עשרה משחקים לתוך עונת היורוליג מספיקים כדי להכריז על ההישג הראשון של מכבי תל אביב עד כה. מתוך כל 18 הקבוצות בליגה השניה בטיבה, רק לאחת אין אף נצחון חוץ אחד. ברכות ואיחולים. לפאו יש, לכוכב האדום יש, לז'לגיריס קובנה יש, לאלבה ברלין יש, לווילרבאן יש (שניים). למכבי אין. ואפשר לטעון, אם ממש רוצים, שהפעם זה היה ממש קרוב. מה גם שזה באמת הגיע לחודו של מהלך. זאת, בניגוד לבומבות שחטפו הצהובים בנסיעות הקודמות לאיסטנבול, ויטוריה ובפעם הקודמת בבלגרד. אפשר גם לטעון, אם ממש רוצים (להיצמד לעובדות), שנציגתנו המשוריינת נראתה לא טוב בכל אחד ואחד מהמשחקים שלה מחוץ ליד אליהו הישן. כולל אתמול.
החדשות הבאמת לא טובות, אם כן, הן שמתוך חמשת משחקיה הקרובים, תתארח הקבוצה של קטש בארבעה. כולל במינכן, כולל במילאנו, כולל בבולוניה, כולל בברלין. כולל מצב תאורטי ואפשרי לחלוטין, אם תימשך המגמה הנוכחית, שאל המחזור ה-16 תתייצב מכבי תל אביב כשהיא עמוק בתוך מאזן שלילי ומדכא לאללה. כי מכבי תל אביב יכולה הייתה לנצח, כאמור, עם ביצוע מוצלח יותר בשניות הסיום של ההתמודדות. אבל מכבי תל אביב הפסידה, אם נדבר גלויות, כי היא לא הייתה מספיק איכותית, כי היא לא הייתה מספיק חכמה, כי היא לא הייתה באמת שווה נצחון מול 6,453 פסיכים מבלגרד שריקדו וצרחו להם באולם על שם אלכסנדר ניקוליץ'. היא הצליחה איכשהו להתקרב עד מרחק נגיעה, ממצב אבוד, כשקטש זרק אל המגרש, בלית ברירה, הרכב גארדים וקיווה לטוב. שזה תמיד טוב. בשורה התחתונה, הטובה יותר אתמול היא גם זאת שניצחה.
כשקטש מגוון
טרם תחילת העונה, ליהגו להם מלהגים מרושעים אודות היצירתיות המקובעת של קטש. אוקיי אוקיי, אלו לא היו מלהגים מרושעים – זה הייתי אני. 'סחה. המאמן הידען והעמוק, לשיטתי, הוא גם מאמן שמרן להפליא. ו-וואלה? האמת? קטש עושה דברים שחורגים ושונים לשיטתו. ראינו אתמול איך הוא שוב נוגע בהגנות אזוריות, כולל באזוריות לוחצות. איך הוא מגוון בהרכבים, כולל ובמיוחד חזרה להרכב המגה ביג-בול, עם מרטין ב-3 לצידם של שני גבוהים. שזה הרבה שינויים וגיוונים יחסית. קטש ניהל את המשחק בצורה אגרסיבית למדי, כולל השימוש בהיליארד בתחילה והוויתור עליו בהמשך. מבחינתי, הצליח המאמן לפגוע, ברמת ההחלטות בתנועה, באחוזים הרבה יותר גבוהים מאלו שהיו לשחקנים על הפרקט.
הבעיה היא שבדומה לשוער כדורגל, למאמן לא סופרים את ההחלטות שהצליחו, אלא את זאת שנכשלה, בטח ובטח אם הייתה בסוף משחק. כי עודד קטש, שהיה מספיק עירני ביחס לכאלו שהרגיש שהם לא בעניינים הפעם, אכל אותה עם החמישיה שאיתה הוא רץ בשלבים חשובים וארוכים מדי ברבע הרביעי. ומעבר לענייני בולדווין, בהם ניגע מיד, היה את עניין הקו הקדמי. רומן סורקין היה אתמול יוצא מן הכלל, ברמת (אולי) משחקו הטוב בקריירה. פויתרס, מצד שני, היה איום ונורא, ברמת קטסטרופה. ועדיין, למשך הרבה יותר מדי דקות, נתקע קטש עם צמד הגבוהים ניבו את פויתרס. ושם, לעניות דעתי המרודה, איבד את העסק. וכשהחזיר את סורקין לפרקט, זה היה (טיפה) מאוחר מדי.
