sportFive1267758 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
עניין של אמונה (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
עניין של אמונה (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

אמונה
כדרכו של טור שמתייחס לבירתנו הקדושה, אני מבקש להתחיל בענייני אמונה. ולאו דווקא בהיבט השגרתי. עולם המושגים הספורטיבי של כולנו עמוס לעייפה ברפרנסים לאמונה. למשל של מאמן מתקשה שמתייצב מול המצלמה ומספר שהוא מאמין בסגל שלו. של שחקן שמספר שהוא תמיד האמין בעצמו. של עסקן שמספר שהוא לא מאמין שזה קורה לו. כזה. אמונה, בגרסה טיפה אחרת, מהווה נרטיב מתאים שילווה את סיפור הזכיה השביעית של האדומים מירושלים בתואר גביע המדינה.

הקיץ האחרון הרגיש כמו המשך ישיר לתהליך השקיעה לאפרוריות של מי שהיה פעם, בבירור ובאופן חד משמעי, המועדון השני בגודלו במחוזותינו. מקבלי החלטות דומיננטיים נשרו/ עזבו, ישראלים בכירים התרחקו והכסף הגדול גם. כל זה הוביל לסגל שהרגיש משעמם, נטול כריזמה וכזה שלא מצליח לייצר התרגשות בציבור הממורמר של רוכשי המנויים. אה, ותחילת העונה, באופן הצפוי ביותר, הציגה לראווה חבורה מאותגרת יכולות בצד שבו אמורים לעשות נקודות, עם סגנון ורמת ביצוע בהתקפה שהזכירו צפייה בצבע מתקלף. שהיו מצליחים להרדים גם אנשים שמפורסמים ברמת הערנות שלהם, דוגמת נשיאנו יצחק בוז'י הרצוג.

אבל דברים קורים, אתם יודעים. מומנטום גם. וכל אלו לא הגיעו במקרה, אלא ממקום של אמונה. סגנון המשחק ההגנתי שביקש להנחיל אלכסנדר דז'יקיץ' רחוק מלהיות שגרתי בליגה שלנו. ואתם יודעים מה, לא רק בליגה שלנו. הגנה בתוך פרצוף שלך, במובן המילולי ביותר של המילה, שבו שחקן עומד בתוך הלבלב של זה שעליו הוא מופקד, משך דקה אחר דקה, רבע אחר רבע ומשחק אחר משחק. בלי הנחות, בלי חילופים, בלי הגנות מתחלפות. מכירים את המושג סיזיפי, כן? בניגוד לשימוש השגרתי בו, הרי שעבודה סיזיפית מוגדרת כעבודה קשה בלי תועלת ובלי מטרה. כעבודה מפרכת ואינסופית ללא תכלית.

כדי להגיע לרמת ביצוע גבוהה בסגנון הגנתי כזה צריכים להשקיע ולהקריב הרבה מעבר לרגיל. ולהאמין שכל העבודה הזאת איננה לשווא, אלא היא כזאת שיכולה להביא לדברים. אנשים מבחוץ (ולא רק מבחוץ), מלהגים ומצקצקים (כמוני) המעיטו מערכה וצפו לה שחורות, כלומר אפורות. אבל הפועל ירושלים, חרף הפתיחה המהוססת, המשיכה להאמין באיש גדול המימדים שהחתימה בקיץ האחרון. והוא הצליח לגרום לחבורה שהונחתה והולחמה לקראת פתיחת העונה להאמין שהם פשוט צריכים לעשות מה שהוא דורש מהם. כולל דרישות הגנתיות שנראות מיושנות, לא רלוונטיות וקשות עד כמעט בלתי אפשריות לביצוע. ובלי האמונה, אתם יודעים, נו, יש את המשפט ההוא עם צסק"א.

לא שיטה. שיטתיות
כמו בריון בגן משחקים, נטלה הפועל ירושלים ממכבי תל אביב את כל מה שיש לה. היא לקחה ממנה את משחק הריצה. למרבה התדהמה, היא גזלה ממנה את היתרון האבסולוטי שיש לה על פני כל יריבה (ביבשת) בקטגוריית הכדורים החוזרים בהתקפה. היא השילה מעליה כל נסיון לתזמון וריווח במשחק ההתקפה המסודר. היא השאירה אותה בלי כלום. היא השאירה אותה עם כלום.

