רק לפני יומיים רשמה מכבי תל אביב ניצחון על פרטיזן בלגרד בפתיחת הסיבוב השני ביורוליג שהעלה אותה למאזן 8:10 והשאיר אותה בשמינייה הראשונה במפעל. על הנייר, היה מדובר במשחק שאותו הצהובים היו חייבים לנצח כדי לא לפגוע בשאיפות הפלייאוף שלהם והם עשו זאת לאחר ערב כדורסל טוב, אך בהסתכלות מעט יותר עמוקה ניתן להבין שהמשחק ביום רביעי היה יוצא דופן בצורה חריגה ממה שהתרגלנו לראות עד כה העונה ממכבי.
נתחיל מהנתון הפשוט ואולי המפתיע ביותר: מכבי תל אביב הובילה שלשום במשחק מול הסרבים מהסל הראשון ועד לאחרון בפעם הראשונה (!) העונה מבחינתה. עד למשחק המדובר הצהובים לא הצליחו ב-17 המשחקים שלפני כן להציג ערב כדורסל שבו הם שלטו מתחילתו ועד סופו, ואתמול סוף סוף ולמרות העובדה שלא הצליחו לייצר בריחה משמעותית, הם אכן עשו זאת.
לפני שנתקדם, חשוב להגיד שהובלה מהרגע הראשון ועד האחרון זה ממש לא הדבר היחיד שמראה על שליטה מוחלטת במשחק, אך במקרה של מכבי מודל 22/23, גם כשממשיכים לחפור בנתונים (ונזכרים כמובן במשחקים), אפשר להבין שהקבוצה של עודד קטש פשוט לא הצליחה להיות זו ששולטת לאורך רוב שלבי המשחק העונה כמעט בשום משחק.
רגע לפני שנרד לעומק העניין קבלו נתון נוסף שיעזור להמחיש את העונה הבלתי שגרתית שעוברת על הצהובים: מתוך 18 משחקי יורוליג העונה, מכבי פיגרה בהפרש דו ספרתי בלא פחות מ-13 משחקים ובשלושה נוספים היא פיגרה בין שש לתשע הפרש. מתוך 13 המשחקים הללו, החבורה של קטש הצליחה לנצח בשישה משחקים. כן כן, כמעט בכל משחק שני שבו היא פיגרה בהפרש דו ספרתי, מכבי תל אביב הצליחה לנצח בסופו של דבר.
ככה לא פותחים משחק
לפני שנגיע לדרך שבה מכבי תל אביב מתמודדת עם העובדה שהיא פשוט מתקשה לשלוט במשחקים העונה בדרך למאזן חיובי, נבין מה לא עובד וגורם לה להיקלע ללא מעט בורות.
נחזור שוב לרביעי- אחרי חמש דקות של התמודדות הצהובים הובילו 4:18 במה שהייתה ללא ספק, אם תשאלו כל אוהד או איש צוות צהוב, הפתיחה הטובה ביותר של מכבי העונה ביורוליג. הרבע הזה הסתיים ב-13:24 והפך לראשון העונה שבו הקבוצה של קטש מנצחת רבע ראשון בפער דו ספרתי - דבר שלא אמור לקרות לקבוצת בית טובה כמו מכבי רק בפתיחת הסיבוב השני. הצהובים הצליחו לנצח העונה את הרבע הראשון רק בשבעה משחקים בלבד, מה שמעיד על הפתיחות החלשות של הקבוצה, ש"קרדיט" גדול עליהן מגיע לקטש.
עוד לפני הג'אמפ בול הראשון של העונה עלו תהיות בנוגע לאיך יבחר המאמן לנהל את הדקות של שני הגבוהים הבכירים שהביא בקיץ, אלכס פויתרס וג'וש ניבו והאם יבחר לשחק איתם יחדיו למרות העובדה שסט היכולות של שניהם דומה מאוד. המאמן מצידו, שהיה מודע היטב לעובדה ששניהם אוהבים לשחק בתוך הצבע החליט לתת לצמד ניסיון ופתח איתם יחד מהמשחק הראשון כאשר פויתרס נאלץ למצוא את עצמו במקומות שאליהם הוא לא רגיל, מחוץ לצבע.
מהר מאוד היה ניתן לראות שזה פשוט לא עובד - בפן ההתקפי פויתרס לא הסתדר עם התפקיד החדש וקיבל החלטות שגויות רבות עם זריקות לא אופייניות ממרחקים גדולים וגם התקשה לקבל החלטות טובות באיזור קו העונשין (high post) עם הכדור בידיו, סיטואציה שהייתה נפוצה מאוד. בצד השני של המגרש מכבי הייתה לאחת מקבוצות ההגנה הגרועות במפעל, ולמרות השילוב בין שני האתלטים האדירים (פויתרס וניבו) הללו, היא אף הייתה קבוצת ריבאונד ההגנה החלשה מכולן.
אחרי שני משחקים עם חמישייה זהה (בראון, בולדווין, קולסון, פויתרס וניבו) קטש החליף את קולסון בהולינס, אך פתיחות המשחקים של הצהובים לא השתפרו ונראה היה בשלב מסוים שהמאמן פשוט מתעלם מהעובדה שהשילוב בין הגבוהים כשל. במשחק השמיני של העונה קטש החליף את סורקין בניבו, שינוי שעשה טוב לפתיחות המשחקים של מכבי עד לפציעה של פויתרס שלושה משחקים לאחר מכן (ניצחו את הרבע הראשון בשניים מתוכם).
