sportFive1176077 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
עסוקים במספרים (Getty) (צילום: ספורט 5)
עסוקים במספרים (Getty) | צילום: ספורט 5

טוב חאלס. כמה אפשר עם הצביעות הזאת? שכחנו מה זה להיות אוהדים, אם יורשה לי לרפרר לשדה הפוליטי. הלוואי שהייתי יכול לקטלג את הטקסט בתור מניפסט "אני מאשים", אבל האמת שגם אני בסירה הזאת יחד עם כולכם. זו הדרך שבה אנחנו משתמשים במספרים בשביל לתאר כדורסל. היא חייבת להשתנות. והשחקנים הם חלק מזה. החול הטובעני הזה שותה את כולם פנימה.

בשנים האחרונות אנחנו נתקלים ביותר ויותר מקרים בוטים של מרדפים אחרי הישגים סטטיסטיים אישיים, שלא אחת באים על חשבון טובת הקבוצה במובן הפשטני של המושג. זה יכול להיות מרדף מופרע אחרי ריבאונדים או אסיסטים להשלמת טריפל-דאבל. לעיתים זה מופיע בתור לקיחת זריקות חסרות מצפון בשביל לעגל ל-40, 50 או לשם שבירת שיא קריירה. לפעמים זה דווקא ויתור על זריקות כדי לא לפגוע באחוזים טובים במיוחד. כך או אחרת, קל לשים על זה את האצבע. ההתנהגות הזו תחרוג על פי רוב ממהלך האורגני של המשחק באופן בולט מספיק בשביל שנזהה את זה גם בלי הבוקסקור מול העיניים. מה גורם לתופעה הזו? האם היא לגיטימית, ואם לא - מה אפשר לעשות?

לא בטוח שנצליח לענות כל השאלות האלה, ואני רחוק מלהיות הסמכות בנושא (וגם אין סמכות בנושא הזה). הדיון הזה לא התחיל אתמול, והיום לא נסגור אותו. אבל שווה לקחת רגע ולנסות להבין את השורשים של התופעה ולאן היא הולכת.

מאין באנו
משחר כל הזמנים, הספורט האמריקאי חולה על מספרים. בהכללה גסה נאמר שהשורה התחתונה תמיד הייתה בראש מעייניה של התרבות האמריקאית, והמספר הכי חשוב בסטטיסטיקה של עולם ה-NBA, כמו כל השאר, היא לא התוצאה, או אפילו המאזן הסופי - נו, ניחשתם כבר. אחרי שהתוצאות לא הספיקו לבדן כדי לתאר את הנעשה, החלו להיאסף יותר ויותר נתונים מהמשחקים שמטרתם להסביר מה קרה שם. המספרים תמיד היו מעין גלגלי עזר עבור מי שלא ראו את משחק מסוים, או אלה שניסו לנתח את הליגה ברמה עמוקה או רוחבית יותר. הקהל עף על מספרים כי הם מספרים סיפור. הקבוצות מסתמכות על מספרים כי הם עוזרים לקבל החלטות. ובעלי הקבוצות מכורים בעיקר למספרים שמצמידים להם סימן של דולר בסוף.

אחרי שמהפכת האנליטיקס סחפה את ליגת הבייסבול המקצוענית בסערה היא הגיעה גם לכדורסל. ההתמכרות שלנו כאוהדים למספרים הלכה יד ביד עם השימוש הנרחב בהם גם מצד מקבלי ההחלטות וצוות האימון. כל זה לא פסח גם על השחקנים עצמם. ברמה הכי כללית - יש הרבה יותר מספרים מאי פעם, והם בכל מקום. אז איך ממצב שכולנו רק מנסים להחכים ולהשתפר הגענו עד לתופעת מרפדי הנתונים שאנחנו רואים היום?

מבוא לריפוד נתונים
בגדול, מתישהו בדרך הפכנו את הסיבה והמסובב. השחקנים ראו איך החוזים שלהם גדלים וקטנים לפי פרמטרים סטטיסטיים כאלה ואחרים. הם שמעו את הנזיפות הצורמות על הופעות סטטיסטיות רעות מחד ("אהלן ראסל ווסטברוק, מה שלומך? כבר שברת קרש היום?"), או התשבוחות המלטפות מאידך ("ברכות, מר ווסטברוק, על עונת הטריפל דאבל הראשונה מאז הסיקסטיז, הנה הגביע שלך!"). אז הם התאימו את עצמם למציאות. מאז ומעולם, זה בעצם מה שהם עושים הכי טוב.

כשריקי דיוויס זורק כדור לסל של עצמו בשביל לסגור טריפל-דאבל (טוב זה קרה מזמן כבר), או כשג'ה מוראנט משליך זריקה אחרי זריקה בשביל להשלים יובל נקודות, זה לא נעשה בוואקום. קל לבוא בטענות אל לברון ג'יימס על שהוא מדבר בפתיחות על שבירת שיא הנקודות של קארים עבדול-ג'אבר, בזמן שהקבוצה שלו מדשדשת בירכתי הליגה. אבל זו בסך הכל השלכה עלינו כצרכנים. השחקנים הם לא חבורה תלושה של חזירים אנוכיים. הם ייצוג שלנו. ובתוך מה שאנחנו עשויים לתפוס כאקטים של אנוכיות יש לעיתים רבות גם רמזים להפך המוחלט מזה - קבוצתיות.

