בהיסטוריית היורוליג יש לא מעט שחקנים ומאמנים ענקיים. מדיאן בודירוגה דרך אנתוני פארקר ועד לז'לקו אוברדוביץ' ורבים נוספים, המפעל הגדול באירופה הצליח לייצר אגדות אמיתיות שנחקקו בספרי ההיסטוריה שלו. לצידן, אפשר גם להצביע על דמות אחת יוצאת דופן שאינה שחקן או מאמן, דמות שהפכה לאלמותית לא פחות - השופט לואיג'י לאמוניקה, שהיה לאחד האנשים הדומיננטיים במפעל לאורך 22 השנים האחרונות.
אשתקד, בפיינל פור העשירי שלו בקריירה ו-21 שנה לאחר הפיינל פור הראשון בו שפט, לאמוניקה הודיע על תליית המשרוקית, וסיום הקריירה הפעילה שלו כשופט. אפשר להגיד לא מעט דברים על לאמוניקה, אך לצד הביקורות שספג מקהלי הקבוצות ששפט, הוא ללא כל ספק היה השופט המוערך ביותר על ידי הליגה. כעת, כשהוא משמש כיושב ראש התאחדות השיפוט האיטלקית, העניק לאמוניקה ראיון מיוחד לערוץ הספורט. מהאהבה ליד אליהו, דרך סערת ההרחקות במשחק המכריע בין מכבי ת"א לברצלונה ב-2008 ועד למסר שלו לקהל הצהוב.
"תמיד אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שאנשים יפגשו אותי ברחוב ויגידו 'היי הנה לאמוניקה, הוא היה שופט טוב פעם, אבל עכשיו טוב שהוא כבר פרש'. הרגשתי שזה הזמן הנכון", סיפר על ההחלטה, "ההתאחדות האיטלקית הציעה לי חוזה ארוך טווח, זו הייתה הצעה גדולה והם נתנו לי את הכוח לשנות חלק מהדברים שלא הסכמתי איתם. בשבילי זה היה הזמן לעשות את זה, הרכבת הגיעה והייתי צריך לעלות עליה, לא ידעתי אם ההזדמנות הזו תחזור שוב. כשהם הציעו לי את החוזה התחלתי לחשוב על הביצועים שלי ואמרתי לעצמי שהם לא מספיק טובים, או לפחות לא טובים כמו שאני רוצה להציע, כמו הסטנדרט שלי".
"במשחק האחרון אף אחד לא ידע על ההחלטה שלי לפרוש, גם לא מנהל השיפוט שלי", נזכר, "כששרקתי לסיום משחק גמר הפיינל פור בבלגרד, בפועל שרקתי לסיום הקריירה שלי. זה היה רגע שחלפו בו הרבה מאוד זכרונות, זה רגע שאזכור לעד".
עכשיו כשאתה כבר לא עם המשרוקית, אתה מתגעגע לשיפוט?
"כשהגעתי לראשונה כצופה למשחק של וירטוס בולוניה הבנתי שאני לא מתחרט על כלום ולא מתגעגע לשום דבר. ברגע הזה הבנתי שצדקתי, זה היה הרגע הנכון לעצור. הסוף שלי היה כמו חלום, סיפור מופלא. הייתי בטוח שזה הזמן שלי לפרוש. לסיים את הקריירה אחרי משחק הגמר בבלגרד זה היה הרגע המושלם. אני עדיין בעולם הזה, אני פשוט לא יכול לחיות בלי להיות שופט".
בוא נחזור רגע להתחלה של הדרך, איך הפכת לשופט?
"התחלתי לשפוט במקרה. אבא שלי היה חבר באחת הקבוצות בעיר שגדלתי בה ואני שיחקתי שם בגיל 13. בתחילת העונה היה טורניר של השחקנים הצעירים אבל הם שכחו להזמין שופטים. המשחק כבר היה מוכן לצאת לדרך אבל לא היו שופטים, אז אבא שלי ניגש אליי, הביא לי את המשרוקית ואמר לי 'לך, אתה תהיה השופט'. ככה זה התחיל. יום לאחר מכן אחראי השופטים של האזור הגיע אליי ושאל אם שפטתי בעבר, הוא הציע לי להצטרף לקורס שופטים וזה מה שהיה".
ראית כמעט הכל במהלך הקריירה שלך, אבל מה היה האולם שהכי אהבת להגיע אליו?