הגנה, בטח לבדה, כבר מזמן לא מייצרת אליפויות. מי שמכיר יודע שאני מטיף ומלהג על כך לא אחת. כלומר, הגנה היא אלמנט מאוד חשוב וכו' וגו' וכמעט בלתי אפשרי בלעדיה, אבל קשה לזכור את הפעם האחרונה שבה זכתה באליפות קבוצה בעלת אוריינטציה הגנתית/בונקריסטית ולא משנה מאיזו יבשת היא מגיעה.

בראיון סיום המשחק, הודה קואץ' דז'יקיץ' שלעיתים נראית הדרישה ההגנתית שלו מהחבורה שלו כמשהו מוגזם, על סף הגרוטסקי (אוקיי, זאת תוספת שלי), כאשר שחקן הגנה שלו עומד צמוד צמוד צמוד לאיש האוחז בכדור ממש מולו. בחיאת, איך אפשר לעצור ככה שחקנים מוכשרים שמשחקים כדורסל של כשרון? אה, אז מסתבר שאפשר. הפועל ירושלים חנקה את משחק ההתקפה של מכבי תל אביב ולא אפשרה לה ולו רבע אחד שבו היא קולעת מעל 17 נקודות. הפועל ירושלים אמללה והתישה את הצהובים שמולה והותירה אותם נטולי רעיונות.

כו-לם אוהבים לדבר על הכדורסל של קטש. על השיטה של עודד. השיטה. האם היא מתאימה לקבוצה אם לאו. מה היא? איך היא? האמת היא שזה לא מעניין. שיטה היא גחמה של מאמנים/פרשנים. תפקידו היחידי של מאמן כדורסל הוא לנצח משחקים ולא להצטיין באיזשהי סכמה רעיונית חכמה או יצירתית. עודד קטש, בצדק או שלא, יודע או רוצה ללמד רק סגנון כדורסל מובהק אחד. שכל כולו מורכב מהיכולת של שחקנים לייצר מצבים מתוך כדרור, כלומר מתוך מהלכי פיק אנד רול, כשהחוסם וכו' צריכים לדעת לקרוא את המצבים שנוצרים בתוך משחק ההתקפה. וכל זה אחלה ומעלה, לפחות בתאוריה. אני לא יודע מהי השיטה של דז'יקיץ'. אני לא בטוח שיש כזאת, בטח התקפית. במקום שיטה, כאידיאה או תורה, יש לירושלים שיטתיות. הגנתית. כזאת שלקחה את השיטה שאיתה ואותה משחקת מכבי תל אביב, לעסה וירקה אותה החוצה.

תחילת המשחק דווקא הציגה רמת מוכנות טקטית של מכבי לכל הלחץ ההגנתי והכניסה לקווי המסירה של ירושלים. אותה מוכנות, פלאס רמת ביצוע טובה, אפילו הביאה לכמה מהלכי הגבהה לנגיחה לג'וש ניבו, שביום רגיל אמור היה לייצר כמה נקודות קלות ולהוכיח לירושלים שכל הג'אז הזה לא עובד מול כשרון של יורוליג.

אבל ניבו לא הצליח להשתלט על הכדורים או לסיים במגה דאנקים הרגילים ולא מעט מחבריו הצטרפו אליו בכמה החטאות של סלים קלים שיכולים היו לעשות הבדל. וככל שנמשך המשחק, הפך המושג סל קל למשהו בלתי ריאלי בעליל. לשאלות ובירורים ניתן לפנות לאיתי שגב, שהצליח לייצר את חסימת העונה במהלך הזה, כשהוא גם יוצא חזק על לורנזו בראון בפינה וגם מספיק להגיע עד לטבעת ועד לתקרה. וואוו, וואוו ועוד פעם וואוו. ו-וואוו.

