כשנביט לאחור על השושלת של גולדן סטייט, כל אחד מאיתנו ייזכר במשהו אחר. בין אם זה הסגנון הייחודי, הגדולה של סטף קרי, משחק 4 שלו בבוסטון, הקאמבק של קליי תומפסון, ה"לב והנשמה" דריימונד גרין, המוח של סטיב קר, הקרקע שמארק ג'קסון בנה, המהלכים שההנהלה עשתה, העוצמות של האורקל ארנה, ה-9:73 בעונת 2015/16, בחירות הדראפט שהתגלו כבינגו, הדומיננטיות עם קווין דוראנט או אולי אפילו הקדנציה הקצרה של עומרי כספי לצד הכוכבים. כל הדברים הללו (ועוד) מרכיבים בסופו של דבר את הפאזל של הווריירס, שהלילה (בין חמישי לשישי) הושלם באופן סופי.
לא היינו צריכים את האליפות נגד בוסטון כדי לדעת שגולדן סטייט קבוצה היסטורית או שסטף קרי אחד הגדולים בכל הזמנים, אבל כן היינו זקוקים לה על מנת לסגור פינות ולקבל עטיפה מוזהבת לסיפור הזה. לפאזל המדובר היו חסרים שלושה חלקים שיגרמו לנו להסתכל עליו בהרגשה שזהו זה, הכל פיקס, שאפשר להתמקד באליפויות נוספות ב"ראש שקט":
1. ה-MVP של הגמר לסטף קרי. לכל שושלת יש פנים שמובילות אותה ולפנים של גולדן סטייט היו חסרות כתר על הראש בצורה של גביע ה-MVP של סדרת הגמר. מבחינה היסטורית הווריירס לא היו זקוקים לכך כמו קרי עצמו, ועדיין התמונות שקיבלנו על הפרקט ב-TD גארדן, של קרי עם שני גביעים ביד, הן בדיוק מה שהופך את העטיפה שלנו למושלמת. ומה זה אומר לגבי סטף? שהוא נעול בטופ 10 בהיסטוריה, עכשיו ועד הפרישה העיניים אל עבר הטופ 5 צפונה. אגדה שהייתה באמת.
2. ניצחון "משכנע" בגמר. האם לגולדן סטייט הגיע לזכות באליפות ב-2015, 2017 ו-2018? ברור. היא הייתה הקבוצה הטובה ביותר באותו גמר ובליגה הזו שדורשת 16 ניצחונות בפלייאוף בשביל טבעת - אין מקריות. אבל, וזה אבל חשוב, היו כוכביות שאי אפשר להתכחש אליהן (למרות שכוכביות תמיד היו ותמיד יהיו). בגמר הראשון קיירי ארווינג וקווין לאב נפצעו בקליבלנד ובהמשך דוראנט פגע בתחרותיות והפך את הגמר לחד צדדי. הווריירס לא אשמים בכך וזה כמובן לא "פוסל" את הטבעות, אך גם אוהדי הקבוצה חיכו לאליפות הזו שתשתיק את כולם ולא תשאיר טיפת ספק. ואם היא באה נגד הקבוצה הטובה ב-NBA בחמשת החודשים האחרונים של העונה, ועוד עם ריצת 0:21 במשחק מכריע בחוץ - מה טוב.
3. אליפות מרגשת. קצת רגש לא הזיק לשושלת הזו, במיוחד אחרי העונות עם דוראנט שהפך את גולדן סטייט לקבוצה הכי שנואה בליגה. לפני הגעתו של KD כמעט כל חובב כדורסל התאהב בסגנון המהפנט של הווריירס, והעונה היה הרבה יותר קל להתחבר אליהם מחדש. זה העלייה של אנדרו וויגינס שהפך משחקן מושמץ לאחד שאי אפשר לא להעריך, זה גארי פייטון שלפני העונה רצה לבקש לעבוד במחלקת הווידאו של הקבוצה רק כדי להיות בסביבה ואולי לקבל חוזה, זה האמונה העצמית לאחר שכבר הספידו אותם, זה החזרה של תומפסון, ולקינוח - הדמעות של קרי בסיום משחק 6.
עכשיו גולדן סטייט לא צריכה יותר כלום. לה ולשחקנים שלה אין מה להוכיח, אפילו לא קצת וכל שנותר מבחינתה זה להמשיך לאסוף גביעים. הביג 3 שלה השתוו לארבע האליפויות של טים דאנקן-טוני פארקר-מאנו ג'ינובולי וכעת המטרה שלהם תהיה להתקרב, להשוות ואולי איכשהו לעקוף את שש האליפויות של שושלת מייקל ג'ורדן בשיקגו.
Dynasty. pic.twitter.com/UGHjcHoNME
— Bleacher Report (@BleacherReport) June 17, 2022
המורשת של דוראנט
מורשת של שחקן שנפגעת בעקבות משחק שהוא לא שיחק בו? נשמע הזוי, אבל זאת המציאות עם קווין דוראנט. נתחיל ונאמר - דוראנט הוא הסקורר השלם ביותר שידע ענף הכדורסל, ככה הדור הנוכחי יזכור אותו, אם במעבדה היו מתבקשים להמציא מפלצת התקפית היא הייתה נבנית בדיוק כמו דוראנט ושום דבר לא הולך לשנות את זה. אז זה צד אחד של המורשת. הצד השני - קצת פחות מאיר פנים.
