מי שלא יכול לסבול את החום, שלא יכנס למטבח
נתחיל עם הצצה מאחורי הקלעים. החלק הכי מעניין בכתיבת כתבות פרופיל מגיע בהתחלה, אפילו לפני המחקר. כמו יומולדת, או יום כיפור (להבדיל) - מדובר בהזדמנות לחשבון נפש קטן. האם הקריירה של השחקן מתפתחת לפי המסלול שקבענו לה? האם עלינו לשנות משהו מהנחות היסוד שלנו לגביו כשחקן? יהיו מלא צ'ק-פוינטס כאלה לאורך העונות, הזדמנויות לבחון ולעדכן את התפיסות שלנו. אדריס 'באם' אדבאיו הוא מקרה מעניין מיוחד בהקשר הזה.
במובנים מסוימים, אדבאיו הוא כמו כוכבים רבים - הוא עלה מהספסל בעונתו הראשונה, הלך והשתפר במערכת המדהימה של מיאמי והיום הוא אולסטאר על חוזה מקסימום. הוא שיפר בעקביות את המשחק שלו, והביטחון שלו תפח בהתאם כדי לאפשר לו להשפיע יותר ויותר. די סטנדרטי. אבל האם אדבאיו משפיע על המשחק באופנים שחשבנו? הוא דומיננטי הגנתית, ולפרקים גם התקפית. אבל האם הוא השחקן שחשבנו שיהיה? לא בטוח. בואו נעשה קצת רוורס. מה ציפינו ממנו לפני שנכנס לליגה?
טירונות במיאמי
באם בן ה-24 גדל עם אמו בטריילר בשכונות העניות של ניו ג'רזי וצפון קרוליינה. מרילין היא אמנם חד הורית, אבל עבדה כמו שניים. היא מיעטה להיות בבית עם בנה. בראיונות באם מתאר ילדות שנראתה לו נורמלית, אבל בדיעבד הוא יודע מה אמו הקריבה עבור הצ'אנס שלו לחיים טובים יותר. הוא יודע שהוא חייב לה הכל, וגאה בעובדה שהיא לא תצטרך לעבוד יום נוסף בחייה.
את הכינוי שלו הוא קיבל כבר בינקות, כשהפך שולחן בעוצמה שלא אמורה להיות מנת חלקו של פעוט בגילו, עת שצפה בבאם-באם, התינוק מ"הפלינסטונס", עושה פעולה דומה. עם הזמן, באם-באם התקצר לבאם, והשם אידריס נשמר בעיקר לטפסים רשמיים. הכוח והאינטנסיביות שהפגין כבר אז הם חלק בלתי נפרד מהשחקן שהוא היום. בגילאי התיכון כמו בפלייאוף 2022, באם תמיד היה אחד מהאתלטים הכי טובים על המגרש. אך הוא היה צריך לשייף את המשחק שלו כדי להתקדם, וכך היה.
אדבאיו גויס לקנטאקי על ידי ג'ון קליפארי - מאמן שהוא יותר צייד כישרונות מאשר טקטיקן דגול - והדרך לליגה הטובה בעולם נסללה. אדבאיו הכניס את שמו לדראפט 2017 בידיעה שהוא צפוי להיבחר בסיבוב הראשון. אך כשההיט הלכו על הביגמן הפראי-משהו בבחירה ה-14, היו לא מעט גבות מורמות. אדבאיו ידוע כגבוה אתלטי עם מוסר עבודה, אבל בעונתו היחידה בקולג'ים הוא לא הראה יותר מדי טאץ', הבנת משחק, או כישרון גולמי למשחק. היה ברור שלמישהו עם הפרופיל הפיזי שלו יש מקום בליגה, אבל אף אחד לא הסתכל עליו וראה כוכב בפוטנציה. בשביל זה לזרוק בחירת לוטרי?
ההיט לא נוטים להסתמך על הדראפט, אבל התהליך שלהם עם אדבאיו היה שונה. אחרי אימון מיתולוגי שהוא נתן בפלורידה, מיאמי ידעה שהיא מצאה את האיש שלה. ההיט העבירו את אדבאיו קד"ר צבאי כמעט של גארדים שתקפו אותו מכדרור בזה אחר זה. באם אכל אותם בלי מלח, תוך שהוא מקלל בקול רם מאוד את אריק ספולסטרה ופט ריילי - האנשים שהולכים להעסיק אותו. אדבאיו התאים כמו כפפה ליד לאג'נדה האגרסיבית של הארגון. וההיט מצדם נתנו לו את כל הכלים והמרחב לפתח את המשחק שלו.
יהלום בלתי מלוטש
כאמור, אדבאיו התחיל את הקריירה שלו על הספסל, כגיבוי של חסן ווייטסייד. כשההיט הבינו שאין הצדקה לכך, הם מצאו דרך להיפטר מווייטסייד, ופתחו אפשרות לדקות משחק לסנטר העתיד שלהם. לצד אינטנסיביות הגנתית שלו, שדווקא עלתה בקנה אחד עם העקרונות של הארגון (חסן, אני מסתכל עליך), אדבאיו הפגין גם יכולות שלא ראינו ממנו עם הכדור בידיו. זה קורה לא מעט עם שחקנים של קנטאקי, והקבוצות החכמות מתחילות לקלוט את זה - יש להם הרבה יותר מה לתת ממה שקליפארי מוציא מהם בתפאורה של משחק המכללות האנמי. טיילר הירו, קארל-אנתוני טאונס, דווין בוקר ואנתוני דייוויס הם רק חלק מהדוגמאות. באם הוא חלק בלתי נפרד מהרשימה הזו. פתאום גילינו שהוא מסוגל להוביל כדור, לעשות נקודות במגוון דרכים שהן לא רק דאנקים, וגם לפתח כימיה עם חבריו לקבוצה כמקבל ההחלטות המרכזי של ההתקפה.