"יש כמה אולמות שהיו אהובים עליי במיוחד. הראשון הוא הפיוניר, האווירה שם אגרסיבית אבל הוא עדיין אחד הטובים ביותר. כשאתה יוצא מהפיוניר בסוף המשחק והכל נחמד אתה מאוד מסופק. השני הוא האולם בקובנה, הכדורסל שם הוא כמו דת, והשלישי הוא יד אליהו. כשאתה נכנס לאולם של מכבי ורואה את כל האנשים עם החולצות הצהובות זה מדהים. האוהדים שרים מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. אף פעם לא היו לי תלונות על הקבוצה הזו, גם כשהיו להם עונות פחות טובות הם תמיד תמכו בקבוצה, זה משהו מאוד מיוחד".
אתה מעדיף לשפוט באולמות הגדולים, אלה עם האווירה החמה דווקא?
"כשאתה מתחיל כשופט אתה מפחד להגיע למקומות האלה, אבל כשאתה צובר ניסיון זה דווקא עוזר לך להתרכז. כשיש הרבה אנשים התחושות מדהימות. הקורונה הזכירה לכולנו עד כמה חשובים האוהדים לכדורסל, וכמה חשוב שהאולם יהיה מפוצץ עד אפס מקום. התחושה הזאת מדהימה, כשאתה עולה מהמדרגות לפרקט בהיכל ביד אליהו זו הרגשה יוצאת דופן. הלחץ שיש עלינו הוא חלק מהעבודה שלנו, כשופט אני מעדיף שיהיה את הלחץ מהקהל".
אחת הטענות השכיחות נגדך היא שבמצב של החלטה גבולית או 50-50 אתה מעדיף לקחת את ההחלטה הפחות פופולרית מול הקהל הביתי. מה אתה יכול להגיד על זה?
"אין הבדל בגישה שלי למשחק חוץ או למשחק בית. טעות היא טעות, לא משנה לאיזה צד. כשיש טעות זה משפיע וזה לא משנה לאיזה צד. אין דבר כזה החלטות 50-50, ההחלטה שלנו זה כן או לא. לפעמים זה מתחלק 10-90 או 20-80 אבל 50-50 זה לא דבר שקיים, זו טרמינולוגיה לא נכונה לשיפוט".
לפחות מבחינת אוהדי מכבי תל אביב, היחסים עם לאמוניקה היו מורכבים, בלשון המעטה. האירוע שהפך לאייקוני ביותר בקשר בין האיטלקי לקהל הצהוב התרחש במשחק המכריע בין מכבי תל אביב לברצלונה, בו המנצחת השיגה את הכרטיס לפיינל פור 2008. במהלך האירועים, הרחיק לאמוניקה את וונטיגו קאמינגס וג'אנלוקה באזילה לאחר עימות אגרסיבי, כשגם דריק שארפ ואסטבן באטיסטה שהתערבו, מצאו את עצמם נזרקים מהמשחק. מכבי אמנם ניצחה במשחק (בעונה בה נעצרה בגמר נגד צסק"א), אך בסיומו מאמן הקבוצה דאז, צביקה שרף, סיכם בכעס: "מזל שלאמוניקה לא יוכל לשפוט אותנו בחצי הגמר מול סיינה בגלל שהוא איטלקי".
"אתה יודע, זה מצחיק, אני ובאזילה גרים כיום באותו כפר באיטליה", סיפר לאמוניקה כשנשאל על האירוע, "אני זוכר שזה קרה אבל לא זוכר בדיוק מה היה שם, אולי כדאי שאשאל את באזילה מה הוא זוכר. בכל מקרה זה היה משחק מאוד עצבני ולחוץ, זה היה משחק חשוב מאוד וכמובן שלפעמים השחקנים מגיבים בצורה אחרת לחלוטין ממה שאתה חושב שהם יגיבו. במשחק עצבני כזה התגובות שלנו רגישות יותר, כשרואים שהמשחק לא בשליטה ושיש בלאגן בין שני שחקנים שלא מפסיקים ליצור מגע בעייתי אנחנו רוצים לנקוט בענישה החמורה ביותר, שזו הרחקה".
ומה עם הדברים של צביקה שרף? שמעת על זה?
"זו הפעם הראשונה בחיים שאני שומע על הכעס של צביקה אחרי המשחק. זו לא בעיה, זה לא חשוב יותר. אני לא בקשר עם מאמנים, אז לא דיברתי איתו מאז".
בכל אופן, איך זה מרגיש כשטועים עם שריקה רעה?
