וורדל סטפן קרי הוא הקלעי הטוב בהיסטוריה של המשחק. המשך הטקסט נגזר ישירות מהעובדה הזאת. זו לא הגזמה, או אפילו טייק מקורי במיוחד, להגיד שקרי שינה את הדרך שבה המשחק משוחק. הסופרסטאר בן ה-34 עשה זאת בעזרת ים של כישרון, מוסר עבודה סיזיפי וקשר עין-יד שאין שני לו.
יופי. אמרנו. אתם לא צריכים אותי בשביל זה. עכשיו כשהתברר שהפציעה שלו מהמשחק האחרון לא רצינית, ואפשר לנשום, אני רוצה להפנות את הזרקור לכל שאר הדברים שקרי שיכלל לשלמות. מעבר לאותה קליעה אבסולוטית, ובמידה רבה בחסותה, הניואנסים הזה הופכים אותו לסופרסטאר האייקוני שהוא. ניגע גם בוויתורים האדירים שהוא עשה מבחינה אישית למען ההצלחה הקבוצתית המדהימה של קבוצתו. המורשת של קרי מתמקדת לרוב בטווח הבלתי מוגבל שלו, בתעוזה שלו, ובכיף שבו הוא משחק. אבל היא צריכה להיות כל כך הרבה יותר מזה.
איך זה התחיל, איך זה הולך
לפני הכל, אל לנו לשכוח את הימים שבהם קרי שיחק כדורסל אחר בתכלית, תחת מארק ג'קסון. המאמן לשעבר התווה לווריירס כדורסל שמרני, שהשאיר את הכדור ואת הכוח בידי הכוכב הראשי שלו. קשה להאשים אותו. קרי ממש טוב, וזה מה ששחקנים ממש טובים עושים. אבל סטיב קר החליף את ג'קסון, וזיהה פוטנציאל לכדורסל אחר. במידה רבה, קר קיבל את המנטליות הזו בימיו כשחקן משלים תחת פיל ג'קסון בשיקגו.
תהליך דומה לזה שסטף עשה עם קר עשה מייקל ג'ורדן בהנחייתו של הזן-מאסטר. הגישה של פיל וקר היא האנטיתזה להירו-בול של מארק ג'קסון. הסוד להנעת הכדור של הווריירס מצוי בהבנה שקרי מהווה איום אדיר גם כשהכדור אצל מישהו אחר. העובדה הזו למעשה מכריחה את ההגנות לפצל את הקשב שלהן באופן מאוד לא טבעי עבורן.
מאז הגעתו של קר, קרי מקריב את גופו בפעולות שלא קיבלו שום תהילה עד שהוא התחיל ללקט אליפויות בזכותן. אני אעז לומר שגם היום הן עדיין לא מקבלות מספיק קרדיט. מארק ג'קסון מעולם לא הסתכל על הרכז השדוף שלו וחשב 'וואי, נראה לי שהוא יהיה נהדר כחוסם אוף-בול'. וקשה להאשים אותו. אף אחד לא חשב ככה על המשחק. באותה תקופה קרי היה מסוג השחקנים ששחקנים אחרים עובדים בשבילו, לא להפך (כפרשן ג'קסון עדיין חושב ככה, וזו כבר בעיה, אבל נשאיר אותה ליום אחר).
הנכונות של קרי לנוע ללא כדור - וכשאני אומר לנוע אני מתכוון לא לעמוד במקום ליותר מביט אחד, בשום שלב - היא האבן הראשונה שנופלת בדומינו המרהיב שהוא התקפת הווריירס. ההגנות מתמגנטות לאיום התמידי שלו מכל נקודה על המגרש, בצדק רב, והכל נפתח משם. ג'ורדן פול, דריימונד גרין ואוטו פורטר משחקים ביתרון מספרי על בסיס קבוע. חלק גדול מהנקודות של קוון לוני מתחת לסל נראות כמו חימום אחד-על-אפס. ומעבר לזה - כולם נוגעים בכדור ומעורבים בתהליך קבלת ההחלטות. יש משהו מדבק בחוסר האנוכיות הזה ואפילו משחק ההגנה מקבל בוסט.