הגנתית הוא עדיין אינטנסיבי ואתלטי כמו שחשבנו שיהיה, אבל הוא מסתבר שהוא גם קורא את המשחק, עם זמן תגובה פנומנלי. הכלים האלו גורמים לו להיראות כמו ראי של השחקנים שמנסים, משום-מה, לתקוף אותו באחד-על-אחד. אין ביגמן שעשה יותר חילופים על גארדים בפיקנ'רול בליגה, והסיבה לכך היא שהוא מדהים בזה. ההיט הבינו את זה כבר באודישן שלו. ההגנה של ההיט סיימה את העונה רביעית במדד היעילות, ואדבאיו הוא המנהיג הבלתי מעורער שלהם בצד הזה של המגרש. הפלייאוף מוכיח שמובילת המזרח לא הגיעה לשם בטעות.
העבודה לא נגמרה
אז אדבאיו כבר השיג דברים שעל פניו לא היו בקלפים שלו. אולי בגלל זה חווינו מעט אכזבה מהיעדר ההתפתחות ההתקפית שלו העונה. אחרי ריצת הפלייאוף המדהימה של ההיט בבועה ב-2020, שאחריה הגיעה עונה של שיפור עקבי בכל המספרים, העונה אדבאיו סוג-של דרך במקום. הוא לא סקורר דומיננטי כמו הניצוצות שקיבלנו ממנו, וההגעה של קייל לאורי לקחה ממנו הרבה מנטל היצירה לאחרים. הוא מוסר פחות מבעבר (הוא ירד מ-5.8 אסיסטים בכל 36 דקות ב-2020/21 ל-3.7 העונה), וההתקפה עוברת פחות דרכו. חשוב לומר, אפשר שהשדרוג בעמדת הרכז הוא לא בעיה, אלא שדרוג, שבמקרה גם משפיע על המספרים של באם. אבל כדי שהסנטר ימשיך לטפס בהיררכיה של הליגה, ויחזור למקומו הראוי במשחק האולסטאר, בתור התחלה, הוא יצטרך לעשות יותר. זה לא שההיט שורפים את היריבות עם ההתקפה שלהם - היעדר התפוקה הקבועה שלהם בצד הזה של המגרש הוא החולשה העיקרית שלהם. הניצחון האחרון של ההיט בבוסטון נתן לנו עוד טעימה לכמה טוב הוא יכול להיות כשהוא לוקח יותר על עצמו.
בקיצור, אם באם ימשיך בגישה הזו גם במשחקים הבאים, באופן דומה קצת למה שעשה מולה בבועה, להיט יש סיכוי לגמר שני בשלוש שנים. ופה שוב נכנסות הפרדיגמות שלנו, או שלי, לפחות. האם אדבאיו חייב לקלוע 23-25 נקודות למשחק כדי שאקח אותו ברצינות? למה בעצם? האם לא ראינו כוכבים שאין להם את הרעב הבלתי נשלט לשים את הכדור בתוך הסל? או להחזיק אותו בידיהם התקפות שלמות? באם יכול להיות מדהים בתפקיד שלו, וזה יספיק. הוא יכול לעגן את ההגנה של ההיט כמו שאף ביגמן אחר לא יכול, ובצד השני להיות חוט מקשר בין הפעולות הכי מסוכנות שספולסטרה ישרטט על הלוח. באם מסוגל לחסום, למסור, וליצור. וכשהזריקות הטובות שהוא משיג נגמרות בהחטאה - נחשו מי יכול לטרוף את הכדור החוזר ולהשיב את האבדה לתוך הסל?
יש הרבה דרכים לשלוט במשחק. באם פשוט ממשיך לחפש את הדרך שלו. ההיט ואני בטוחים שהוא ימצא אותה. גמר המזרח הוא רק פרק אחד בסיפור. העבודה לא נגמרה. רחוק מזה. ההיט הרכיבו סביב באם וג'ימי באטלר חבורה מלוכדת של פייטרים שלא רואים בעיניים, ומי שלא מסתדר עם החום של מיאמי, שלא יכנס למטבח.
הלילה
דאלאס מאבריקס -גולדן סטייט ווריורס, משחק 3 (הלילה, 4:00, 5SPORT)
המאבס ינסו להתאושש, בדומה למה שעשו מול פיניקס. דונצ'יץ' ישאף להמשיך את המומנטום בהתקפה, וקיד יראה אם יש מה לעשות עם ההגנה בצבע. גולדן סטייט מצדה תפרפר בהתקפה כהרגלה, ונראה אם תצליח לקלוע בקלות גם בלי המומנטום של צ'ייס ארנה. יהיה חם, שימו שעון.