כדי להבין עד כמה השילוב בין ניבו לפויתרס לא היה מוצלח שימו לב לנתון הבא: מתוך עשרות קומבינציות שונות לאורך העונה, החמישייה (לאו דווקא הפותחת) עם מדד הפלוס מינוס הגרוע ביותר (בפער) כללה את הצמד. אם שאלתם את עצמכם, למרות התרומה הטובה שלו על הנייר עד לפציעה, פויתרס לא נמצא באחת מעשר החמישיות הטובות ביותר של מכבי העונה במדד זה.
סיבה נוספת שעליה בדרך כלל מצביעים כאשר מדברים על פתיחות רעות היא חוסר יציבות בחמישיות, אך נראה שכאן המקרה הוא דווקא הפוך - כאשר הקפיד קטש על יציבות בשבעת המשחקים הראשונים שבהם פתח עם ניבו ופויתרס ועשה רק שינוי אחד בחמישייה, מכבי תל אביב הפסידה חמישה מתוך שבעת הרבעים הראשונים שלה.
למרות תשע חמישיות פותחות שונות העונה ביורוליג, נראה שדווקא השינויים התכופים בחמישיות מאז הפציעות של פויתרס ובולדווין מביאות איתן פתיחות ורבעים ראשונים מוצלחים יותר מאשר בתחילת העונה. למרות מה שנאמר, אין ספק שבשלב זה, אחרי חזרתו של בולדווין ולאור העובדה שפויתרס כבר לא יוכל לשחק לצד ניבו העונה, מציאת חמישייה קבועה ויציבה יכולה וצריכה להיות מטרה חשובה עבור קטש.
אופי מנצח
רבות דובר העונה על היכולת הפושרת של הצהובים, שכבר השתפרה בתקופה האחרונה לאחר הפציעות שאילצו את עודד קטש לנסות דברים חדשים ולתת הזדמנויות גדולות יותר לשחקנים שלא לקחו חלק מרכזי בפתיחת העונה. אך אם יש דבר אחד שניתן לשים עליו את האצבע עוד מהמשחק הראשון מול ז'לגיריס הוא שלקבוצה שנבנתה השנה ביד אליהו יש אופי.
פיגור 19 מול מונאקו, פיגור 13 מול וילרבאן, פיגור 11 מול אולימפיאקוס, פיגור 11 מול אלבה, פיגור 10 מול מילאנו ופיגור 10 מול אנדולו. את כל המשחקים האלו הצליחה מכבי תל אביב להפוך לכדי ניצחון תוך חצי עונה בלבד. לצורך ההשווואה, בעונה הקודמת הצהובים השיגו 17 ניצחונות ביורוליג, אף אחד מהם לא הגיע לאחר פיגור דו ספרתי.
אין ספק שללא לורנזו בראון, שנחשב היום לאחד השחקנים הטובים באירופה, מכבי תל אביב הייתה רחוקה מאוד מהמאזן והמיקום שבו היא מחזיקה נכון לרגע זה, אך חלק גדול מהניצחונות שלה הגיעו בזכות אופי שלא נראה כמותו כבר שנים בהיכל בהובלת הצמד רומן סורקין וג'ון דיברתולומיאו, שנחשבים בעיני האוהדים ללב הפועם של המועדון בימים אלה. הגבוה מספק מהלכים הגנתיים גדולים והתמצאות מרשימה מתחת לסל בשני צידי המגרש בעוד הקפטן עולה ותורם עם קליעה מחוץ לקשת שחסרה לצהובים במקרים רבים העונה.
מעבר לכישרון של השניים, כל אחד בתחומו, בזכות הלוחמנות שלהם הצמד מצליח להטריף את ההיכל במשחקים הביתיים פעם אחר פעם לכדי ריצות נהדרות שלא תמיד קשורות לכדורסל גדול. קפיצת המדרגה מבחינתם ומבחינת הקבוצה הגיעה בתקופה האחרונה כאשר הצהובים הצליחו לקחת קצת ממה שקורה בבית גם החוצה בדרך לשני ניצחונות חוץ אחרי ריצות אדירות, כשמלבד ללורנזו ולצמד הישראלים גם ג'רל מרטין הוכיח שיש לו את מה שצריך כדי לסחוף את הקבוצה ברגעי הטירוף.
אחרי שדיברנו על הטעויות של המאמן, אי אפשר שלא לתת לו גם מילה טובה. נכון שקטש נאלץ בעל כורחו לבצע שינויים בעקבות פציעות של שניים מהשחקנים המרכזיים שלו, אך הוא הצליח למצוא את הפתרונות הנכונים דווקא בתקופה שבה מעמדו התערער וגם נתן את הגב לשחקנים הנכונים שכבר היה נראה שחלקם עם רגל אחת בחוץ והם החזירו לו בענק.
כמעט עשור עבר מאז העונה הגדולה האחרונה של מכבי תל אביב ביורוליג, כאשר העונה הטובה ביותר מאז מבחינת הצהובים הייתה 2019/20 שנאלצה להיעצר בעקבות הקורונה. בניגוד לקבוצה של יאניס ספרופולוס שהייתה חתומה על לא מעט תצוגות תכלית, המודל של קטש מזכיר דווקא הרבה יותר את זה של דיוויד בלאט ב-2013/14 - החל ממעמד המאמן שלא היה יציב לאחר פתיחה לא מספיק טובה ועד לקאמבקים ולניצחונות הדחוקים. על סיום עונה כמו זה של טייריס רייס וחבורתו מכבי של העונה יכולה לחלום, אך עם האופי שהיא מציגה נראה שיהיה קשה מאוד לקבור אותה.
