העונה האחרונה של הלייקרס הייתה כישלון. ייתכן שאפילו אחד מהכשלונות הגדולים ביותר בעולם הספורט: הסגל עם מספר הופעות האולסטאר הגבוה ביותר בכל הזמנים, בהובלת לברון ג'יימס, שאף לאליפות ה-NBA וסיים אותה מחוץ לפליי-אין, טורניר ההזדמנות האחרונה של הליגה הטובה בעולם.
עולם האן.בי.איי עומד להגיע לחלק החשוב ביותר של העונה בלי השחקן החשוב ביותר של דורו, ואחד הסקוררים המובילים של 2021/22. גם אוהדיו הגדולים ביותר של לברון לא מזלזלים בכך שמדובר בכישלון, וכמו כל דבר אחר שקורה בחיים של LBJ השאלה הגדולה היא איך זה משפיע על המורשת שלו.
הדעות חלוקות. מצד אחד יש כאלה שטוענים שהכישלון מוכיח חלק מהדעות שהיו סביב לברון במשך שנים, ושזה שהוא לא הצליח עם קבוצה שסימנה אליפות ועם הרבה יותר כישרון על הנייר ממה שהיה על המגרש מראה שהוא לא כל יכול. מצד שני, יש אנשים שמאמינים שהבעיות יותר גדולות ממנו.
בעד הפגיעה במורשת
במשך שנים היה נרטיב ברור סביב לברון ג'יימס: הוא הופך שחקנים סביבו לטובים יותר, הוא יכול להוריד הילוך בעונה הסדירה ועדיין לנצח והוא מצליח להצליח גם בתור מי שמקבל את ההחלטות בפועל (על פי פרסומים זרים) במקום הג'נרל מנג'ר של הקבוצה. כל אחת ואחת מהאמונות האלה נהרסה בעונת 2021/22 המסוייטת.
זה נראה כאילו לברון לא הופך שחקנים לטובים יותר סביבו מבחינת הקבוצה, אלא לשחקנים טובים יותר מבחינת לברון ג'יימס. ראסל ווסטברוק הגיע ללייקרס לאחר שלאורך כל הקריירה שיחק בסגנון משחק אחד, והוא לא הראה שינוי משמעותי בעונה הזאת. למרות זאת, הלייקרס לא התאימו את עצמם ל-MVP לשעבר. ראינו יותר מדי ריבים על שליטה וזריקות רעות, יחד עם חוסר מאמץ של שניהם בהגנה. למעשה, ייתכן וזאת הייתה הפעם הראשונה בה הגיע שחקן שלא מתאים לסגנון המשחק של ג'יימס.
במקרה של קווין לאב וכריס בוש בקליבלנד ומיאמי, הם הפכו לגבוהים משלימים. ווסטברוק לא ניסה להפוך לגבוה משלים ולא הפך לאחד, וזה מעיב על חלק מהמורשת של קינג ג'יימס. עד העונה הזאת, זה נראה כאילו האינטרס האישי של לברון הוא האינטרס של הקבוצה: היא הגיעה להישגים. השנה זה התנתק, אחרי שנים בהם שחקנים בינוניים כמו טריסטן תומפסון וג'יי אר סמית' קיבלו הארכות חוזה ארוכות במיוחד.
נקודה זאת מביאה אותנו גם לדימוי השני הבא, של לברון הג'י אם. במשך שנים נראה שהוא עושה את הפעולות הנכונות לקבוצה, אבל השנה הלייקרס היו פסיביים באופן מיוחד. לא ראינו שום טרייד, ולמעשה בשלב מסוים בעונה הקבוצה אמרה ללברון, אנתוני דיווייס וראסל ווסטברוק שהם צריכים לפתור את הבעיות על המגרש. ההוספות היחידות היו מינוריות, וזה נראה כאילו המנג'ר לא הצליח לפתור את הבעיה שהוא ברא בעצמו. חוסר התיאום בין שחקני הלייקרס בלט עוד בקדם העונה (מה שמעלה, אגב, את השאלה בקשר למאמן פרנק ווגל שפתח וסיים את העונה בלייקרס). כג'נרל מנג'ר, העונה של לברון הייתה יותר גדולה ממה שהיא הייתה על המגרש. וזה לא פשוט.
