייויד בלאט חזר לעמדת יו"ר הוועדה המקצועית, גיא פניני הושב אחרי 5 שנים בהפועל חולון, קטש קיבל את המינוי עד סוף העונה. במכבי רצו שלראשונה מזה שנים רבות, לקבוצה יהיו פנים בכחול-לבן, ולא סתם פנים - דמויות שהצליחו מאוד בעבר במועדון, אם כמאמנים ואם כשחקנים. מהבחינה הזו, קטש הגיע כשהוא, על הנייר, במעמד טוב יחסית. אלא שאז התחילה העונה.
כלומר, מכבי ת"א התחילה לשחק כדורסל. חלק מהגורמים במועדון שלא היו שלמים עם ההחלטה להחתים את קטש, הביעו את חוסר שביעות רצונם כבר בטורנירי ההכנה, בהם הקבוצה באמת נראתה לא טוב. ועדיין, אלו היו רק משחקי הכנה, אפילו ללא לורנזו בראון, וזו היתה קבוצה חדשה לחלוטין, עם 10 שחקנים חדשים שהגיעו שהצטרפו בקיץ - זכר לכשלון של סיום העונה הקודמת. מהרגע הראשון, קטש חזר כמעט בכל ראיון או מסיבת עיתונאים על שלוש מילים שילוו אותו ואת העונה של מכבי ת"א: זמן, חיבור ותהליך.
ספוילר: הוא צדק. אבל לשם עוד נגיע.
*
נחזור אחורה, לימים התלולים ביותר של רכבת ההרים בקדנציית קטש השניה. מכבי ת"א דווקא פתחה את העונה עם תוצאות סבירות, ארבעה ניצחונות בחמשת המשחקים הראשונים ביורוליג. אחד מהם אחרי קאמבק מרשים מול מונאקו ביד אליהו. הבעיה של קטש היתה היכולת במשחקי החוץ, איפה שהקבוצה שלו נמדדה ללא הכוחות המאגיים של יד אליהו: מכבי הפסידה את ששת המשחקים הראשונים שלה שלא נערכו בהיכל, בחלקם היא לא היתה תחרותית, נגד פנרבחצ'ה או באקסוניה לדוגמה. באחרים (מינכן, פרטיזן בלגרד) היא נוצחה כי ההגנה שלה לא תיפקדה.
קטש המשיך לדבר על חיבור ועל קבוצה חדשה שנבנתה, על סבלנות ועל שיטה, על עקרונות הגנתיים והתקפיים שלוקח זמן להטמיע. אלא שמכבי תל אביב זה מועדון שרוצה לנצח בכל משחק, כאן ועכשיו. גם בהנהלה, מן הסתם, ידעו והבינו שצריך זמן, העניין הוא שלא באמת היה גרף שיפור. צעד קדימה, שניים אחורה. "לופ ועוד לופ ואז שוב", כפי ששר טונה, שתימצת במשפט אחד את פתיחת העונה של מכבי ת"א וקטש.
במכבי הרגישו שהסגל לא ממצה את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. היכולת ההגנתית לא היתה מספיק טובה, ובשלב מסוים מכבי היתה אחת מקבוצות ריבאונד ההגנה הגרועות בהיסטוריית היורוליג. במקביל גם התחילו להגיע ההפסדים בליגה ושחקן מרכזי כמו דארן היליארד פרק תסכול בטוויטר והושעה על ידי המועדון.
המשוואה, באותם ימי סגריר של חודשים של נובמבר-דצמבר, היתה פשוטה: הנהלה שמלכתחילה לא היתה לגמרי מאחורי המאמן שלה, פלוס תוצאות לא מספיק טובות, פלוס יכולת שלא משתפרת, פלוס אמירות שחוזרות על עצמן על "דרך" ו"שיטה" שנתפסו כתירוצים בעיני חלק ממקבלי ההחלטות במועדון, שוות לכסא רועד.
