סנופי דיסקו
איזה קטע זה הכדורסל הזה שלכם. ביום ג' של השבוע, בסביבות השעה 21:45, מצבה של מכבי תל אביב בכלל ושל עודד קטש בפרט היה על הקאנטים, כשהג'ורדן לוידים של העולם חבטו בצהובים חבטות קשות בואכה מעליבות. ואז הגיע אותו המומנטום. ומאז הגיעו גם ניצנים של כדורסל. ואותו הקהל שמלמל וקיטר כשמונאקו הובילה 42:23, הוא זה שאתמול זיהה, שינה וזימר שירי אהבה למאמן שלו, בעוד הקבוצה שלו מרקדת מול וילרבאן על הפרקט של יד אליהו הישן.
נציגתנו המשוריינת זכתה לסדר משחקים נוח במיוחד בעונת המשחקים הזאת, עם ארבעה משחקי בית מתוך חמשת המשחקים הראשונים, כשז'לגיריס, וילרבאן ופנאתינאיקוס נחשבות – ולו על הנייר, לקבוצות ששייכות לחלק התחתון של הטבלה. משכך, אפשר להבין אנשים שלא מתרשמים במיוחד ממאזן 3-1, עם מבוא ל-4-1 בשבוע הבא. זכותם. מצד שני, מוטב גם לאלו להעיף מבט במה שקורה בליגה השניה בטיבה עד כה. כי ז'לגיריס, אותה נמושה מהמחזור הראשון, הספיקה כבר לנצח פעמיים (ועוד את ברצלונה ובולוניה). כי לאנדולו אפס וריאל מדריד, שתי הפינליסטיות של העונה שעברה, יש כרגע יותר הפסדים מאשר נצחונות. כי הליגה הזאת קשה קשה, ובטח בפתיחתה של עונה. ולכן, נוח שיבוץ המשחקים ככל שיהיה, מכבי החדשה יכולה להרשות לעצמה לשחרר חיוך ראשון. במיוחד על רקע הכדורסל הכיפי שהציגה אמש ב-24 הדקות האחרונות של המשחק (או ליתר דיוק, החל מהדקה ה-16 ועד לסיומו של הרבע השלישי). דקות כל כך כיפיות, שאין מנוס אלא להכריז רשמית על הסנופי דיסקו הראשון של העונה. היידה.
בעל הבית
מלהגים מקצועיים נוהגים להשוות בין ההחתמה של לורנזו בראון לבין זאת של שרונאס יסיקביצ'יוס. ובצדק. נו, אתם יודעים, האיכויות, השלב בקריירה, טורניר היורובאסקט – אי אפשר לפספס את הדמיון. ואני, בעודי בוהה אמש בנעשה על הפרקט, מצאתי עצמי תוהה אם אין מקום להשוואה נוספת. לא במקום, אלא אולי בנוסף.
בשלהי האלף הקודם ובתחילתו של הנוכחי, חלש על מכבי תל אביב (ועל הכדורסל הישראלי) רכז צנום שהגיע לכאן מאולימפיה לובליאנה. שמו בישראל היה אריאל מקדונלד, ולמשך תקופה מסוימת ובלתי נשכחת, זקרו שערותיהם של אוהדי מכבי תל אביב, בעודם מצטמררים עת שאג הכרוז רפי גינת את שמו בזמן הצגת השחקנים ביד אליהו הבאמת ישן. כי מקדונלד היה הבוס. הוא היה האיש. הוא היה ראש העיר. ולא, אין מה להשוות בין סט התכונות של הטיפוס המורכב שניווט את הכדורסל של פיני גרשון/דיוויד בלאט בתחילת שנות האלפיים לבין זה הנוכחי. אבל יש משהו בעוצמה שהאיש מקרין שלפתע הזכיר לי נשכחות. אם מכבי תל אביב תגיע לאנשהו השנה, זה יהיה גם בזכות הכדורסל של לורנזו בראון, אבל יתכן שעוד יותר מכך – הודות לכריזמה וליכולת שלו לנווט. כולל ובמיוחד היכולת שלו להביא לכך שכולם מתיישרים או יתיישרו על פיו, לרבות הסופרסטאר השני שלצידו, אחד ווייד בולדווין.
והאמת היא שאי אפשר להגיד שהבראון הצהוב היה גדול אתמול. הוא לא. היו כמה תקלות הגנתיות. היו כמה איבודים (4) מיותרים. היו רגעים, בדומה למשחק מול מונאקו, בהם נדמה היה שבראון מתעקש לקחת על עצמו דברים בכוח. ועדיין, אי אפשר לטעות באימפקט שהאיש מייצר.