הכישלון על המגרש מעלה שאלה בקשר לנרטיב אחר שהיה סביב לברון במשך שנים, האמונה שהוא יכול להוריד הילוך בעונה הסדירה ולהתפוצץ בפלייאוף. השנה לברון אמנם נתן שנה התקפית מדהימה, אבל אולי לראשונה זה הרגיש כאילו הוא דואג יותר למספרים שלו ופחות להגנה. אם ווסטברוק יכול לשחק בדרך אחת, למה לברון לא התאים את עצמו? קינג ג'יימס היה יכול להתמקד יותר בהגנה, אבל העדיף לקלוע 30 נקודות במשחק בזמן ההפקרות בצד השני של המגרש.
לברון היה שחקן הגנה טוב, וזה תמיד נראה כאילו זאת שאלה של מאמץ. אי אפשר לא לתהות אם במצב שבו לברון היה מתמקד בדברים שווסטברוק חלש בהם, כמו משחק בלי הכדור קרוב לסל והגנה, הלייקרס היו טובים יותר. כך הם לא היו דורכים אחד על השני אלא מתאימים אחד לשני, וזה מתחבר לשאלה המרכזית ממקודם. זה נראה כאילו לברון עשה השנה מה שטוב בשבילו ולא בשביל הקבוצה. השנה בפעם הראשונה היה פער בין שני האינטרסים האלו, והתוצאה הייתה מזעזעת.
נגד הפגיעה במורשת
אנתוני דיוויס שיחק ב-40 משחקים העונה. לברון עצמו פספס 23 משחקים והתמודד עם פציעות חוזרות. קנדריק נאן, שהיה אמור להיות האלטרנטיבה של הלייקרס אם ווסטברוק לא יתאים, לא שיחק דקה אחת. התוכניות שהיו להם בתחילת העונה פשוט לא עבדו, כי השחקנים היו על המגרש. לברון לא אשם בכישלון הצוות הרפואי.
כבר ראינו קבוצות של לברון מתחילות את העונה רע ומשתפרות בהמשך. במקרה של הלייקרס, הם התחילו רע ואז נגמרה העונה בעקבות כל הפציעות. הוא מזדקן, דיווייס לא מצליח לשחק 50 משחקים בעונה וההתבססות על שניהם, מתוך נקודת הנחה שהיו בריאים, מוטעית מראש.
בניית הסגל והניהול הוא לא האחריות הישירה של לברון: הוא לא אחראי על זהות שחקני המינימום שהגיעו מסביב אליו, לדיוויס ולווסטברוק. להאשים אותו בבניית הסגל במלואה מנקה את האחריות מהמנג'ר רוב פלינקה או מהבעלים ג'יני באס. הוא קלע 30 נקודות למשחק (ביעילות מרשימה) עם 8 ריבאונדים, 6 אסיסטים, חטיפה וחסימה. אין אף שחקן שעשה עונה סטטיסטית כזאת בכל ההיסטוריה של ה-NBA.
לברון עשה אותה בגיל 37. מעריציו יגידו שעונה כזאת לא פוגעת לו במורשת, אלא ההפך: הוא עשה כל מה שהוא יכול, וזה לא הספיק. מייקל ג'ורדן, בגילו, היה בעיצומה של הפרישה השנייה. אין אף שחקן ששיחק כל כך הרבה דקות NBA בגיל הזה כמו לברון, בעונה הסדירה ובפלייאוף, והוא נותן שורה סטטיסטית חסרת תקדים. איך זה פוגע לו במורשת?
ההשפעה של שחקן מוגבלת והלייקרס, פחות או יותר, "בזבזו" לו שנה. מעבר ליכולת הגבוהה בצד ההתקפי של המגרש, ניתן לטעון שבשלב הזה רוב השחקנים נמצאים אחרי הפרישה, או על הספסל של קבוצות אחרות. לא מצפים מהם להוביל מועדונים שבנויים רע לאליפות, ורק המשפט הזה יכול להעיד על הגודל של לברון. בנוסף לטיעונים הפילוסופיים השונים על כך ששחקן לא יכול לפגוע במורשתו כל עוד הוא ממשיך לשחק, גם כאן ניתן לבנות טיעון מאוד משכנע.
אז האם המורשת של לברון נפגעה או לא? אין תשובה אחת. יש שיגידו שכן, יש שיגידו שלא. יכול להיות שהוא לא יהיה תחרותי יותר ב-NBA, אבל קשה לפסול אפשרות בה הלייקרס מצליחים לבנות קבוצת הגנה סבירה מסביבו, דיווייס נשאר בריא והלייקרס עוד מתחרים על אליפות ב-2022/23. מוזמנים לענות בעצמכם: העונה של לברון פגעה במורשת של הכדורסלן הגדול בדור האחרון?