"כשטועים במהלך משחק אתה חייב לשכוח מהטעות, אם אתה חושב על הטעות אתה תעשה טעות נוספת. אחרי המשחק אנחנו מנתחים את הטעויות שלנו ושל השופטים האחרים כדי להמנע מטעויות דומות במצבים כאלה. אנחנו עובדים הרבה על הדברים האלה. במשחק כדורסל אחד יש 800-900 החלטות לקבל כשופט, אם אתה עושה 20 טעויות זה לרוב יהיה נחשב לשיפוט טוב. בכל מקרה זה תלוי גם באיזה מן טעות, אם אתה עושה טעות בשנייה האחרונה של המשחק ואתה מכריע את המשחק זה לא אותו דבר כמו טעות בתחילת המשחק".
כיום אתה עוד עוקב אחרי היורוליג?
"אני עוקב, העונה הסדירה היא התחרות הכי טובה שקיימת בעולם. כשמדברים על הפלייאוף, אז ב-NBA זה סיפור אחר אבל אני חושב שהלחץ שיש על השחקנים ביורוליג הוא מדהים, המוטו שכל משחק קובע הוא מדויק בצורה יוצאת דופן. אם אתה רוצה לדעת משהו על כדורסל אתה חייב לצפות במשחקי יורוליג".
מי הקבוצה שהכי הרשימה אותך עד כה?
"כנראה ריאל מדריד, היא משחקת מאוד טוב. יש כמה הפתעות כמו מונאקו, וגם פנרבחצ'ה משחקת נהדר. בעונה הנוכחית כל הקבוצות שיפרו את הסגל שלהן ביחס לעונה הקודמת, אז יש כמה קבוצות טובות אבל מאוד קשה להגיד מי יגיעו לפיינל 4. בכל מקרה אי אפשר לשחק 100% לאורך כל העונה, הקבוצות יודעות את זה ונערכות לזה. כשז'לקו היה בפאו תמיד אחרי הכריסמס הם נפלו, בפברואר התעוררו ותמיד הגיעו לפיינל 4. אותו דבר קרה גם עם אנדולו, שזכתה בשתי אליפויות ברצף, זה כמו נס".
בתור מי ששפט במשחק הגמר של אנדולו בבלגרד, אני מניח שציפית שריאל מדריד תגרום לך לשרוק לפאול בשניות הסיום, אבל העבירה לא הגיעה
"כולנו ציפינו לפאול, אני חושב שכל מי שהיה שם היה מופתע ממה שקרה. דיברנו במהלך פסק הזמן האחרון על האפשרות שהם ירצו לעשות את זה. אני לא יודע מה קרה שם, אולי הייתה אי הבנה בין המאמנים לשחקנים אבל אנחנו ציפינו לעבירה ואני לא יודע למה זה לא קרה".
בוא נדבר רגע על מכבי תל אביב, מה אתה חושב על הקבוצה הזאת?
"היא שינתה הרבה דברים בעונה האחרונה, ולרוב כשאתה מחליף קבוצה ומאמן אתה צריך קצת זמן כדי להסתגל למצב החדש. למרות זאת הם התחילו מאוד טוב, בחודשיים הראשונים הם ניצחו הרבה ואחר כך הייתה להם ירידה ברמה. לאחרונה הם שוב משחקים כמו בתחילת העונה, הם משחקים מאוד טוב ואני רק מדמיין איך האוהדים תומכים ודוחפים אותם לפלייאוף".
אהבת לשפוט משחקים של מכבי תל אביב?
"בכל פעם שנבחרתי לשפוט משחק של מכבי שמחתי מאוד, תמיד נהנתי מהאווירה שהייתה באולם ובעיר. היה כיף ללכת על החוף, זו הרגשה מיוחדת. כשעלינו במדרגות מחדר ההלבשה תמיד הרגשנו מיוחד. אני זוכר את הגמר בברצלונה של מכבי נגד פנאתינייקוס, חצי אחד היה ירוק וחצי אחר היה צהוב. זה אחד הרגעים הכי טובים של הקריירה שלי, זה כל כך נדיר לשפוט במשחק עם שני אולטראס אבל שלא קרה שום דבר רע במהלכו, זה היה מופע אדיר של הקהלים, הם היו כמו שחקן שישי".
לסיום, יש לך משהו למסור לאוהדי מכבי תל אביב?
"אני רוצה לבקש מהם שיתמכו לעד בקבוצה שלהם, יש שם כימיה בין הקהל לקבוצה שמאוד קשה למצוא, היא נדירה ומיוחדת. אני מקווה שהקשר בין מכבי תל אביב לאוהדים שלה ימשך לנצח".