והכסא של קטש אכן התנדנד בעוצמה אחרי ההפסד במינכן, במשחק שבו צפו מעל פני השטח כמעט כל הבעיות המקצועיות. מכבי ת"א שוב נראתה די אבודה במשחק חוץ, ספגה 98 נקודות מקבוצת התקפה די מוגבלת (ועוד של טרינקיירי), נוצחה בריבאונד, הרכב שני הגבוהים (זוכרים?) שוב לא ממש עבד, כשג'וש ניבו ואלכס פויתרס קטפו ביחד 3 כדורים חוזרים. ההפסד הזה הגיע שבוע אחרי הפסד חוץ נוסף ליריבה שלא מצמרת היורוליג, הכוכב האדום בלגרד, והקבוצה ירדה למאזן שלילי (6:5) עם חמישה הפסדים בשישה משחקים.
באותה תקופה, נראה היה שימיו של קטש ספורים. ה"קולות" המוכרים ביד אליהו הלכו וגברו, אותם קולות שהביאו לפיטורים של יותר ממאמן אחד לאורך השנים. ההחלטה כבר כמעט התקבלה עקרונית, ועוד דחיפה מינורית, עוד "פו" אחד קטן, כבר היו מפילות אותו מהצוק. בהנהלה מאסו בלשמוע על תהליך והחלו כבר לבדוק אלטרנטיבות בשוק המאמנים. אחרי ההפסד במינכן, הצהובים ניצחו די בקלות את ולנסיה בבית, וקטש יצא לשבוע הכפול במילאנו בידיעה שהוא עלול להיות האחרון שלו בתפקיד - אם לא יצליח להשיג סוף סוף ניצחון חוץ.
הניצחון ההוא במילאנו, ובכלל השבוע באיטליה, סיפר פעם את סיפור העונה שעברה על קטש במכבי ת"א עד לאותה נקודת זמן. בכל פעם שנדמה היה שזה נגמר, קטש נחת על הרגליים. אבל עד שכבר הגיעה המאניה עם ניצחון החוץ הראשון במילאנו, שוב הדיפרסיה השתלטה עם הפסד מתסכל לווירטוס בולוניה. ועדיין, זה הספיק לו כדי להישאר בתפקיד. ועדיין, למרות שחלקים גדולים בהנהלה לא היו מרוצים. כאמור, חתיכת רכבת הרים. לופ ועוד לופ ואז שוב.
*
עוד מימיו כשחקן, קטש תמיד היה נראה קצת אדיש, אבל הוא מאוד מודע למה שקורה סביבו. הוא לא היה צריך להבין מהתקשורת מה הדעות לגביו בתוך מכבי ת"א. והוא הרגיש שנעשה לו עוול. שהציפיות - לנצח כאן ועכשיו, עם קבוצה חדשה לגמרי - הן לא ריאליות. שהרי אין קבוצה - בטח ברמת יורוליג, בטח ובטח כשהיא בשליש השני של המפעל מבחינת גדול התקציב ושכר השחקנים - שיכולה להצליח באופן מיידי. אפילו השושלת של אפס אנדולו לא נבנתה בקיץ אחד.
מסלול ההתנגשות פה היה די ברור: ההנהלה, שבמילא ראתה בו סוג של פשרה אחרי שלא הצליחה להנחית בהיכל את פסקוואל או טרינקיירי או מאמן יורוליג מוכח אחר, התאכזבה מאותו חוסר מיצוי הפוטנציאל. קטש התאכזב מהאכזבה שלהם, מזה ששופטים אותו מהר מדי.
קטש גם הרגיש די לבד. הוא חטף את כל האש - מההנהלה, מהאוהדים, מהתקשורת - גם כשמעבר לעובדה שמדובר היה בקבוצה חדשה, היו לו נסיבות מקלות אובייקטיביות כמו פציעות ממושכות של ווייד בולדווין ולורנזו בראון, כל אחד בנפרד. הוא הרגיש אפילו בודד יותר כשההשעיה של היליארד תווכה החוצה כעימות שלו באופן אישי מול השחקן, ולא כצעד מערכתי נגד שחקן שהעביר ביקורת בטוויטר על בעל תפקיד בקבוצה.