קרי זוכה גם ללא מעט הזדמנויות קלאסיות של פיקנ'רול גבוה (מאוד גבוה), במיוחד מול ההגנה האימתנית של הסלטיקס. אך גם במקרים האלה, הוא הלחים את התנועה שלו ללא כדור לגאונות שלו עם הכדור. דמיינו את ג'יי ג'יי רדיק עם השליטה בכדור של ג'מאל קרופורד. או את כריס פול עם הידית של קייל קורבר. ככלל, ההתקפה של גולדן סטייט מתחילה ביתרון מספרי, ורק בגלל שקרי מאפשר לה את זה. הוא עושה את זה בעזרת היכולות שלו, וגם פשוט בגלל שהוא סבבה עם זה שהכדור והקרדיט יתפזרו בין כולם. הוויתורים האישיים שהוא עשה עבור השיטה הזו לא מובנים מאליהם.
המורשת האמיתית
כשקרי התפוצץ על הליגה הרגשנו שהוא פיצח המטריקס, והנחנו שנראה עוד אלף שיבואו בעקבותיו. שנים אחר כך, הוא נשאר יחיד במינו, ללא יורש באופק. ולא שהיו חסרים מתמודדים לתואר 'סטף קרי הבא'. הם פשוט לא התקרבו לרף שהציב.
נרטיבית, כיף להסתכל על קרי בתור סיפור סינדרלה ולגזור ממנו מסקנות מעוררות השראה על התמדה ועבודה קשה. אישית אני לא שם. מדובר בבן של שחקן NBA, בגובה 1.88 מ' (סביר לגמרי לעמדה שלו), עם חוש כיוון שהוא נדיר בהרבה מהכוח המתפרץ של לברון ג'יימס, הניתור של זאק לאבין או המהירות של ג'ה מוראנט. צריך לנפץ את הקלישאה הזאת. סטף הוא לא דוד - הוא גוליית.
הקליעה שלו היא יותר נס חד-פעמי מאשר טמפלט שניתן לשכפל. ואם זה נכון, לא הקליעה, כי אם צורת המשחק של קרי צריכה להיות המורשת שלו. הנכונות שלו לנוע ללא לכדור, לחסום לאחרים, ולהיות חלק מקולקטיב שמחלק את קבלת ההחלטות בהתקפה בין כולם.
גרג פופוביץ' סיפק לנו לא מעט רגעים אייקונים במהלך הקריירה המופלאה שלו, ואחד מהם הגיע כשניסה להסביר לקוואי לנארד, אז כוכב עולה בשמי הליגה, שהוא לא חייב לסיים כל מהלך ששורטט עבורו בזריקה. "המטרה של התרגיל היא לא שקוואי יקלע", פופ אמר לו בפשטות אופיינית, "המטרה של התרגיל היא שהספרס יקלעו". קרי הוא התגלמות של הגישה הזו, והוא הוכיח זאת בכל צומת מחדש. הנרי טרומן אמר "מדהים מה אפשר להשיג כשלא אכפת לך מי לוקח את הקרדיט", לצד קרי אפשר להוסיף גם את קר ובוב מאיירס, כל אחד בנתיב שלו.
לקרי יש אגו, אל תתבלבלו. מספיק לצפות בכמה פוזשנים שלו מול כריס פול כדי לקבל אישור לכך. אבל הוא מוכן לשים אותו על 'השתק' למען המטרה הגדולה יותר. זה מה שאפשר לו לגייס את קווין דוראנט לקבוצה בקיץ 2016. באותה פגישה בהאמפטונס דוראנט שאל אותו ישירות על כך, וקרי לא התבלבל. שתי אליפויות ואפס תארי השחקן המצטיין בגמר אחר כך נוכחנו לדעת שקרי עמד מאחורי המילים שלו. קאט לעכשיו, דוראנט והנטס הובסו על ידי בוסטון בסיבוב הראשון, והיא הקבוצה ניצבת בין קרי וחבריו ובין האליפות.