כשבולדווין קרס עכשיו לבולדווין הרביעי. שבהחלט יתכן שאתמול הוא פשוט קרס. פיזית, מנטלית או מכל סיבה אחרת. ווייד בולדווין הוא השחקן היחידי בקבוצה הזאת שמתחילת העונה מצטיין ומשקיע מאמצים נכבדים בשני צידי המגרש, לפחות בחלקים משמעותיים מכל אחד ואחד מהמשחקים. ואתמול לא. סימנים ראשונים לכך שהאיש לא איתנו ניתן היה לגלות כבר ברגעים הראשונים של המשחק. הנה כאן, כמהלך פיק אנד רול ופיק אנד רול חוזר עם פויתרס (ללא שחקן בפינה הקרובה), נתקע הגארד מול השמירה הכפולה של הסרבים ומחליט לחלוק איתם, באקט של ידידות, את הכדור. והנה, בתוך הרבע השני, מסתבך בולדווין בחדירה אל הצבע, מפספס את המסירה (דרך הרצפה) לסורקין ומשליך את הכדור הישר אל איבאנוביץ' אסיר התודה. קפצנו לרבע השלישי. שימו לב בבקשה, כשהשעון הקטן מראה 10, ללורנזו בראון שמסמן ומבקש את הכנסת הכדור פנימה, למרטין שנמצא שם עם אותו איבאנוביץ'. ובצדק. אבל בולדווין בוחר באופציה המסובכת יותר, כשרק מזל מנע איבוד כדור כבר במסירה לסורקין. מזל? סורקין? כשהכדור חוזר שוב לבולדווין, הוא מוותר (שוב) על המסירה הנכונה (למרטין), לטובת התחכמות נוספת ואיבוד כדור נוסף. עכשיו לרבע הרביעי. לאן הולך הפעם בולדווין ולמה? איזו זווית מסירה חשב שיקבל כאן? לא ברור. כן ברור שהכדור שוב עובר למתנגדת, בדרך לשתיים קלות. לווייד בולדווין מותר לספק משחק אחד רע. מותר לגמרי ואף מובן. כולל משחק ממש ממש רע כמו שהציג אמש, עם שורה סטטיסטית שכללה שישה איבודי כדור ומדד יעילות של כולה 1. ואתם יודעים מה? אפשר לגמרי להבין את קטש שבחר, למרות משחק הבלהות, להחזיר את בולדווין למגרש עם שש דקות לסוף, למרות שבשלב זה רקד לו לורנזו בראון, כשהוא לבדו, כאילו הוא אוהד של נבחרת ערב הסעודית. פחות אפשר להבין מדוע חשבו במכבי תל אביב שלשים את הכדור בידיים של בולדווין, בהתקפה הכי חשובה של המשחק, נשמע כמו רעיון שיעבוד. זה הרגיש כמו רעיון רע בזמן אמת. זה ימשיך להרגיש כמו רעיון רע בנדודי השינה של קטש ושות' בלילות הקרובים.
הפרנצ'ייז
זוכרים שתהינו לגבי ירידת המתח המסוימת שחווה לורנזו בראון בכמה משחקים לאחרונה? אז תשכחו מזה. הפרנצ'ייז פלייר החדש של הצהובים דפק אתמול חתכת הצגת תכלית של חתכת סופר שחקן. אפשר להתלהב מהמספרים הנהדרים (23 נק', 7 אסיסטים ו-6 ריבאונדים = מדד יעילות 30). רצוי להתלהב לא פחות ממידת המחויבות שגילה אתמול, כולל בפרמטרים לגביהם די ויתר בשלבים מוקדמים יותר של העונה. נניח הגנה. נניח חתירה למגע והגעה לקו העונשין. רצוי עוד יותר, ברמת החייב, להתלהב מהשליטה המוחלטת בנעשה ורמת הביצוע בכל הנוגע לקבלת החלטות.
כתבתי לכם מקודם על הריקודים של בראון בהיעדרו של בולדווין. עם כל הכבוד לסינרגיה של הצמד אותו חווים האוהדים, הרי שלדידי קיימת תחרות לא קטנה בין השניים. תחרות שלעיתים גורמת להם בכלל ולבראון בפרט ללחוץ קצת חזק מדי על הדוושה, ברגעים שבהם הוא מרגיש שאיננו דומיננטי מספיק. אז אתמול, באין בולדווין בראשית הרבע הרביעי, השתלט לורנזו בראון על העסק – וזה עשה לג'וש ניבו נעים. נדגים? נדגים.
פויתרס פוגע
כבר כתבתי, ממש מזמן בתוך הטור הזה, עד כמה שרומן סורקין היה טוב אתמול. עכשיו זמן לכתוב ולהדגים כמה רע היה אלכס פויתרס אתמול. סליחה, לא רע. רע מאוד. מאוד מאוד רע. וכן, הוא זרק רק פעם אחת לסל ב-20 דקות (והחטיא). וכן, הוא שוב לקח רק שלושה כדורים חוזרים לאורך כל המשחק, באופן שדי משמר את מעמדו העונה כגבוה שלא לוקח ריבאונדים (רק ממוצע של 4 למשחק). אבל זה מילא. פויתרס גם שגה הגנתית מספר פעמים יותר מדי. כולל במקרים בהם אכל הטעיות וסתם ניתר לשווא לחלל האוויר. כולל במצבי עזרה אליהם הוא מצופה להגיע.
