למצולמים אין קשר לכתבה
רציתי לכתוב טור פרידה מנצח מהמסע מקבוצה שבורה לקבוצה מנצחת: מסע של קהילתיות, מסע שהייתה לו השראה גדולה גם על מועדונים אחרים ודרך מיוחדת ואחרת, דרך שגם שיש בה המון אי הסכמות פנימיות והיא בסוף מבוססת על מערכות יחסים בין אוהדים וחברים ליציע.
רציתי שיהיה לאנשים, שהם שותפים ליציע, טור מנצח אבל הייתי כותב אותם דברים. רציתי כי אני יודע שמגיע להם ושבסוף הם באמת באים מאהבה אדירה לקבוצה שגם אני מאוד אוהב.
אבל בסוף צריך להגיד את מה שהיה ברור השבוע: הכדורסל חשוב לאוהדי הפועל ת"א לא פחות מהכדורגל. אוסישקין ובלומפילד הם המקומות שגידלו את כולו וכוכבי הרגל ההיסטוריים אהובים בדיוק כמו כוכבי הסל. מבחינתו השבוע נגמר 1:1 ביריבות הכי גדולה שלנו, הפסדנו ברגל וניצחנו בסל, צרחנו בתסכול עצום בדקה ה-93 וחיככנו ידיים באותה הנאה עצומה לראות את זה בסל.
זה חשוב לנו וחשוב לעשרות אלפים. הפועל רגל הביאה 20,000 איש למשחק הרגל ויכולה הייתה להביא את הכמות הזו לסל אם רק היו כרטיסים. אנשים שלא באים לדרייב אין יצאו מגדרם כדי להגיע, אנשים שלא ידעו עד השבוע שלהרצליה יש השנה קבוצה ממש טובה התעניינו ורצו. הם לא אוהדי הצלחות פחות טובים מאוהדי היום היום, הם אוהדי הפועל ת"א והם רוצים יותר מרק קבוצה, הם רוצים הישגים וגאווה והקבוצה השבוע נתנה הרבה גאווה.
הגיע הזמן לסיים את פרק קבוצת האוהדים בחייה של הפועל ת"א, לעבור לבעלות פרטית, לחפש באמת רוכש רציני ולהתחיל לטפס: יותר תקציב, יותר הכנסות, יותר משחקים, יותר חיבורים, אולי גם לשאול האם הדרייב אין הוא ההיכל הנכון? יש מקום לשיפור וזה כבר לא יקרה להערכתי תחת הרעיון של קבוצת האוהדים.
רציתי לכתוב טור פרידה מקונספט מדהים ודרך נפלאה, אבל הגיע הזמן לעבור קדימה.
הכותב הינו חבר בפודקאסט צבע אדום, פוקדאסט אוהדי הפועל ת"א