27 דקות ו-23 שניות שיחק אתמול בראון, רק בשלושת הרבעים הראשונים של המשחק. ולמרות שלא אחז במדד הפלוס מינוס הגבוה בקבוצה (שבו החזיק אתמול פויתרס), אי אפשר היה שלא להבין שאין עוד מלבדו. שבכל רגע בלעדיו, מביט לו העדר ימינה ושמאלה וממתין בכליון עיניים לשובו של הרועה.
שומר, אחי?
הביטוי המקראי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי, כידוע, מבטא סיטואציה של אי נטילת אחריות. לורנזו בראון, ואת זה כבר הזכרנו, רחוק מלהיות שחקן ההגנה המושלם. זאת, חרף היכולת הגופניות והפוטנציאל הקיים. הסיבה לכך קשורה בלא מעט דברים, כולל כנראה מעמדו. וגם אתמול, אי אפשר לומר שהוא דייק בכל מהלכיו בצד שבו נוהגים לשמור.
אי אפשר, למשל, להתרשם יתר על המידה ממידת המחויבות והדיוק ההגנתי כאן, מול דיוויד לייטי.
ואתם יודעים מה? גם במהלך הזה, מול אובהסוואן, אפשר היה לצפות לתגובה טובה יותר בתחילת המהלך (כשאפילו הרוטציה ההגנתית עם בולדווין איננה מושלמת, שלא לדבר על ההתעוררות המאוחרת של פויתרס).
אבל בראון, כדרכם של וטרנים שמבינים עניין, יודע לנווט את האחרים. הם מקשיבים לו. הם, אולי אפילו, סרים למרותו. כאן, למשל, שימו לב כיצד מניע בראון את מנקו, כדי שזה יעמוד במקום הנכון (באמצע הצבע) בזמן הפיק אנד רול של היריבה בצד השני. ואח"כ, שוב, כדרכם של וטרנים, יודע לצוות אל מנקו גם את נואה שחותך לצבע. אה. ואז הכדור מגיע לדה קולו, ואז מגיע רומן סורקין, ואז יש וואחד בלוק.
רוצים עוד דוגמא? קחו בבקשה. שימו לב כאן, כשהשעון הגדול מראה 4:00, לאופן שבו מסמן ומעביר בראון את לוברן היריב הישר אל מלתעותיו של אלכס פויתרס.
בסדר בסדר. אני יודע מה תגידו עכשיו. שבראון לא לוקח אחריות, אלא מעביר לאחרים. או לחילופין, שאין שום דבר מיוחד ברוטציות פשוטות או בחילופים משולשים. הכל נכון (אולי). אבל כשבראון אומר, האחרים מבצעים. ואתמול, גם בצד הזה של המגרש, זה הורגש.
קצב פנימי
בשיחה ארוכה שהייתה לי לפני המון שנים עם אורן אהרוני, היום מאמנה של מחזיקת גביע המדינה, ניסה זה להמחיש לי כיצד רכז אמיתי חש את המשחק. כיצד הוא יודע להרגיש את המשחק. כיצד הוא יודע את הקצב של המשחק, ומתוך הידע הזה גם משנה את הקצב וגם שולט בקצב, בקבוצה ובמשחק. האמת היא שאהרוני ניסה להמחיש, בעוד אני מהנהן בראשי ולא מבין מה רוצה ממני האיש הנחמד והחכם הזה.
כשלורנזו בראון משחק, נדמה ששעון המשחק או שעות השניות אינם רלוונטיים מבחינתו. הוא לא מתרגש כשהשעון מתקתק לאחור. הוא לא ממהר ללכת למהלכי פאניקה מתבקשים. הוא בקצב שלו, ערוך ומוכן לעוד הטעית קליעה או מסירה נוספת מתוך שיווי משקל. במעין זן.
מתוך הזן הזה, מרשים לראות כיצד שינויי הקצב, תוך כדי כדרור, מייצרים נזקים בלתי הפיכים לאלו שתפקידם לשמור על הפרנצ'ייז פלייר החדש של הצהובים.
נדגים. תחילת משחק. פויתרס, כהרגלו, משוטט במקומות לא לו. ואז פיק אנד רול. שימו לב בבקשה להחלטה של בראון ללכת נגד כיוון החסימה (יענו REJECT) ואז לדרך השלווה שבה הוא זורק את השומר שלו ודופק עליו טריצה. נחמד.
