הכדורסל הישראלי לא רווי בכוכבים שהם קונצנזוס בקרב כל הקהלים בארץ, בטח לא כאלה שלא שיחקו באחת מהקבוצות הגדולות. אבל טל דן הוא אחר. הוא חתם בעירוני נס ציונה, קבוצת הבית שלו, גם כשכולם המליצו לו שלא לעשות זאת. נשאר במועדון כשהוא ירד ליגה – שוב בניגוד גמור לכל יועציו. ובסופו של דבר זכה עם המועדון בעונה שעברה בגביע היורופקאפ, תואר ראשון אי פעם למועדון. אתמול (שלישי), במסיבת עיתונאים מיוחדת, הוא הודיע על פרישה ממשחק פעיל אחרי שהפך לסמל של המועדון ושל העיר כשהוא משחק 11 עונות רצופות בכתום וכשהוא מלך הנקודות של הקבוצה אי פעם. אנחנו תפסנו אותו לראיון מיוחד.
קודם כל, למה הגעת להחלטה לפרוש? נגמרה האנרגיה?
"זו הייתה החלטה לא פשוטה ואני יכול להגיד שהיו לי הרבה התלבטויות אם באמת לעשות את זה עכשיו, אבל החלטתי שהגיע הזמן לפנות מקום לדור ההמשך. הגוף הוא כבר לא מה שהיה פעם והרעב למשחק כבר לא מה שהיה פעם. הגעתי להבנה שעשיתי את שלי. אני יכול להגיד בגאווה גדולה שנתתי את כל כולי לכדורסל, ושהוא נתן לי בחזרה".
ניסו במועדון לשכנע אותך להמשיך?
"ברור. אבל בסוף החלטתי ללכת עם הלב והחלטתי לפרוש".
כילד גדל טל דן בנס ציונה, אך ככדורסלן הוא התפתח במחלקת הנוער של מכבי ראשון לציון, במדיה גם ערך את ההופעות הראשונות שלו ככדורסלן בוגר. הוא הספיק לשחק במכבי אשדוד, עונה בודדת בנס ציונה בקדנציה הראשונה, אליצור אשקלון והפועל עפולה, לפני שקיבל בגיל 23 טלפון מיו"ר מועדון הבית שלו, יניב מזרחי, שקרא לו לחזור הביתה.
"בטלפון יניב מזרחי אמר לי 'בוא, תחזור למקום שבוא גדלת, יש לי מקום בשבילך', הקשבתי לו ומצאתי את הבית שלי", מספר דן בהתרגשות. "היום אני יודע שאני יכול לחלק את הקריירה שלי לשניים, לפני גיל 23 ואחרי. עד הטלפון מיניב חיפשתי מהות. הייתי אבוד. חיפשתי מישהו שיאמין בי. לא מצאתי את עצמי. בנס ציונה פתאום הכל התחבר ומצאתי בית. החיבור היה מיידי וחזרתי להאמין בעצמי. היום כולם מבינים מה שאני הבנתי בגיל צעיר – בית עבור שחקן כדורסל זה הדבר הכי חשוב שיש. אני שמח שהיום כולם מבינים למה עשיתי את זה. מקום שנותן לך את הבמה ומפרגן לך זה הדבר הכי חשוב שיש, למרות המגרעות שיש לי, ויש".
כשלקחת את ההחלטה הזו בגיל 23, חשבת שתהפוך לסמל של קבוצה?
"חד משמעית לא. כשעליתי למשחק הראשון שלי בכתום לא יכולתי לדעת לאן ההחלטה הזאת תיקח אותי. אחרי מסע ארוך ומפרך עם המון עליות וירידות, קשיים פיזיים ומנטליים, ו-12 שנים שאותן סיימתי עם תואר אירופאי גדול לעיר שבה גדלתי, אני יכול להגיד שהצלחתי".
הזכייה ביורופקאפ - והפספוס
אכן עונת השיא של דן מבחינה מקצועית הייתה העונה הקודמת. עירוני נס ציונה עשתה את כל הדרך ממוקדמות היורופקאפ עד לפיינל פור, שהתקיים בהיכל מנורה בתל אביב באפריל 2021, עם היציאה מעוד סגר. אלפי צופים, לא רק נס ציונים, הגיעו לצפות בקבוצה בחצי הגמר, שם ראו את דן נפצע ומדמם מראשו – אך ממשיך בכל זאת עם תחבושת "אריק שרון" על הראש. לגמר עלה דן כשהוא עם תפרים שהודקו עם סיכות, אך הוא לא וויתר והוביל את הקבוצה לתואר ראשון אי פעם, ועוד באירופה.
אין ספק שהנפת גביע היורופקאפ הוא הרגע הגדול שלך בקריירה.
"אני אפתיע אותך אבל יש לי שני רגעים גדולים ביותר והראשון הוא דווקא ירידת הליגה ב-2016. כשזה קרה כולם ציפו שאעבור למקום אחר ואקח את אחת ההצעות שהיו לי להמשיך בקבוצה אחרת בליגת העל. אבל לא עשיתי את זה והמשכתי בנס ציונה. זה עוד יותר חיבר אותי לעיר ואני מאושר שעשיתי את זה. הרגע השני הוא באמת הזכייה ביורופקאפ ואני לא אגזים כשאגיד שזה הרגע המאושר בחיים שלי עד כה. . נתתי דוגמא להמון אנשים שאסור לוותר. בחיים אנחנו נתקלים בהמון רגעים קשים, אבל האמונה היא הדבר החשוב ביותר. זה היה רגע מטורף. חוויתי פרגון ברמות שלא חשבתי שאחווה אי פעם".
יש משהו שאתה מרגיש שפספסת בקריירה? אולי את הנבחרת?
"תמיד אומרים לי שיכולתי להגיע למקומות יותר גבוהים אם בנקודות מסוימות בקריירה הייתי הולך למקומות אחרים, אני שלם מאוד עם הדרך שלי. נשארתי מי שאני בתחום שבו מאוד מאוד קשה לעשות את זה. מבחינת הנבחרת, ברור שזה היה חלום גדול מאוד ללבוש את המדים הלאומיים ואני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להגיע לשם, אבל זה לא הסתדר ולא קרה. אני מצטער שאני פורש בלי הופעה בנבחרת, אבל שוב – אני שלם עם העובדה שעשיתי כל מה שיכולתי".
מה הצעד הבא שלך?
"קודם כל אני אקח עכשיו חופש. קצת זמן לעצמי. אני חייב תקופה של מנוחה נפשית ומנטלית. אבל כמובן שאני אשמח להישאר בכדורסל ובמועדון של נס ציונה. יש לי ולמועדון המון מקום לצמוח ואולי אחליף כובעים. זו תהיה תקופה מאוד מעניינת של שינויים ואני מחבק אותה. אני בטוח שגם הפרק הבא בחיי יהיה מרגש לפחות כמו הפרק הקודם".
מה המסר שלך לכדורסלן המתחיל בעיר קטנה דוגמת נס ציונה?
"קודם כל, תמיד לרדוף אחרי החלום ואם החלום הוא להיות שחקן כדורסל, אז לא לוותר בשום אופן. תמיד להאמין בעצמך. זה הדבר הכי חשוב כי בסוף רק אתה מציב לעצמך את הגבולות והשמים הם הגבול. לאחר מכן אני מאמין שתמיד צריך לעבוד קשה כי זה מתגמל. והעצה האחרונה - להנות. מהדרך. מהמרדף. מהאכזבות. הכי חשוב, צריך לדעת לשים הכל בפרופורציה".