הניצחון הכי גדול של מכבי ת"א בחלק הראשון של העונה היה מול אפס אנדולו בבית. הצהובים מחקו פיגור דו ספרתי ברבע אחרון אדיר, ונראה היה שהנה - משהו סוף סוף קורה. המאזן הביתי המשיך להיות מרשים, אפילו בסטנרדטים של מכבי ת"א, ואחרי הניצחון ההוא, על אלופת אירופה בשתי העונות הקודמות, זה פתאום יצא לקטש. "אני מקבל את האנרגיות מהצוות, מהשחקנים ומהקהל, הייתי שמח לקבל אותן מעוד מקומות. כשהשחקנים איתך והצוות איתך, אתה מנצח לפני שהמשחק התחיל".
האמירה הזו היתה מרומזת, מעורפלת משהו, אבל ברור לכולם למי קטש התכוון. במסיבת העיתונאים דקות לאחר מכן הוא אמנם הצטער על האמירה הזו - שהגיעה מאותו מקום של תסכול בשל חוסר ההערכה שהוא הרגיש מצד ההנהלה - אבל לאו דווקא חזר בו. "לא אעשה את אותה טעות פעמיים", הוא אמר.
לא ברור אם קטש תיכנן לומר את המשפט הביקורתי הזה או שזה יצא לו באופן ספונטני, אבל המילים הללו כן הציפו מעל פני השטח את השיחות והתחושות שהיו בחדרי חדרים במכבי תל אביב. זה לא שבהנהלה לא ידעו מה שקטש חושב או מרגיש, הוא פשוט הפך את זה לפומבי. בסביבתו של קטש חששו שההתבטאות הזו, רגע אחרי ניצחון כל כך גדול, רק תכעיס עוד יותר את ההנהלה, שגם כך לא היתה כולה בעדו.
אבל קטש שרד גם את זה. ושרד למרות ששבוע אחרי הניצחון המרשים על אפס, מכבי ת"א חטפה 33 הפרש במדריד בתצוגה די מביכה. ולמרות שאיבד את התואר הראשון של העונה להפועל ירושלים.
*
למכבי תל אביב יש נכס אחד שהוא גדול יותר מכל שחקן, מאמן או מנהל מקצועי. שהוא חשוב יותר מניצחון בדרבי או אפילו מתואר: הקהל שלה. לכן תרחיש הבלהות האמיתי מבחינת ההנהלה הוא לאו דווקא שנה ללא אף תואר או אפילו עונה עם ארבעה הפסדים ליריבה העירונית, כי אם קרחות ביציעי יד אליהו בימי חמישי בערב.
וזה בדיוק מה שקרה במהלך העונה שעברה. למשחק הבית הראשון מאז פיטורי יאניס ועם אבי אבן על הקווים - מול באסקוניה עם רכז לא רע בשם ווייד בולדווין - הגיעו 8,641 אוהדים בלבד. המספר הזה היה נורת אזהרה בוהקת עבור ראשי המועדון, שאפילו האוהדים, הסלע הכי איתן ויציב של מכבי ת"א, מתחילים לאבד אמון. כי אבי אבן הוא אמנם דמות מפתח ואדם מאוד מוערך בתוך מכבי ת"א (ויש סיבה שהוא צפוי להיכנס לנעליים של ניקולה וויצ'יץ' כמנהל המקצועי), אבל מקצועו בתוך המועדון מעולם לא היה אימון. ומועדון מעוטר וגדול כמו מכבי ת"א, צריך מאמן, ורצוי גם כמה שיותר מוכח ובכיר.
לכן, עוד במהלך העונה שעברה, אנשי מכבי ת"א פגשו את נציגי האוהדים והבטיחו להם שבקיץ ייעשה כל מאמץ כדי להנחית בהיכל מאמן יורוליג. אחד עם רזומה וקבלות, מישהו שייתן לאוהדים את התחושה שיש על מי לסמוך.