שאקיל אוניל חגג 50 ביום ראשון. את שיא הקריירה שלו מול הקליפרס, 61 נקודות, הוא השיג 22 שנים קודם לכן, בתור מתנה ליומולדת מחבריו לקבוצה. מה ששמעתם. בתום המשחק מאמנו דאז, פיל ג'קסון, התייחס להישג בטון הכה מזוהה איתו: "דרוש משחק מאוד קבוצתי בשביל שלשחקן יהיה ערב כזה". העונה, כשהניקס ראו על הג'מבו-טרון שקמבה ווקר רחוק ריבאונד אחד מטריפל דאבל ראשון בקריירה, הם דאגו לעדכן את הרכז הננסי, שאכן זינק על כל החטאה עד שהשלים את המלאכה. גם חבריו של מוראנט עודדו אותו להמשיך ולזרוק עד שפרץ את מחסום 50 הנקודות (שעליהם הוסיף ליתר ביטחון עוד שתיים), פשוט כי הם רוצים בטובתו. מוראנט לא שכח להודות להם בראיונות, ולהצטלם עם כולם על המגרש בסוף המופע. הוא מבין שזה גם שייך להם.

מנגד קשה שלא להיזכר בדווין בוקר וקבוצתו חוגגים את 70 הנקודות שלו בתמונה מחדר ההלבשה, ואת ג'יי קראודר, אז חלק מהסלטיקס שניצחו במשחק, לועג להם על החגיגות. למרבה האירוניה, קראודר בינתיים התגלגל לסאנס, שמצדם כבר לא מפסידים יותר מדי. אין פה שחור ולבן, לפעמים עוברים את הגבול. לפעמים הגבול עצמו מטושטש. העניין הוא שכולנו נעים כמקשה אחת באוקיינוס וירטואלי הפכפך, חסר צורה או מוח. מקבלי ההחלטות, המאמנים, השחקנים והקהל - כולנו ביחד. אבל האם מספרים תופסים נפח גדול מדי מהשיח?

קצת רוורס?
המספרים עוזרים לנו לאשש מגמות ודפוסים שהעין שלנו מזהה, או שהם יגיעו לפני כן, כדי להצביע על מגמה שדורשת פענוח. צריך להיזהר לא להשתמש בהם רק כשנוח לנו, כי יש מספיק מהם בשלב הזה בשביל להמציא יקומים חדשים ומקבילים. שימו לב כמה קל לנו לזלזל במה ששחקנים מסוימים עושים, בזמן שאנחנו מהללים אחרים עם אותם פרמטרים - לוקה דונצ'יץ' וג'יימס הארדן משמשים דוגמה טובה לזה. האחד מאותרג, השני מאותגר (תדמיתית).

אבדיה. שוב פוגש את הלייקרס (Getty) (צילום: ספורט 5)
אבדיה. שוב פוגש את הלייקרס (Getty) | צילום: ספורט 5

עם כל המורכבות, לעניות דעתי אפשר לשאוף לחזור למקורות, ולהתייחס למספרים כאמצעי ולא כמטרה. תקראו לי בומר - על אחריותכם - אבל אני רואה את הניצחון, בטווח הקצר והארוך, בתור הסיבה שלשמה התכנסנו. המספרים פה כדי לסייע לנו להבין מי עושה מה, איך למה, ובעיקר כמה. יש להם איכויות של תיאור המציאות, ולמי שמבין אותם (ואת עצמו) אפילו יכולות ניבוי בקונסטלציות מסוימות. אבל הם לא הנושא עצמו. בואו.

זה מספיק. כאמור, זוהי אינה סקירה היסטורית, וגם התשובות לא אצלי. אצלי תוכלו למצוא דעות, במקרה הטוב. אפשר לראות את הטקסט המשונה הזה כהזמנה לשיחה. או במילים מוכרות יותר - ספרו לי בתגובות למה אני טועה.

היכונו
ממפיס גריזליס -ניו יורק ניקס
הדובים יסתכלו על הניקס ויראו אדום בעיניים, במיוחד אחרי כמה הפסדים מאוד לא אופיינים. ג'ה מוראנט הוא השחקן הכי חובת-צפייה בליגה. אז המשחק הזה די מוכר את עצמו. הדברים שהוא עושה, משחק אחרי משחק… הנפש לא יכולה לשאת את זה. שימו שעון.

לוס אנג'לס לייקרס-וושינגטון ויזארדס
המכשפים מגיעים לעיר המלאכים, ולייקרס קצוצי הכנף ינסו לא לבעוט בעוד דלי. ווסטברוק פוגש אקסית, לברון ממשיך לצוד שיאים, ואחד דני משלנו, מנסה להתרגל לחיים בלי החסימות לדאביס ברנטס. יאללה, מה עוד צריך כדי להעיר אתכם?