מאה ביחסי אנוש
לו רק היו יודעים אנשי הפועל תל אביב כיצד יסתיימו, מיד לאחר שהדיחו את היריבה העירונית בחצי גמר גביע המדינה, יתכן שהיו מוותרים על התענוג. כי קצת אחרי שוך החגיגות, מצאו עצמם בצד המפסיד של משחק הגמר וכמי שמביטים בעיניים כלות וזועמות בהנפות של האונוואקים של העולם. אה, ויממה לאחר הנצחון האדום הגדול בחצי, נאלצו הצהובים להגיב, בעל כורחם וחרף כוונתם המוקדמת, לשלוח את יאניס ספרופולוס הביתה ולהחליפו – תחילה תחת הכותרת של מאמן זמני – בראש מחלקת הסקאוטינג, אחד אבי אבן. כל זה, אגב, קרה רק לפני חודשיים.
אבי אבן הוא לא מאמן טוב יותר מיאניס ספרופולוס. רגע, אני מנסה לדייק: ספרופולוס הוא מאמן יורוליג מוכח ואיכותי. שעשה העונה, ולא רק העונה, עבודה לא טובה. אבי אבן, כל עוד לא הוכח אחרת, הוא מאמן רק בתאוריה. אבל אבן, בתפקידו כמאמן מחליף של חורף, זכאי עד כה לציון 100 מ-100. או שמא יש לומר לציון מאה ביחסי אנוש. על היכולת לאסוף לחיקו ואליו שחקנים שבחלקם חשו הזדהות ואמפתיה כלפי ההוא שהחליף, ובהתאמה התנגדות לאקט הפיטורין. על היכולת לתחזק מערכת יחסים עם האלמנטים הבעייתיים בקבוצה, בראשם ג'יימס נאנלי וג'יילן ריינולדס המאתגרים ובכך להמציא מחדש את התרומה שלהם. על היכולת להזניק מחדש שחקנים שנשכחו בצד הדרך תחת השלטון היווני, והכוונה במיוחד ליפתח זיו, ולהפוך אותם לשחקני רוטציה מן המניין בעידן האבן.
כל זאת, כפי שכבר כתבנו כאן, תוך שהוא מציע לשחקניו אלטרנטיבה מקצועית לכל מה שהכירו לפני כן. כלומר כדורסל יוזם במקום מגיב, אלמנט שבא לידי ביטוי בחמישיות השונות ובחילופים השונים. כלומר כדורסל של ריצה במקום כזה שבקצב הכתבה. כלומר כדורסל שבו הכדור לא חונה רק בידיו המכדררות של הפרנצ'ייז פלייר ווילבקין, כאשר האחרים בוהים בו ומצפים לטוב. כלומר, אם נעזוב לרגע את כל המפרט המקצועי, כדורסל שמח. להבדיל מ.
מלהגים מקצועיים, כולל או במיוחד אני, לעגנו לבוסים הצהובים על ההחלטה. חשבנו, סליחה, חשבתי וטענתי בלהט שאת מכבי תל אביב יכול לאמן רק מאמן שזהו מקצועו היום יומי, להבדיל מאבי אבן. ימים יגידו, או שאולי יש לומר חודשים יגידו, עד כמה מוצדק או מוטעה היה המהלך. נכון לעכשיו, זה מרגיש כמו מגה בינגו. מה שבטוח הוא שאלופת ישראל, שנראתה והרגישה כמתאגרף מתנדנד בזירה, על סף התמוטטות וספירת שופט, קיבלה מאבן בדיוק מה שהייתה צריכה כדי להישאר על רגליה, להתייצב ולשנות לחלוטין את מהלך הקרב. אה, תוך שהיא מנצלת עד תום את המתנה היקרה שהוענקה לה על ידי אדומה נוספת, והפעם לא מדובר בקבוצה של דני פרנקו, אלא בצבא של אמא רוסיה.
ככה נראים סיפורי ספורט גדולים?
לא חייבים לזכות בכינוי "סלים שיידי" כדי לדעת שאם זכית לקבל נסיון אחד, הזדמנות אחת, רגע אחד, צריך לנצלו עד תום ולא לתת לו לחלוף. נו, כולם יודעים את זה ולא רק אמינם. את חלון ההזדמנויות שלה קיבלה אלופת ישראל מעת שניצחה בהצבעה במוסדות היורוליג והרוויחה גם מפסילת שלוש הקבוצות הרוסיות וגם מביטול המשחקים מולן. אלמלא ההחלטה הזאת, עונת היורוליג הזאת הייתה מסתיימת בכשלון. כלומר, בכשלון נוסף. אבל מרגע שכל זה קרה, מישהו צריך היה לממש את האופציה ולהפוך אותה למציאות. כי ככה זה בסיפורי ספורט גדולים.
כי ככה הצליחה נבחרת דנמרק, שבכלל לא אמורה הייתה ליטול חלק בטורניר, לממש את פרישת יוגוסלביה המתפוררת לטובת הליכה עד הסוף והנפת הגביע ביורו 1992. כי כאשר שאל שמעון מזרחי את החבר שלי גור שלף, המכונה סלף, שניה לפני שזה הניף את יד אלוהים השמאלית בדרך לדרק שארפ ולנס ז'לגיריס, למה הוא על הפרקט ולא יושב לצידו על הספסל, ידע בגדול מדוע הוא תוהה. אבל את החלון הבלתי צפוי שפתח השילוב הקוסמי של טנוקה בירד + גוסטאס, מישהו צריך היה לנצל.