הלאה. כאן יש חסימה ראשונית של סורקין, לאחריה מגע שיוזם דיברתולומיאו. ואני מבקש מכם לשים לב, בבקשה, לשינוי הקצב כשהשעון הגדול מראה 2:11 (וגם לאופן שבו הולך לוברן לאיבוד, באופן שאמור היה לזכות אותו בתואר הטרבולטה המבולבל של המשחק).
עוד אחד. גם כאן יש REJECT עם שינוי מהירות בזמן שמרטין עולה למעלה ומפנה את הצבע.
ואת הכי יפה שמרתי לסוף. כשהשעון מראה 1:31, שימו לב לשינוי הקצב, להקפאה של החבר שלנו לוברן ולהטלה לכיוונו הכללי של ניבו המעופף. א י ז ה י ו פ י.
אחלה סורקין
איזה יופי של שבוע היה לרומן סורקין. שהפך אותו משחקן שאיננו חלק מהרוטציה של קטש לאחד שלו מניות רבות ביכולת של הצהובים לשנות מומנטומים ולנצח את הצרפתיות. ונכון שכבר ראינו ניצוצות מעת לעת בעונה שעברה, אבל יש משהו מיוחד בחוויות שהעביר אותנו סורקין בשני המשחקים האחרונים. כי תזמון בניתור יש, ואת זה כבר הכרנו. ולכן, צירופו של ננדו דה קולו לחבורת חוטפי הגגות ביד אליהו מרשים, אבל מוכר. אלא שאתמול, מעבר לבלוק שחטף אגדת היורוליג, הראה לנו סורקין שהוא יודע גם לנתר, אבל גם לסדר את הרגליים ולעבוד בצורה שמרנית ומדויקת לא פחות.
ונכון, היכולת של סורקין בריבאונד התקפה גם היא כבר מוכרת, אבל כאן, אחרי עוד מהלך של קצב מבית בראון, הולך סורקין חכם, נכון ופיזי אל המגע מול דיוויד לייטי היריב, משאיר את הכדור בחיים פעם ופעמיים, ואז חותם בנשיקה. אחלה סורקין.
וכן, אנחנו יודעים שרומן סורקין יודע למסור כדור, אבל כשכל האלמנטים הללו ביחד משתלבים באותו משחק יורוליג, זה מרשים למדי. וכשהוא מצליח לקרוא את השמירה הכפולה, להימנע מהיסטריה ולפגוע במנקו שבפינה האחרונה, אז כפיים לרומן.
3 נקודות לסיום
1. אז מה למדנו השבוע? אל תטעו במילים המפרגנות שנכתבו עד כה. למכבי תל אביב יש המון בעיות שנותרו פתוחות – ושחלקן בכלל איננו פתיר. הבעיות בעמדה 4 לא נפתרו, וספק אם כך יהיה גם בהמשך, עם הסגל הזה. אתמול היה משחק פחות טוב של מרטין (בשני צידי המגרש), לצד כמה דקות טובות של פויתרס כגבוה השני. שזה נחמד, אבל לא באמת מבשר שהכל סבבה; למכבי תל אביב יש בעיות אמיתיות וקיימות בהגנה. למכבי תל אביב יש בעיות נוספות, שלא מתאימות לפורמט של 3 נקודות לסיום. אבל אחרי שמנצחים פעמיים ברציפות, אפשר להמשיך וללהג עליהן בפעם אחרת.
2. קטש – השבוע קיבלנו מהקואוץ' כמה דברים חדשים יחסית. כולל הרכבים שלא ראינו עד כה. כולל רוטציית חילופים שונה (לרבות שילובו של אוסטין הולינס בחמישיה ובכלל). כולל קצת (מדי) הגנה שמראה אזורית. האם זה אומר שקטש המאמן מוכן להמשיך לשנות, לעדכן ולהתנסות בדברים שונים? לא בטוח. נעקוב בעניין.
3. הבראון האדום – בכל הכבוד הראוי לבעל הבית הצהוב, הרי שללורנזו בראון (בניגוד לאריאל מקדונלד) לא ניתן לקרוא ראש העיר. בעיר העברית הראשונה יש עוד קבוצת כדורסל טובה. וגם לה יש בראון. ג'ייקובן בראון. והוא, לא פחות מהמקביל בצהוב, חולש על הקבוצה שלו. וכאשר יפגשו שני הבראונים ושתי הקבוצות שלהם למשחק ידידותי, נעים, שקט ורגוע במסגרת טורניר ההכנה (עלק) ביום ראשון, נקבל אינדיקציה ראשונה בלבד לזהותו של האיש החביב שבאמת שולט בתל אביב. יהיה שמח.