כל ההקדמה הזו רק באה ללמד שלפחות מבחינת חלק גדול מהקהל, הבחירה בקטש לא עברה לגמרי חלק בגרון. נכון, הוא היה שחקן ענק, אחד הגדולים אי פעם שלבשו את הגופיה הצהובה, אבל ביורוליג, כאמור, הניסיון שלו הסתכם בשני חצאי עונות לא מוצלחות במיוחד.
שיטוט מהיר ברשתות החברתיות היה מגלה את התמונה די בקלות: הרבה מאוד אוהדי מכבי ת"א התאכזבו, שוב, לראות שההבטחה על מאמן בכיר היתה על הקרח, ושבעו מהסברים על ביי אאוט או על דרישות שכר מנופחות. הביקורת שלהם היתה קודם כל כלפי ההנהלה, ומהר מאוד עברה לביקורת על קטש עצמו, כשהיכולת על הפרקט לא היתה מספיק טובה.
היו כמה רגעים די נמוכים בעונה הזו עבור מכבי ת"א, בהם אפשר אפילו היה לשמוע שריקות בוז וקללות בהיכל. כן, למרות המאזן הביתי הטוב ביותר ביורוליג. בתקופת המשבר של חודשים נובמבר-דצמבר היה קל יותר למצוא מתנגדים של הרפורמה המשפטית בליכוד מאשר תומכים של קטש בקרב הקהל של מכבי. האוהדים ברשתות החברתיות חתכו אותו מכל כיוון - על צורת המשחק של הקבוצה, על ניהול המשחק, על שילוב הידיים ושפת הגוף שנראית לעיתים אדישה ומנותקת, דווקא ברגעים שבהם הקבוצה צריכה איזה מישהו שינער אותה.
אוהדי מכבי ת"א הרי התחברו מאוד ליאניס, לא רק בזכות הכדורסל והתוצאות, אלא כי הוא ידע לגעת בהם במקומות הנכונים, מין טיפוס כזה שבאמת קל לאהוב. הוא היה מודה להם אחרי כל משחק, מנופף, מדבר עברית, הולך לחגוג איתם בסיומי משחקים ובאופן כללי היה מאוד אמוציונלי - כלפי שחקנים, כלפי שופטים, כלפי המשחק. קטש הוא לא כזה. הוא לא יתנהג בצורה מסוימת כדי להתחבב על מישהו - דין אוהד כדין בעלים. פיו וליבו, תמיד, שווים לגמרי.
כמו כל מאמן, גם הוא גם צועק ומתעצבן, אבל באופן כללי מדובר באדם מאוד קר רוח. זה בולט מאוד בפסקי זמן שבהם היריבות במומנטום, וזה קרה יותר מפעם אחת העונה בהיכל. דווקא ברגעים האלה, הוא כמעט לא משתולל וצורח על השחקנים. הוא לא שובר לוח או מוצא לו איזה שעיר לעזאזל על הספסל. להיפך. דווקא ברגעים הללו, הוא מדבר בעיקר על עקרונות, על לבצע את הדברים הפשוטים ("Keep it simple" הוא בפער גדול המשפט שחוזר על עצמו הכי הרבה בטיים אאוטים), על לא להיכנס ללחץ.
ומסתבר שזה עובד. זה לא מקרי שמתוך 18 הניצחונות שלה העונה, ב-8 מכבי ת"א הפכה פיגורים דו ספרתיים לניצחונות.
אפשר להמחיש את המהפך בעונה של מכבי ת"א דרך המהפך ביחס של האוהדים שלה כלפי קטש. מי שהתחיל בעיני רבים בתחילת העונה כברירת מחדל, כתחליף מאכזב כי "לא היה אף אחד אחר", הפך אט אט לדמות אהובה בקרב יושבי ההיכל. האוהדים בשער 11 קוראים בשמו לפני פתיחת המשחקים האחרונים, והוא גם מקבל קריאות עידוד בסיומי משחקים, אירוע שקרה פחות בשלבים המוקדמים יותר של העונה.
