sportFive1189231 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

העונה של הנטס נגמרה ממש לפני רגע, וקיירי אירווינג כבר הספיק להצהיר מול המיקרופונים השלופים שהוא מתכוון להישאר בברוקלין. מדובר באותו קיירי שהתחייב פומבית להישאר בבוסטון בעונת 2018-19, שהתבררה כעונה האחרונה שלו בקבוצה. מי שמכירים את פועלו של הגארד הכישרוני מבינים כבר שמילים לחוד ומעשים לחוד. אירווינג הוא תעלומה שהליגה הזו לא ראתה מימיה.

כנושא לכתבה, אין על קיירי בעולם הזה - אפשר להפליג איתו עם ההשערות הכי מופרכות, עד למחוזות שבהם כדור הארץ הוא לא כדור אפילו. מצד שני, כל ניסיון לחזות מה הבחור הזה יעשה נידון מראש לכישלון חרוץ. אירווינג אלרגי לציפיות שלנו ממנו. לעיתים נראה שיש לו דחף בלתי נשלט לעשות ההפך ממה שכולנו חושבים שהוא אמור לעשות, ויהי מה. אפילו כדי להבין מה הוא אומר בכלל צריך תואר בבלשנות וסבלנות אין קץ. ננסה לפענח את מה שקיירי אומר, ולראות איך זה הולך להשפיע על ברוקלין לעונה הבאה, כי העונה הזו, כאמור, נגמרה לה כבר, קצת מוקדם מהצפוי.

קצין ודוקטור (מי שלא מכיר את הרפרנס, תתנחמו בנעורים החולפים שלכם)
לקיירי יש אפשרות לצאת מהעונה האחרונה בחוזהו, בה הוא יכול להרוויח כ-36.5 מיליון דולרים, ולחתום בברוקלין - או בכל קבוצה אחרת, שיעול-שיעול - על חוזה ארוך יותר. הגיוני מאוד שיבחר באפשרות הזו. בינתיים, הוא מדבר על עצמו כעל שחקן של הנטס, ואף יותר מזה. מהראיון עם קיירי בתום המשחק הרביעי הובהר שהוא מקבל על עצמו גם את "ענייני ניהול הקבוצה", לצד שון מארקס והנהלת הארגון. שמעתם נכון, אם בעונה שעברה הוא דיבר על עצמו ועל קווין דוראנט בתור מאמנים בפועל של הקבוצה יחד עם סטיב נאש, הרי שעכשיו מבחינתו חלה עליו ועל דוראנט גם האחריות על הניהול השוטף. אם ההצהרה הזו נשמעת לכם קיצונית, מתנשאת, וסתם לא נכונה - ברוכים הבאים לעולם של קיירי. יש עוד הרבה מאיפה שזה הגיע.

לא משחרר מהחבר (Getty) (צילום: ספורט 5)
לא משחרר מהחבר (Getty) | צילום: ספורט 5

זה יהיה זמן טוב להודות שנבצר מבינתנו לחקור היום את נבכי תודעתו של הכוכב. השאלה שחייבים לשאול מראש היא פשוטה - למה לטרוח בכלל? עד שראש עיריית ניו יורק הואיל לחלץ אותו מחובת החיסונים, אירווינג לא שיחק במשחקי הבית של הקבוצה. הוא הודה בעצמו שהוא אכזב את חבריו לקבוצה והיה "הסחת דעת" מהניסיון שלהם לעשות את העבודה שלהם. גם בפן המקצועי, מעבר לסוויפ המהדהד מול האקסית, הפלייאוף הזה היה רחוק מלהיות יצירת מופת בשבילו ברמה האישית. ממוצעים של 21.3 נקודות עם יוסג'-רייט צנוע של 21.5 אחוזים ב-42.6 דקות למשחק היו רחוקים מלהספיק. צום הרמאדן שהוא מקפיד עליו ודאי לא הקל מהבחינה הזו. בזמן שדוראנט היה הפוקוס של ההגנה המדהימה של הסלטיקס, קיירי לא הצליח, או לא ניסה מספיק, לשאת בנטל. אז מה הסיפור? למה ברוקלין תאחז בבחור הזה כל עוד הוא ייתן לה?