בחזרה לכדורסל, כי את הבלוק הזה קשה לקטלג כמשהו מתוך הענף. שימו לב בבקשה למהלך הבא. מכבי מריצה כאן מהלך קלאסי שלה, שמורכב מחסימה שבין בולדווין לבין בראון, כשהכדור בידיים החזקות של ניבו. החסימה הזאת אמורה לייצר איזשהו בלבול בהגנה, או לפחות להביא את אחד מהם אל הכדור אחרי שהצליח לייצר יתרון קל על פני המגן שלו. אבל לא אצל קורנליוס ורנדולף. כשהכדור יגיע לבראון, הרחק מקשת שלוש הנקודות, יראה השעון הקטן 3.7. וזה, בלית ברירה, יעביר את תפוח האדמה הלוהט לידיים של בולדווין, כדי שגם זה יסבול קצת. 24 שניות. כדור עובר.

השיטה של קטש, בגרסת מכבי תל אביב הנוכחית, מורכבת כל כולה מהיכולת של טובי בניו, בראון את בולדווין, AKA BB, לייצר מתוך כדרור. השיטתיות של דז'יקיץ' פירקה את זה.

לפרק את BB
מכבי תל אביב לא יכולה בלי לורנזו בראון. כך, לפחות, גם על פי המשחק אתמול. הפרנצ'ייז פלייר, שחזר רק עכשיו מפציעה, שיחק שוב מעל 37 דקות של פיזיות וקשיחות. וסיפק סבבה של מספרים, אבל רק בתאוריה: 15 נקודות, 3 אסיסטים, 6 כדורים חוזרים. בסדר גמור. כשהוא נעדר, יש למכבי תל אביב את בולדווין הרביעי. שאתמול שותף קצת יותר מ-29 דקות. וסבל מכל רגע.

לצד השיטתיות ההגנתית עליה ליהגתי ממש כעת, קיבלנו כאן התמקדות הגנתית והתאמות מיקרו שנעשו על ידי ירושלים כדי שתוכל להתמודד מול אחד הצמדים הכי מוכשרים שיש ביבשת הישנה. וזה מתחיל מאבא לורנזו. קודם כל ולפני הכל, המטרה הראשונה הייתה לחסום לו כל נתיב גישה. כששומרים קרוב קרוב, היעד הראשון הוא לקחת את הזריקה לשלוש. לורנזו בראון אוהב את המהלכים הללו של הטעיה (לפני או תוך כדי כדרור), לאחריה שלשה נינוחה מול שומר שנזרק לאחור. את זה כמעט ולא ראינו אתמול. אם אין את זה, האופציה הטובה שנשארה, שבראון אוהב פחות, היא ללכלך את הידיים וללכת אל המגע שבתוך הצבע.


אוקיי. קחו בבקשה את המהלך הזה ולכו בבקשה למצב של עצירה, אם אפשר, כשהשעון הקטן מראה 5 שניות. אחרי שעשתה לו את החיים הכי קשים שאפשר, חשב לורנזו בראון שעכשיו אפשר להניח ולפרוץ את קווי ההגנה. אבל קורנליוס קופץ לכיוון הצבע, רנדולף גם, וזה עוד לפני סמית' והנקינס. וסמית'. וספידי סמית'. ומייריס, עם רגל אחת בתוך הצבע. חמישה אדומים שלא נותנים לזוז. ובראון, שכבר חשב לרגע שיש לו לפחות מסירה, נשאר בלי הכדור.

אולי המהלך הזה שנראה עכשיו הוא הדוגמא הטובה ביותר למה שקרה אתמול בירושלים. קודם כל, יש כאן קורנליוס אחד שלוחץ על כל המגרש ומונע קבלת כדור ראשונית בידיים של בראון. ואח"כ גם על קשת שלוש הנקודות, כדי שקולסון הוא זה שיכדרר. ואח"כ שוב על קשת שלוש הנקודות, כדי שסורקין ידפוק את הכדור בפרקט ללא תכלית. ורק כשהשעון הקטן מראה 7, מצליח סופסוף בולדווין לקבל כדור, מול הלאפות של ספידי סמית' ורחוק רחוק מהיעד. ועד שהוא מתרחק ממנו, מגיעים מייריס והנקינס ושולחים את הכדור לאזור מבשרת ציון.