כי כאשר עמד דיוויד בלאט להיות מפוטר, אי שם בסוף חודש נובמבר 2013, כשהקבוצה שלו בדרך לעוד הפסד ביתי מול אילת, כשבדרך הוא מתעמת עם דיוויד בלו, זוכה להתעלמות רועמת מטייריס רייס, מנסה לשחרר מהקבוצה את אלכס טיוס ובגדול מיואש מהמצב והחיים, היה זה שמעון (המכונה שימון) שהזכיר לו שעל הספסל יושב ומתייבש אחד גיא פניני. ואז חילוף, ואז נצחון דחוק, ואז מומנטום שעובר דרך נס מילאנו ומסתיים בהנפה במילאנו.
מי שרוצה לשים כוכבית ליד העפלה של מכבי תל אביב לפלייאוף היורוליג מוזמן בהחלט לעשות זאת, במידה לא מבוטלת של צדק. אבל גם הזדמנויות בלתי צפויות ואולי אפילו בלתי מוצדקות צריכים לדעת לנצל ולקחת. מכבי תל אביב ידעה לעשות את זה, עד כה, באופן מושלם. וכאמור, בפעם האחרונה שבה ידעה לנצל את הרגע, זה הסתיים בתואר שישי. וכן, זה הסתיים דרך נצחון על ריאל מדריד, שזה בדיוק מה שחסר כדי להפוך את סימן השאלה מהכותרת לסימן קריאה חד משמעי.
העמדה שתעשה את ההבדל מול ריאל
ריאל מדריד קבוצת כדורסל טובה יותר מאשר מכבי תל אביב. חד וחלק. ניתן היה להתרשם מכך אפילו במשחק הנצחון על הבלאנקוס ביד אליהו הישן, ממש לא מזמן. והדברים הללו מקבלים משנה תוקף כאשר האימפריה הספרדית אוחזת ביתרון הביתיות. אבל, יש אבל. ריאל מדריד נמצאת כרגע במשבר הגדול ביותר שלה בעידן פבלו לאסו. כדי להמחיש את העניין, נסביר שמאזנה של ריאל החל מה-6.2.22 ובכל המסגרות עומד על 5 נצחונות מול 14 הפסדים. אני חוזר: 5 נצחונות מ-19 משחקיה האחרונים. שזה יוצא 26 אחוזי הצלחה, כן? כולל הפסדי בית לוולנסיה, לברצלונה, לבאסקוניה, למנרסה ולבאיירן. כולל הפסדי חוץ מול פנר, ז'לגיריס, הכוכב האדום, אנדולו אפס, פאו, טנריפה, בארסה (שוב) ובילבאו (אמש). אה, ומכבי. הקבוצה הזאת מסוכסכת מבפנים. היא אובדת עצות. היא אבודה. היא נואשת, אלמנט שבא לידי ביטוי גם בשחרורם מהקבוצה של תומפקינס והרטל.
ולעניין תומאס הרטל יש משמעות מיוחדת לקראת הסדרה מול מכבי. הגארד הצרפתי היה הדבר הכי טוב, שלא לומר היחידי, שהיה לקבוצה שלו להציע בקו האחורי גם במשחק במדריד וגם בזה שהתקיים בציון. ועכשיו גם את זה כבר אין. ועד כמה שהדבר משונה ולא שגרתי, הרי שבעמדות הכי משמעותיות בכדורסל, קרי בעמדות של שחקני החוץ שמקבלים את ההחלטות בכלל ובעמדה מספר 1 בפרט, היתרון אמור וחייב להיות צהוב. ואם יצליח הקו האחורי שבראשו אוואנס את ווילבקין לשמר יתרון איכותי מול החלופות והאלתורים שיציע מנגד לאסו, כולל יוי, וויליאמס-גוס ואבאלדה ואולי בכלל ובעיקר קוזר ואדם האנגה, הדרך לבלגרד פתוחה וסלולה.
בימים הקרובים נדוש, נלוש וננתח כל אלמנט ומפתח מקצועי רלוונטי לסדרה המרתקת שתחל ביום רביעי במדריד. הפעם נסתפק בשורה התחתונה: מכבי תל אביב ניצלה עד תום את המתנות הבלתי צפויות אשר נפלו לחיקה לאחרונה. על כך מגיעות לה כל המחמאות. אבל, עם כל הכבוד, זה ממש לא מספיק. כי הישג, להבדיל ממחמאות, יושג רק אם תעבור את יריבתה בדרך לפיינל פור. ומולה תתייצב, באופן חד פעמי, הגרסה הכי פריכה ופגיעה שיכולה להיות של ריאל מדריד. והכי עבירה. במומנטום הנוכחי, גם בלי יתרון ביתיות, מכבי תל אביב מתייצבת לפלייאוף 2022 כשהיא רחוקה מלהיות אנדרדוגית.
