אדום
האמת היא שהפועל תל אביב בכלל לא אמורה הייתה להיות כאן. אלמלא עוד סל נצחון של גיא פניני, באיזשהו משחק נשכח בבאר שבע, האדומים מסיימים מחוץ לשמיניה הראשונה וצופים בעניין בקבוצות אחרות שנאבקות על הזכות להיפגש עם בוז'י. אבל (גם) את הסל ההוא הבקיע הפניני. ואח"כ הגיעה ירושלים לדרייב אין ונשלחה הביתה שלה. ואמש התייצבה לה מכבי תל אביב. וגם היא נשלחה הביתה שלה. בית שהוא די קרוב, אם חושבים על זה.
הפועל תל אביב, ממש עד לא מזמן, הייתה לא יותר מפרויקט בדרך לשקיעה. אפשר היה לדבר, ממש עד לא מזמן, על השקיעה הניהולית. ואפשר היה לדבר, עוד פחות מזמן, על השקיעה המקצועית. על מועדון שתחם לעצמו תקרת זכוכית נמוכה למדי, שאותה הוא לא מסוגל לפרוץ. כולל העונה שעברה, היא עונת 2020/2021, אליה הגיע דני פרנקו כשהיא במקום ה-11 ובדרך להתרסק. וזה היה לפני 12 חודשים, כן? ולא שהקדנציה של פרנקו הייתה רווית ריקודים, כן? את הלחישות, האנחות והמרמור כלפי הקבוצה וכלפי המאמן הזה שלה אי אפשר היה לפספס בגזרת הדרייב אין. ממש עד לא מזמן. על בחירת הזרים. על ההגנה. על ההתקפה. על הקישור. על קלינגר.
אבל כל זה השתנה, האמת, בדרבי הראשון העונה. זה שהתקיים ביד אליהו. ושם, או אולי שבוע לפני במשחק מול גלבוע גליל, הצליחה הקבוצה הזאת להבין מה היא רוצה מעצמה. ולרתום לעניין את ג'יימס יאנג. ולזהות שיש לה בכלל קלע שלשות בלתי צפוי ושמו בישראל זלי. ושהיא מסוגלת, בניגוד לציפיות שלה מעצמה, גם לשמור. ולהחזיק ולעצור קבוצות. ואז הגיע דרבי מספר 2, שאותו היא מנצחת בלי ג'ייקובן בראון אבל עם יתרון מאצ'אפ עצום כמו ג'יי.פי טוקוטו. ועם בר טימור. ועם שלישיית פורעי החוק אמסלם, בני ואדם (להלן: שלישיית אבא). ועם רעיונות טובים למכביר.
וגם אתמול, כשהיו כאלו שחשבו שסוויפ אדום נשמע מופרך, התייצבה הקבוצה של פרנקו כשבאמתחתה תובנות כדורסל ועוצמה מנטלית. והעוצמה המנטלית הזאת, בסיועה האדיב של היריבה העירונית, מנעו ממנה לקרוס במחצית הראשונה, כשהכדורסל היה ממנה והלאה. ולאחר שהחזיקה מעמד (ומעלה) בעשרים הדקות הראשונות, הגיעו גם היישומים. למשל, ההליכה הכירורגית על הרגליים המשותפות של ווילבקין וז'יז'יץ'. למשל זיהוי המקומות שמתאימים לטוקוטו בהתקפה. למשל סגירת קווי התנועה/המסירה של ווילבקין, כשזה החל להתפרע התקפית. למשל הנטרול של ז'יזי'ץ', כולל באמצעות שמירות כפולות. ואפילו, למשל, מעבר חד פעמי לאזורית – כדי למנוע המשך הדימום בהכנסות הכדור של הצהובים מקו הבסיס.
פרנקו קיצץ הרוטציה ל-8. ויתר לגמרי על רז אדם. השתמש ו-ויתר בהמשך על אמסלם האמוציונאלי. המתין בסבלנות עד לרגע הנכון להכניס את קולשוב. לא הלך לחילופים אוטומטיים רק בגלל עבירה שניה של מישהו במחצית הראשונה או שלישית במחצית השניה. וידע מה הוא רוצה. ו-וואלה, קיבל את כל מה שהוא רוצה. סחטיין על הפועל תל אביב. סחטיין על דני פרנקו.