נמשיך? אם יש משהו שאנחנו יודעים על ווייד בולדווין, הוא נוגע לג'אמפר הקצר שלו. אין אף אחד בליגה הזאת או בליגה השניה בטיבה בעולם שמסוגל לקחת מבולדווין את הזריקה שלו מחצי מרחק. ואם הוא זורק מחצי מרחק, פחות או יותר, הוא גם קולע מחצי מרחק. או יותר. אז כאן, למשל, הוא מנסה להגיע למהלך המנצח שלו מול קרינגטון, אלא שאז מתייצב הנקינס ומונע. הכל.

ואחרון לקטע הזה, בואו נלך למהלך ההגנתי ששם קץ לתקוות של הצהובים. בולדווין מצליח כאן לחלוף על פני קרינגטון ולהיכנס לצבע, רק כדי לפגוש שם את המשולש הנקינס-קורנליוס-סמית', פלאס הערנות של רנדולף וקרינגטון שמעלימה אופציית מסירה. איבוד כדור. איבוד משחק.

הקיצר, אין בראון, אין בולדווין, אין BB, אין התקפה צהובה.

ספידי
הכוכב של המשחק (ושל מרבית הגיפים עד כה) הוא רכז מרובה שיער ראש שעונה לשם ולכינוי ספידי. כאשר באנו לדרג את טובי מובילי הכדור אצלנו, בטח בתחילת העונה, לא היה סרט שהוא ימנה באותה הרשימה עם ווייד בולדווין או לורנזו בראון. או ג'קובן בראון. או ג'ו רגלנד. ופתיחת העונה המשעממת של ירושלים הייתה, במידה רבה, על הראש שלו, באופן שהוביל רבים וטובים (יחסית) להגיע למסקנה מוקדמת שאיתו זה לא יעבוד. לא יעבוד, אה? למכבי תל אביב היו אתמול 9 אסיסטים בסך הכל. לספידי סמית' היו 9 אסיסטים אישיים, בעצמו. ועל הדרך, הוא נתן את כל מה שיש לו במשך למעלה מ-37 דקות. ובניגוד ללורנזו בראון שקיבל הנחות הגנתיות, לסמית' היו משימות הגנתיות בלתי נגמרות, שאותן הוא ניצח פעם אחר פעם.


רגע, עצירה קטנה כדי להתייחס שוב לעניין לורנזו בראון. הפועל ירושלים סימנה אותו כמטרה הגנתית – ובצדק. אם הוא נמצא מול איש שיודע, לוקחים אותו לטיול. נניח קרינגטון. נניח סמית'. נניח כאן, באחד המהלכים שגרמו לסורקין לשבת הרבה דקות על הספסל.

ספידי סמית' לקח על עצמו את הפועל ירושלים. הוא עשה את זה במהלכים התקפיים, גם מול שומרים ראשוניים כמו דיברתולומיאו ובולדווין, מולם ביקש חסימה וקיבל בידוד כנגד איזה סורקין או ניבו, להם דפק להם נקודות מעל הראש והידיים. הוא עשה את זה במהלכים התקפיים שבהם מרכיבה ירושלים קו אחורי מוכשר ביחד עם רנדולף וקרינגטון. הוא עשה את זה במהלכים התקפיים שבהם הוא נותר בודד על הפרקט, נוכח בעיית העבירות של אותם רנדולף וקרינגטון. הוא שמר. הראיתי לכם כבר כמה קטעים שבהם הוא מאמלל את הבולדווינים והבראונים. עכשיו, ברשותכם, לקטע שכל כולו מחיאות כפיים.