אחרי הניצחון מול בולוניה זה כבר היה בולט ביותר. הקהל קרא בשמו למשך רגעים ארוכים וכשהוא הלך לחגוג יחד עם כל השחקנים מול הגוש המעודד, הוא נראה אפילו מעט נבוך מהסיטואציה. אבל ההבנה שיש לו חלק גדול, כנראה הגדול ביותר, במהפך של מכבי, חילחלה גם ליציעים. וזה חשוב לא פחות.
*
"אנחנו משתפרים, מבינים יותר ומחוברים יותר לשיטה שהמאמן שלנו רוצה שנשחק בה", אמר ווייד בולדווין אחרי הניצחון על בולוניה. "זה קורה אולי בשלב מתקדם בתוך העונה, אבל זה קרה".
האמירה הזו, שהגיעה אחרי חמישה ניצחונות יורוליג רצופים, היא בערך החלום הרטוב של קטש. זו שמחזקת הקייס שלו מול כל מבקריו ומקטרגיו, מול כל אלה שטענו שהוא לא מספיק טוב לרמות הגבוהות של אירופה. כי הניצחון על בולוניה לא היה רק ניצחון של שיא אסיסטים או של כדורסל קבוצתי קרוב למושלם, הוא היה ניצחון של הדרך. של התהליך.
נכון לסוף חודש מרץ-תחילת אפריל, גם במכבי ת"א הבינו: מה שנתפס כ"תירוץ" בחודשי החורף הקרירים, היה בעצם האמת. התהליך שעליו דיבר קטש היה תהליך אמיתי, של הקניית עקרונות התקפיים והגנתיים לקבוצה חדשה. שוב, זה לא מקרי שמכבי ת"א הציגה מול וירטוס כדורסל התקפי שובה עין, כשכל שחקן שעלה על הפרקט תרם וידע בדיוק מה נדרש ממנו. 7 שחקנים קלעו בספרות כפולות, כשלא פחות מ-9 שחקנים סיימו עם מדד דו ספרתי - עוד נתון יוצא דופן. ההיסטוריה של קטש גם מלמדת שלקבוצות שלו באמת לוקח קצת זמן להתניע ולהגיע לשיא, בטח בעונה הראשונה.
המופע מול בולוניה ביום שלישי היה השיא של התהליך, וזה לא רק בולדווין שדיבר על השיטה שלקח לה זמן להיטמע. "בתחילת העונה ידענו שייקח לנו זמן, ורואים שאנחנו מתקדמים ולומדים אחד את השני", אמר רומן סורקין. "התחברנו, מצאנו את הזהות והאופי שלנו כקבוצה". אפילו דארן היליארד, אחד השחקנים שהכי נפגע ברמת הדקות עקב חוסר ההתאמה לשיטה של קטש, החמיא: "המאמן עושה עבודה טובה בלהסביר לנו בדיוק מה הוא רוצה מאיתנו, מה אנחנו צריכים לעשות בכל רגע על המגרש. אנחנו מתרגלים אליו ומתרגלים אחד לשני וזה מביא תוצאות".
עם היכולת או עם רמת הכדורסל, בוודאי במהלך העונה, אפשר להתווכח, אבל עם התוצאות לא. קטש מגיע למשחק הערב במאזן של 13:18, שהם 58% הצלחה. למעשה, מאז המעבר של היורוליג לשיטת ליגה (עונת 16/17), רק יאניס השיג אחוז הצלחה טוב יותר בעונת 19/20 (מאזן 9:19, 67%) שהופסקה עקב הקורונה. העונה שעברה הסתיימה אמנם במאזן של 11:17 (60%), אבל קשה להשוות אותה ברמת המאזן, שכן שלושה הפסדים וניצחון אחד נמחקו עקב הפלישה של רוסיה לאוקראינה. בכל יתר העונות, הצהובים סיימו עם מאזן של מתחת ל-50%.