אולי הפעם?
ההפסד של גולדן סטייט במשחק השלישי והשפעות הפציעה של קרי שמים את הדיון עליו באור אחר. אבל לא באמת. כלומר, הקריירה של קרי בהחלט תושפע מאיך שהעונה הזו תיגמר, וניגע בזה מיד. אבל הוא כבר ביסס את הגאונות חסרת-התקדים שלו. מקומו באולימפוס מובטח כבר מזמן.
אם גולדן סטייט תיקח את האליפות וסטף יזכה בתואר היחיד שחמק ממנו עד עכשיו, יהיה בזה משום תיקון של עוול היסטורי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שסטף הוא השחקן הכי חשוב של האלופה. אולי בגלל זה נדמה שהתקשורת התגייסה לתת לו את הפרס הרבה לפני שנקבעה זהות המנצחת. אבל זה לא התפקיד של הפרס הזה, ואלו לא שיקולים שאמורים להשפיע על זהות השחקן שנבחר.
בהקשר הזה, יש מי שיאמרו שזכיה בתואר אינה רלוונטית לקייס של קרי כאחד מהגדולים בהיסטוריה. אבל זה נכון בצורה שטחית מאוד. תפקידם של התארים האישיים האלה הוא לתת קונטקסט היסטורי, ולסמן את הטובים ביותר בעידן שלהם על הבמה הכי חשובה. לומר שהם לא משנים עבור קרי זה לומר שהם לא משנים בכלל.
נכון שאפשר להשיג המון גם בלעדיהם, ויש הרבה מאוד טעויות בתהליך הבחירה הבעייתי-עד-מאוד שלהם. אבל לבטל את חשיבותם כדי להאדיר את קרי - זה כבר צעד אחד רחוק מדי לטעמי. לדעתי הוא כבר אחד מעשרת הגדולים בהיסטוריה גם אם יפרוש מחר. ועדיין אין פה סתירה - אין ספק שהקריירה של קרי עם תואר השחקן המצטיין של הגמר, או כמה מהם, תהיה מרשימה יותר מאשר הקריירה שלו בלי תואר כזה. זה אפילו לא אמור להיות טייק חם במיוחד.
לפני הכל הם יצטרכו להתגבר על קבוצה מדהימה, שמובילה בסדרה כרגע. אם יש אלוהים (של כדורסל), הפציעה של קרי לא תשחק תפקיד. בוסטון מצדה לא הגיעה לסדרה הזו על תקן תפאורה, כפי שהוכיחה כבר. הסיפור של קרי עדיין נכתב. תהיה זהות האלופה מי שתהיה, קרי נתן שלוש הופעות לפנתיאון בגמר הזה. זהו פרק נוסף בגדולה שלו, והמורשת שלו תמשיך להדהד אותה גם הרבה אחרי שיפרוש.
בכל אופן, הסדרה האפית הזאת מתקדמת, ואם בהתחלה היה ספק אם יהיה שווה להתעורר, בפלייאוף עמוס תבוסות חד-צדדיות, הפעם כבר אין ספק. סדרות מהסוג הזה הן הסיבה שאנחנו מכורים לליגה הזאת.
הלילה
הסדרה האפית הזאת מתקדמת, ואם בהתחלה היה ספק אם יהיה שווה להתעורר, בפלייאוף עמוס תבוסות חד-צדדיות, הפעם כבר אין ספק. סדרות מהסוג הזה הן הסיבה שאנחנו מכורים לליגה הזאת.
ימים אחרונים לקמפיין! אנחנו במאני-טיים, ליטרלי. שגיא רפאל, אור עמית ואלון ארד ואני עובדים על הפקת ספר סיכום עונה, מוזמנים ומוזמנות להציץ בפרוייקט ההדסטארט שלנו.
Follow @orenlevi1986