תחילת התקפה צהובה וסמית' שומר על בראון, כשהוא מציב את הרגליים והגוף באופן שמיועד למנוע מלורנזו את הכדור. פיק אנד רול בראון את ניבו, וסמית' מדגמן שוב את ההגנה האדומה, שמציבה לפחות 4 שחקני הגנה שמסתירים לבראון את השמיים. ושימו לב בבקשה למהירות התגובה של סמית' ברגע שבראון מצליח לשחרר את הכדור, כולל הזיהוי האוטומטי של האיש שאליו הוא צריך להגיע ברוטציה ההגנתית, ג'רל מרטין. הסטטיסטיקה לא תרשום כאן חטיפה או חסימה של ספידי סמית', אבל סיכול ההתקפה של מכבי תל אביב, כולל לורנזו בראון וכולל נסיון הזריקה של ג'רל מרטין? כפיים וקרדיט ל-MVP של משחק גמר גביע המדינה.

מכבי וסרבים
רק לפני שבוע נראה היה שמכבי תל אביב חיה את החלום. כולל מסלול פתוח לראווה בדרך לפלייאוף היורוליג. ואז הגיעו הסרבים של הכוכב האדום בלגרד והבהירו שהמטרה באירופה רחוקה מלהיות נעולה. ואז הגיע הסרבי של הפועל ירושלים והבהיר שתואר ראשון בארץ כבר לא. סיפור הזכייה בגביע צריך לעבור קודם כל דרך הזוכה, כלומר דרך ירושלים. מצד שני, יש כאן גם קבוצה פייבוריטית שהפסידה ונשארה בלי.

אפשר לדבר על אחוזי העונשין, אפשר לדבר על יום רע של כמה שחקנים, אבל דומה שהעניין גדול ועמוק יותר. במסגרת בולמוס ההחתמות של מכבי תל אביב לקראת העונה הבאה, נפקד שמו של אחד. ללורנזו בראון היה ממילא חוזה (או אופציה) לקראת ההמשך, אבל הצהובים מיהרו ובצדק לסגור ולנעול. כך אמור לקרות גם עם בולדווין, עם קולסון, עם דיברתלומיאו וכו'. גם לעודד קטש יש סוג של חוזה לקראת העונה הבאה, תלוי הישגים ושאר ירקות. ונדמה שהבוסים בצהוב מרוצים מאוד מהקבוצה שיש להם השנה, אבל פחות מאיך שהיא משחקת. וזה עוד לפני הכשלון בגביע.

מעבר לשיטה שהתרסקה, אפשר ללמוד דברים נוספים מהמשחק אתמול. למשל על האנשים בהם קטש מאמין. ובאילו הוא ממש לא. את זה ניתן להסיק בקלות מהזרים שנבחרו לסגל. את זה ניתן להבין מדקות המשחק שחולקו. לאחר החתמתו של סולימאן בריימו, נזרק ז'ק כהן מעמדת הפאוור פורוורד שעולה בחמישיה (ביורוליג!) לכזה שלא נמצא בתכניות, גם במשחק שבו הקבוצה (שקלעה 4 שלשות סך הכל) נואשת לאיזשהו ניצוץ התקפי שיכול להגיע מאיזו טריצה של גבוה. ואם התשובה לדקות המשחק שלא קיבל כהן נעוצה במידת האגרסיביות של המשחק, אז אפשר לתהות אם לא היה מקום, עם כל הפיזיות והמכות שסביב, לנסות את יפתח זיו.

ובמקביל אפשר גם לשאול איך הולכים דווקא לג'רל מרטין בהתקפה ששווה גביע (כשעל הספסל אפשר לחשוב על חלופות מנוסות או מתאימות יותר). אפשר לשאול ולתהות על כל מיני מהלכי מקרו, אפשר לבקר מהלכי מיקרו, אבל השורה התחתונה ברורה לגמרי. הפועל ירושלים מאוהבת ומעריצה את המאמן שלה, והדבר היה נכון גם לו הייתה מנוצחת אתמול. והוא יודע את זה. מכבי תל אביב לא, והדבר היה נכון גם אם כן הייתה עושה גביע אתמול. וקטש יודע את זה. עודד קטש הראה העונה יכולת השרדותית מרשימה למדי, כשהצליח לייצר נצחונות בכל פעם שעמד על סף משחק הדחה. אתמול הוא הפסיד. המשך יבוא.