*
אז רכבת ההרים שהיא העונה של קטש במכבי ת"א מגיעה לחלק האחרון - והכי חשוב - של הנסיעה שלה. בתחילת העונה הוצבו לקטש שלוש מטרות: אליפות, גביע, פלייאוף יורוליג, כשהוא צריך לעמוד לפחות בשתיים מתוכן כדי לקבל חוזה לעונת 23/24. את הגביע קטש כבר הפסיד, בתצוגה רעה מאוד בגמר נגד הפועל ירושלים של אלכסדנר דז'יקיץ', אבל את הנראטיב סביבו הוא כבר שינה.
חרב הפיטורים כבר לא מרחפת מעל הראש שלו, את החלק הארי של האוהדים הוא הצליח להפוך ומה שמשחק לטובתו כרגע זו הריצה המדהימה של מכבי ת"א. שלא רק מנצחת את היריבות שלה, אלא עושה את זה בסטייל. שכבר ברור לה שאת מה שהתחיל השנה חובה למנף ולהמשיך, אפילו אם העונה הזו תסתיים בלי אליפות. בראון וסורקין האריכו חוזים, ניבו ומנקו חתומים לעונה הבאה, כשהכוונה היא להמשיך גם עם בולדווין, קולסון, מרטין, דיברתולומיאו ואולי גם עם שחקנים נוספים כמו ג'ייק כהן, פויתרס או אדאמס. המגמה די ברורה: אם בקיץ הקודם הגיעו עשרה שחקנים חדשים, הרי שבקיץ הזה, ייתכן שכבר יישארו עשרה. ואם כבר המשכיות, אז למכבי מתחילה לחלחל ההבנה של מהו הצעד הבא.
העניין הוא שבסופו של דבר, במקום כמו מכבי ת"א אתה נמדד קודם כל בתוצאות ובמתכות שאתה מכניס לארון, מה שיהפוך, באופן טבעי, את הזכיה באליפות לקריטית עבור קטש. אבל כבר יש גורמים במועדון שהתחילו להשתכנע בתקופה האחרונה שבכל מקרה, הצעד הנכון יהיה להמשיך עם קטש. כמובן שמבחן נוסף יהיה גם באיך שתסתיים העונה ברמת הזכרונות והרגעים שהקבוצה תשאיר על המגרש: האם תציג סדרת פלייאוף תחרותית, אולי גם תעלה לפיינל פור, או תסיים את העונה כמו זו הקודמת. גם אז, כזכור, מכבי של אבי אבן עלתה לפלייאוף בזכות ריצה נהדרת במחזורי הסיום, רק כדי להפסיד 3:0 לריאל מדריד בסדרה חד צדדית.
עונת היורוליג המוצלחת האחרונה של מכבי תל אביב - מתחילתה ועד סופה (מה יכול היה לקרות ב-19/20, לעולם לא נדע) - היתה 2013/14. ויש כמה קווי דמיון בולטים בין העונה ההיא לעונה הזו. גם אז, את מכבי הדריך מאמן ישראלי, דייויד בלאט שמו, שלא ממש קיבל גב מההנהלה והיה בדרך החוצה במהלך העונה. אבל בלאט, בערך כמו קטש, שרד את המשבר של החורף, נעזר בנס או שניים, ובעונה שלאחר מכן כבר שירטט תרגילים ללברון ג'יימס.
אפשר להמר בזהירות שקטש לא יגיע ל-NBA בעונה הבאה, היעדים שלו קצת יותר צנועים. אבל נחזור רגע להתחלה, כי קטש עמד במטרה המרכזית שהציב לעצמו: הוא הוכיח לכולם את מה שעמוק בפנים הוא תמיד ידע - הוא רק צריך לקבל את ההזדמנות להוכיח שהוא מאמן יורוליג. והעובדה שהוא מביא את מכבי ת"א לפלייאוף, בעונה כל כך שיוויונית, תעיד על כך כאלף עדים. עכשיו הוא צריך לקוות שגם במכבי ת"א יאמינו שהוא כזה.