אתם יודעים מי אני - אני קווין דוראנט.
קיירי שחקן כדורסל מדהים, עם סט יכולות יחודי ונפיץ, ונגיע לזה. אבל בשורה התחתונה, אם דוראנט היה מחליט שהוא לא רוצה אותו בקבוצה - הוא לא היה בקבוצה. אפשר להתפלא ואפשר לא להסכים, אבל משום-מה דוראנט רוצה את קיירי לידו. החברות שלהם, לפי שניהם, חוצה את גבולות המשחק.

על המגרש המשחק שלהם משתלב נהדר, אבל זו לא חכמה כשאחת משתי החתיכות של הפאזל הזה היא דוראנט - אחד מהכוכבים הכי גמישים בהיסטוריה מבחינת סגנון משחק והתאמה לכוכבים אחרים. מחוץ למגרש מדובר באחד מהצמדים הכי משונים שהליגה הזו ראתה. ואיכשהו זה עובד. דוראנט וקיירי מבינים זה את זה באופן שהוא כמעט אירוני לעומת תחושת הבלבול התמידית שהם מייצרים לשאר העולם. בהשוואה לאירווינג, דוראנט הוא אסוף ושקול. נדמה שהוא מצא בברוקלין שלווה שחמקה ממנו בתחנות הקודמות, אבל גם עכשיו דוראנט הוא לא בדיוק הסופרסטאר הכי נוח בליגה.

אירווינג דיבר על האחריות של ניהול הקבוצה, אבל מעשית לדוראנט יש יותר כוח פוליטי מכל אחד בארגון פרט לבעלים, ג'וסף צאי. ברוקלין כבר הוכיחה שהיא אחת מהקבוצות הכי פרו-שחקנים שיש בליגה, עם דגש מיוחד על הכוכבים שלה. צריך להיות עיוור כדי לא לקשר את ההתנהלות הזו לעובדה שדרמה נדבקת לקבוצה הזאת כמו צבע טרי למכנסיים.

מה יהיה
כשהולך אז הולך - על הפרקט ההתקפה של הקבוצה כבר הפגינה דומיננטיות של קבוצות אלופות. אמנם, ההפסד לבוסטון היה מאוד מטריד, אבל חשוב לזכור שלסגל הזה אמורים להצטרף שני שחקני חמישייה משמעותיים ביותר - ג'ו האריס ובן סימונס. הראשון - צלף מעמדת הפורוורד, מהסוג שברוקלין הייתה נואשת לו, והושבת עקב פציעה. והשני, לפחות על הנייר - מגן נפלא מגוון עם כלים פיזיים מרשימים ויכולת להוביל כדור בהתקפות מעבר ובמשחק העומד. מעבר לשניים האלה, חשוב לתת גם לסלטיקס קרדיט - מדובר באחת ההגנות הכי מפחידות שקמו בשנים האחרונות. אם יש ללפרוקונים חולשות בצד הזה של המגרש טרם גילינו מה הן.

בגדול, מאוחר מדי בשביל להתחרט. הנטס קשרו את גורלם באדם שהראה לא מעט רמזים לנרקיסיזם ושיגעון גדלות, שמנהל את הראיונות מול התקשורת בג'יבריש שוטפת, ואיכשהו עדיין מוצא דרכים לסתור את עצמו פעם בירח מלא. אבל לא בטוח שהם טועים. את הדברים שאירווינג יודע לעשות אי אפשר ללמד. אין שני לקיירי בכל הקשור בשליטה בגוף ובכדור. היכולת שלו לסיים קרוב לטבעת פורצת דרך. אף אחד לא השתמש בסל ובקרש כמוהו. הוא מאסטר מחצי-מרחק עם קליעה עילאית גם משלוש. כמה אנטגוניזם שהוא מייצר מחוץ למגרש - ככה כיף לראות אותו משחק. הוא לא צפוי מחוץ לפרקט וזו בעיה, אבל הכישרון שלו מרים את התקרה של הקבוצות שלו. אי אפשר להתעלם מזה.

נכון, הפלייאוף האחרון היה מאכזב, אישית וקבוצתית, אבל תהיו בטוחים שקיירי אירווינג לא אמר את המילה האחרונה שלו. גם אם הוא בעצמו לא יודע מה היא תהיה עדיין.