אה, ואם מכל האמור לעיל מישהו מבין או חושב שהפועל תל אביב בדרך הבטוחה להנפה, אני מציע בידידות להבין שרמת התחרות מול אונוואקו, באב, אהרוני וזופי אבדיה בחמישי לא תהיה קלה יותר. או ליתר דיוק, היא צפויה להיות קשה הרבה יותר. הפועל תל אביב השיגה אתמול את אחד הנצחונות הגדולים בתולדותיה. ולא בטוח בכלל שהיא תוכל לתרגם אותו לכדי גביע.
שיר שכתבתי על בראון
כלומר, אלא אם שואלים את ג'ייקובן בראון. אני יכול לכתוב לכם על הנתונים של הפלא הזה אתמול. נניח 30 נקודות. נניח 9 אסיסטים. נניח 6 ריבאונדים. נניח פאקינג מדד יעילות של 39. אבל כל זה לא מעניין. ג'ייקובן בראון הוא לא סתם שחקן כדורסל. ג'ייקובן בראון הוא לא סתם כוכב כדורסל. ג'ייקובן בראון שכזה הוא הסיבה לכך שאנחנו אוהבים כדורסל. בגלל האופי. בגלל הסיפור. בגלל הפציעות והפגיעות. בגלל הכריזמה. בגלל הפאסון. בגלל הכשרון. בגלל הווינריות. והכל, גם אתמול, הרגיש בשליטה. כולל העבירות החכמות שביצע כדי לעצור מהלכים בעייתיים של היריבה. כולל הנונשלנטיות שבה ניהל את עצמו במהלך המחצית הראשונה. כולל הבטחון להשליך למעלה כדורים מורכבים, שחלקם הסתיימו בכלל בידיים של שחקני ההגנה. ובמיוחד הרגע הנעלם הזה שבו החליט שעכשיו זה שלו.
איזה דבר זה ג'ייקובן בראון. איזו זכות לחוות סיפור אגדה שכזה בלייב, לפני שהכל מתאפסן לו בערוץ הגולד.
צהוב
זר, לו היה נוחת אמש ביד אליהו, לא באמת היה מבין על מה כל המהומה. מכבי תל אביב, נו, זאת בצהוב, אוחזת במאזן ליגה של 9 נצחונות ו-6 הפסדים. והיא שיחקה מול הפועל תל אביב, ההיא באדום, שניצחה העונה רק משחק אחד פחות ממנה. שניצחה אותה פעמיים במפגשים הישירים ביניהן, עוד לפני שהוזנק כדור הביניים אל חלל האוויר. ועזבו רגע זרים, נחיתות ויד אליהו הישן. ועזבו היסטוריה, מאזנים מהעבר, תקציבים ושאר ירקות. פשוט תנו מבט טוב טוב בשתי הקבוצות שחלקו אתמול את אותו הפרקט ותשאלו עצמכם: במה בדיוק טובה יותר הקבוצה בצהוב מיריבתה באדום? כשדני פרנקו מתראיין בסיומו של המשחק ופולט, כבדרך אגב, שהחבורה שלו טובה יותר, עומדת לו הגנת אמת דיברתי. ונכון, מכבי יכולה לנצח במפגשים הבאים. ויכולה גם לזכות באליפות. אבל אם תנוצח, זאת לא תהיה הפתעה.
את תחילת ההפסד רשמה לעצמה הקבוצה של ספרופולוס כבר בעת רישום הזרים למשחק. אף אחד, כולל אף אחד, לא הופתע מההחלטה של הקואץ' ללכת על קאלויארו במקום וויליאמס ועל תומאס תחת נאנלי. וזה מה שעצוב כאן. כי כולם יודעים שליאניס ספרופולוס אין שום תכנית ורעיון ברמה ההתקפית. כל מחשבותיו, רעיונותיו וחששותיו גלומים בקבלת ההחלטות שלו לגבי מי ישמור על מי. ואיך הוא יוכל לעצור את טוקוטו, את יאנג או בראון. סה טו. שום מחשבה מעבר לכך. ומעשית, הוא העמיד חבורה שלא מספיק טובה בכדורסל. תעשו פרצוף מופתע.
