התנאים, כולם, הסתדרו לטובת המשימה של חולון - החזרת תואר האליפות לראשונה מאז הסל של מאליק דיקסון ביד אליהו, לפני 14 שנה. הקבוצה של גודס היתה היציבה והטובה ביותר, כשעלתה ליתרון דו ספרתי במחצית הראשונה, וגם אחרי שהרצליה חזרה למשחק - היא הצליחה להתגבר בדקות האחרונות, לקחת את הביתיות ולהעביר את ההכרעה למקום האולטימטיבי שבו מניפים צלחת - מול הקהל שלה.
ואם מישהו רשום על הניצחון הקשוח והגברי הזה, זהו ללא ספק טיירוס מגי. במהלך המשחק הוא נחתך מעל הגבה, ונחבש - וזה רק סמלי למשחק של הגארד, ששרט ונלחם, התעלה עם מחצית שנייה גדולה (15 נקודות מתוך ה-23 שלו) - והביא את המשחק לקבוצה שלו. גם ג'ו רגלנד המשיך פלייאוף מוצלח עם 18 משלו והיידן דלטון עם כמה סלי קלאץ' גורליים חתם את תוצאת המשחק.
כמה לא טובה היתה הרצליה? אחד הנשקים העיקריים של בעלת הבית הוא הקליעה - אבל היא סיימה את הלילה עם 3 מ-24 בלבד מחוץ לקשת. כריס באב, אחד המפתחות של הרצליה, גמר את הערב עם 12 נקודות - ועם 1 מ-11 בלבד מחוץ לקשת.
מי שהצליח לספק את הסחורה, והשאיר את הרצליה בתמונה גם בדקות קשות, היה השחקן הטוב בליגה - צ'ינאנו אונואקו שגמר עם "דאבל דאבל" אדיר, 18 נקודות ו-20 ריבאונדים (שיא חדש בכדורים חוזרים העונה). ברגעי ההכרעה, דווקא לאחר שהיתרון כאמור היה בידה - היא הפסידה את הרבע האחרון 24:13, ונקלעה לפיגור בסדרה.
כל השבוע דובר רבות על מיקום המשחק: האם ביד אליהו, האם בדרייב אין, האם באולם גדול אחר. אבל הערב הזה הוכיח מדוע המשחק היה צריך להתקיים אך ורק בבית - למרות האולם הקטן. הצפיפות היחסית הועילה למשחק, סיפקה אווירה נהדרת של כדורסל (משתי הקבוצות), והשחקנים התעלו מן האווירה הזאת וייצרו משחק מצוין.
ביום חמישי זה יוכל להיגמר, אבל אין ספק שלמרות העובדה ש"שתי הגדולות" לא היו כאן - כבר אפשר לומר שסדרת הגמר קיימה את ההבטחה שלה. סיום הולם לעונה מוצלחת של כדורסל ישראלי.