הנה דוגמא. בולדווין צריך כאן עזרה מול חסן מרטין היריב. פויתרס יודע שהוא האיש שצריך להגיע כדי לעזור. והוא אכן עוזר, אבל שניה אחת (לפחות) מאוחר מדי. חמור מכך, פויתרס המשיך לעשות דברים שהוא לא צריך לעשות. והמשיך לעשות את זה לא טוב. נמאס כבר, האמת, לדבר על הבעיות בתפקוד של פויתרס במשחק ההתקפה, אבל דומה שאין ברירה. כל עוד לא הוכח אחרת, פויתרס לא יודע לבצע את דרישות הליהוק של קטש לגבי קבלת החלטות מאזור האלבו (השפיץ של קו העונשין). הפעם, כאן, הוא מנסה את מזלו במסירת סקיפ (מצד לצד), שמיירט הולנד היריב חיש חש. כאן הוא מחליט להתעלם מהדרישה של בעל הבית בראון, שממש לצידו, לטובת הפרחת בלון בדרך לאיבוד משמעותי. אה, וכאן, בהרכב שלושת הגבוהים שקטש הריץ בהצלחה (בהגנה), תקוע לו פויתרס בפינה, כשמרטין תקוע בפינה השניה. השומרים של זה ושל זה לא מתרשמים ולא נעים לכיוונם. אז בולדווין, בהיעדר ברירה אמיתית אחרת, מוסר לפויתרס הפנוי בפינה. ופויתרס הפנוי בפינה פשוט פוגע בטבעת ובקבוצה שלו. וגם לפויתרס מותר מדי פעם לשחק ממש רע. אבל כשזה קורה, מותר לו גם לשחק פחות מ-20 דקות ולאפשר לאחרים לנסות במקומו.
מי טוב?
עשרה משחקים לתוך עונת היורוליג מספיקים כדי לנסות ולהבין מי בולט עד כה. בראון כמובן. בולדווין, למרות משחק הנפל בבלגרד, כמובן. גם סורקין. מי עוד? האם יש עוד שחקן במכבי תל אביב עליו ניתן להגיד, עד כה, שהוא הצלחה? שהוא טוב?
דארן היליארד מספק עד כה את עונתו הגרועה בכל הקריירה שלו ביבשת הישנה. כך גם אוסטין הולינס. אלכס פויתרס? הרבה פחות טוב ומרשים מאשר בתקופתו בזניט. ג'יילן אדאמס? קשה להתלהב יתר על המידה מ-3.1 נקודות ב-11 דקות. רפי מנקו? הוא קלע עד עכשיו שלשה אחת ב-6 משחקים. ג'רל מרטין? אבוד בחלל. בונזי קולסון? המספרים לא רעים בכלל, אבל על מידת ההערכה לה הוא זוכה מהמאמן שלו ניתן ללמוד משני משחקי היורוליג השבוע, בהם שיחק 13.5 דקות בממוצע בלבד וקלע 3 נקודות ותו לא. ג'וש ניבו? גם במקרה שלו, המספרים בסדר. לא הרבה מעבר לכך.
עשרה משחקים לתוך עונת היורוליג – ורק שלושה שחקנים משחקים כדורסל טוב. ואם רק שלושה משחקים כדורסל טוב, אז המצב לא מספיק טוב.
1. הגנה – על פניו, המספרים מלמדים על רמת ביצוע טובה בהרבה בצד אליו התקיפה קבוצת ההתקפה הגרועה במפעל. והאמת היא שלא רק המספרים, אלא גם לא מעט פוזשנים הגנתיים שנראו מדויקים הרבה יותר. מצד שני, אנחנו גם זוכרים את הרבע הראשון שבו הכוכב האדום עשתה ככל העולה על רוחה. מצד שלישי וכל עוד לא נקבל המשך כלשהו, מדובר כרגע בסטיית תקן ממנה קשה להתרשם.
2. סורקין – מרגיש לי שלא זכה למספיק מחמאות בטור הזה. אחלה אחלה אחלה סורקין. אפשר להתמקד בדברים שהוא עושה פחות טוב, אבל זאת תהיה טעות. עדיף ונכון בהרבה להתרשם מהדברים שהוא עושה טוב מאוד, כמו ההתמצאות בהתקפה, הידיים הטובות, יכולות הריבאונד הנהדרות ושינוי הזריקות של אלו שמולו. אחלה.
3. שחקני האנרגיה? רק שלשום החמאנו ליחידת הלוחמים שעשתה הבדל. העניין עם שחקני האנרגיה הוא שקשה לשמר את הגימיק לאורך זמן. בטח ובטח כשהם מתעסקים בדברים שהם פחות טובים בהם. דיברתולומיאו, למשל, היה נפלא מול אולימפיאקוס, כשהקהל הצהוב סחב וסחף אותו מעבר ליכולות האמיתיות שלו. האיש האדיר הזה יודע לעשות שני דברים, ורק שני דברים, ברמת ביצוע טובה. לזרוק מבחוץ פלאס להוציא משלוותם שחקנים שמצויים מולו בהתקפה. אתמול, כשניסה להחזיק מעמד הגנתית מול נדוביץ', זה לא באמת היה כוחות. כשניסה לכדרר וליצור (בדומה להולינס), זה הסתיים בבכי. דיברתולומיאו צריך לזרוק כשהוא פנוי. אתמול זה קרה פחות מדי. חבל. אולי בפעם הבאה. אולי במינכן.
Follow @shay_hausmann