את המשך ההפסד רשמה לעצמה הקבוצה של ספרופולוס, עם דגש על קבוצה של ספרופולוס, כשלא הצליחה להנחית נבוט על ראשה של היריבה שלה, כבר בשלבים הראשוניים של המשחק. כי מכבי פתחה נהדר ובטוח. והפועל, מהצד השני, הייתה מפוחדת ומבולבלת. מכבי ההיסטורית, זאת שמזמן כבר לא קיימת, הייתה מנצלת את המומנטום כדי להרוג. היא הייתה דוהרת קדימה, דופקת שלשות ודאנקים ושולחת את הקבוצה שממול לבכות במקלחת. אבל זאת מכבי ההיסטורית. והיא, כאמור ועד שלא יוכח אחרת, איננה עוד. במקום לסמן את תנועה הידיים של היידה פלאס להסתער פלאס קדימה, סימן המאמן הצהוב שעל הקווים את תנועת הידיים ההפוכה. נו, זאת שבה כפות הידיים מופנות אל עבר הריצפה. כלומר להאט. לא להשתולל. לא לאבד, חלילה. לסדר תרגיל. וכשאני אומר תרגיל, אני מתכוון למשהו שבו סקוטי ווילבקין מכדרר.
שזה, אגב, הדבר הנוסף. סקוטי ווילבקין, כלומר הפרנצ'ייז פלייר, נכנס מהר מאוד למוד של סוף משחק. או במילים אחרות, להלך מחשבה שהפעם הוא צריך לקחת על עצמו יותר – ומההתחלה. וזה הלך לו נחמד. כלומר, הוא כדרר וקלע. ולא אפשר לאף אחד לצידו לצמוח. תומאס, למשל, פתח בשלשה. ואז החטיא קצת. ואז הלך אל הפינה, שם יכול היה לדבר אל הלאמפה. או ג'ייק כהן, למשל. אחד שדווקא נמצא בכושר התקפי טוב. שיכול היה לסייע, נניח, ביכולת של הקבוצה שלו לקלוע מבחוץ ולרווח את משחק ההתקפה. אבל התקפה זה דרעק, וכהן שיחק אתמול פחות מ-4 דקות, כדי לפנות עוד זמן פרקט לשחקן כמו אנג'לו קאלויארו. ולכן אל תתפלאו משורת האסיסטים בדף הסטטיסטיקה, שבה שימרה הפועל תל אביב יחס של 2 אסיסטים מול כל אחד של מכבי, לאורך מרבית דקות המשחק. כי הפועל שיחקה כדורסל. ומכבי את גרסת הכדורסל החד גונית, הלא חכמה, המשעממת, המפוחדת והרעה של ווילבקין וספרופולוס. ואין לי את זה ביותר עדין.
והחילופים? הרגישו כאילו ספרופולוס צופה במשחק אחר. והרעיונות ההגנתיים? אם היו כאלו, לא הצלחתי לזהותם. והנסיונות לשנות? כלומר, נניח, להחליף הגנה. או אולי ללחוץ. או אולי להתפרע לגמרי עם תצורת החמישיה. או אולי משהו. מישהו. כלום. כשהמאמן של אלופת ישראל מסמן פסק זמן, בנוהל, רק אם הקבוצה שלו עתידה לקבל סל וממהר לבטלו אם הקבוצה השניה מואילה בטובה להחטיא, המשמעות היא שאין לו באמת מה לומר. כלומר, זה בסדר לקחת טיים אאוט כדי לעצור מומנטום. זה אחלה (כלומר, זאחלה). אבל לפעמים, אתם יודעים, מאמן מזעיק פסק זמן כי אשכרה יש לו מה לומר. וזה, בעצם, עצם העניין. מכבי תל אביב זקוקה למאמן שיודע לדבר גם כדורסל. כדורסל שבו מעזים, מתקיפים ויוזמים, להבדיל מכזה שבו שרק חושב איך להגן ולסכל. וזו, שפת ההתקפה והיוזמה, היא שפה שיאניס ספרופולוס איננו דובר.
חבר צהוב, אחד שמבין, כתב לי בסיום המשחק שמול צסק"א, נכנסו פיני גרשון וצביקה שרף להיכל התהילה של מכבי תל אביב. ושאתמול נכנס יאניס ספרופולוס להיכל התהילה של הפועל תל אביב. את זה כתב החבר. לא אני.