בתחילת העונה ברוקלין סומנה כפייבוריטית ללכת עד הסוף בפלייאוף, הציפיות היו גבוהות מתמיד ובשום תסריט דוראנט לא דמיין שהקבוצה שלו תהיה היחידה שתחטוף סוויפ ב'פוסט-סיזן', בעוד שהאלופה תהיה הקבוצה שהוא עזב. קרי הוכיח שהוא יכול לנצח גם אחריו (האליפות הזו היא חותמת סופית לכך שסטף מעל KD בכל דירוג היסטורי שהוא כשמתייחסים לגדולה) ופתאום צצות עוד ועוד שאלות ותהיות בנוגע לשתי האליפויות ב-2017 ו-2018.
וכמובן, לרוע מזלו של דוראנט - אותה אליפות של גולדן סטייט הגיעה נגד הקבוצה ששלחה אותו הביתה בארבעה משחקים. ג'ייסון טייטום שחגג מולו בשני צדי המגרש נראה אבוד נגד אנדרו וויגינס, ובעקבות היכולת של הבחירה הראשונה בדראפט 2014 (שלטענתו לא משחק אחרת העונה, אלא פשוט משחק בקבוצה מנצחת), ייתכן מאוד שגם איתו הווריירס היו מנצחים את הקאבס של לברון ג'יימס.
נזכיר שלולא הפציעה של תומפסון במשחק 6 נגד טורונטו, שקרתה כשגולדן סטייט הייתה ביתרון, קיים סיכוי גבוה שקרי וחבריו היו זוכים באליפות בסדרה בה דוראנט שיחק 12 דקות במצטבר. בשורה התחתונה - דוראנט, שיפתח את העונה הבאה בגיל 34, חייב אליפות כמנהיג, בקבוצה שלו, כדי שעולם הכדורסל יוכל להעריך אותו בצורה שונה. זה מביא אותנו לעונת 2022/23, אבל קודם נסכם בקצרה את העונה שהייתה.
Kevin Durant watching Steph & Wiggins celebrate: pic.twitter.com/R31acY1kyI
— Greg Pop•A•Bih (@JustPeedi) June 17, 2022
מה נזכור מעונת 2021/22?
אומרים שתמיד זוכרים את הסוף, אז נתחיל עם האלופה החדשה/ישנה. גולדן סטייט היא גולת הכותרת של העונה הזו, כשבמרכזה עומד קרי. זאת הייתה ה-עונה של סטף, שהתחילה איתו, הסתיימה איתו ואפילו נעצרה איתו (בפגרת האולסטאר).
במשחקו הראשון העונה קרי רשם טריפל דאבל של 10/10/21 וניצח את לוס אנג'לס לייקרס ולברון בחוץ, במשחק השני צלף 45 נקודות, כמה שבועות אחר כך בנובמבר הפגיז 50, בדצמבר הפך לשיאן השלשות בכל הזמנים על חשבון ריי אלן במדיסון סקוור גארדן, בינואר חגג סל ניצחון ראשון בקריירה עם הבאזר נגד יוסטון, בפברואר חזר הביתה לאוהיו, שם זכה ב-MVP של האולסטאר עם 50 נקודות ו-16 שלשות, במארס חצה את רף 20,000 הנקודות, באפריל הפך לשיאן הנקודות של הווריירס, במאי השיג את הכרטיס בחזרה לגמר ה-NBA וביוני אתם כבר יודעים. אם העונה של דוראנט הייתה סיוט, ככה נראה חלום.
עוד כמה דברים שנזכור: הנפילה של הלייקרס והנטס, המהפך של בוסטון, הקריסה של פיניקס אחרי עונה מהסרטים, ג'ה מוראנט, עוד קרב MVP מרתק בין ניקולה יוקיץ' לג'ואל אמביד, המחסום שלוקה דונצ'יץ' עבר בפלייאוף, מחזור רוקיז שיעשה עוד הרבה רעש בליגה וגם דני אבדיה אחד שהפך לאחד השומרים היותר טובים בליגה, בטח בגילו, והראה שלל ניצוצות לאחר הפציעות של בראדלי ביל וקייל קוזמה.
מתי כבר אוקטובר?
עד שעונת 2022/23 תצא לדרך מחכה לנו דראפט מסקרן בין חמישי לשישי בברוקלין, ליגת קיץ וגם יורובאסקט, אבל ברשותכם אנחנו נקדים את המאוחר, נקפוץ כמה חודשים קדימה ונדרג את הפייבוריטיות לזכייה באליפות 2023. הנה הטופ 10 שלי (אגב, בשנה שעברה גולדן סטייט דורגה כאן 4 ובוסטון 10).
1. גולדן סטייט
2. בוסטון
3. מילווקי
4. ברוקלין
5. לוס אנג'לס קליפרס
6. פיניקס
7. מיאמי
8. לוס אנג'לס לייקרס
9. דנבר
10. פילדלפיה
על פי סוכנויות ההימורים, שש הקבוצות שבשלב זה מחזיקות בסיכויים הנמוכים ביותר לזכות באליפות הן אלו שיבחרו בטופ 6 בדראפט הקרוב. ומי במקום השביעי הכי נמוך? וושינגטון, שצריכה להבין הקיץ שאין לה סיבה להחזיק את ביל ולהישאר בינונית במקום לבנות קבוצה צעירה, אבל גם אתם - אל תבנו על זה.
ומשהו אישי לסיום ממני אליכם. עונת הרוקי שלי בארצות הברית הגיעה לסיומה, עונה בה החלטתי להתרחק מהבית כדי לקרב את ה-NBA אליכם ולגרום לכם לאהוב קצת יותר את הליגה הטובה בעולם. עכשיו, כ"שחקן עונה שנייה", אפשר להתפנות לרוקיז החדשים, אז ניפגש בברקליס סנטר בשבוע הבא. שבת שלום!
