מאמר של כתב העת הסקנדינבי לרפואה ופסיכולוגיית ספורט שיצא ב-2015 טען כי אחים צעירים במשפחה נמצאים בסבירות גבוהה יותר להפוך לספורטאי עלית, ובנוסף, הסבירות להגיע לרמות הגבוהות בענף גבוהה יותר עבור כאשר יש במשפחה עוד ילדים שעוסקים בספורט. הסברה לכך נובעת מעצם היריבות הקיימת בין ילדים במשפחה גם בלי שום קשר לספורט, וזה לוודאי מסביר מקרים של של אחים צעירים שהצליחו להגיע רחוק יותר מהאחים הבוגרים שלהם. במקרה של ירדן וליאור גרזון, שתי התקוות הגדולות ביותר של כדורסל הנשים בישראל ל-WNBA, מבינים כי המימד התחרותי ביניהן הודחק בגיל יחסית צעיר, כך שלא ניתן להצביע עליו בתור ההסבר להצלחה שלהן.
"היינו משחקות אחת על אחת כשהיינו ילדות, אבל מהר מאוד הפסקנו עם זה כי ליאור הייתה קורעת אותי" סיפרה ירדן (18), שבימים אלה מתכוננת עם מכבי ר''ג למשחקי הבית התחתון בליגת העל, "אנחנו שחקניות כדורסל, והמקצוע הזה תחרותי, אבל חשוב לנו מאוד לפרגן זו לזו. אנחנו מבינות שההצלחה של אחת לא באה על חשבון השנייה", המשיכה האחות הצעירה לבית גרזון, שבעונה הבאה תקווה להוכיח את עצמה כמו אחותה ליאור (20), שעושה חיל העונה בוילאנובה ויילדקאטס בליגת הקולג'ים בארה''ב.
העיסוק של השתיים בכדורסל היה די מתבקש בבית שהתקיים סביב ספורט. איתן, האבא, היה שחקן כדורסל בליגה ארצית, ורותי, האימא, הייתה שחקנית כדורעף בהפועל כפ''ס ונבחרת ישראל. ליאור וירדן נחשבו לכישרונות בולטים כבר בילדות, וההשתלבות של שתיהן כשחקניות משפיעות בליגת העל כבר בתיכוניסטיות יצרה באזז תקשורתי: "ההורים שלנו לימדו אותנו שהעבודה קשה חשובה. פרסום זה נחמד וכיף לקבל פרגון, אבל יום אחד יפרגנו עליך, וביום אחר יתהפכו עליך, את עדיין צריכה להוכיח את עצמך כל יום מחדש", אמרה ליאור בנוגע להתמודדות עם ההייפ, "אני אישית מאוד אוהבת את הלחץ הזה, זה נותן לי מוטיבציה להוכיח מה אני שווה. אני מרגישה שאנשים באמת מאמינים בי ורואים את הפוטנציאל שיש לי. אז אני לא לוקחת את זה למקום של שאננות או שאני עפה על עצמי בהגזמה".
לאחר עונת בכורה לא רעה, ליאור עשתה קפיצת מדרגה משמעותית העונה, וידעה לנצל את העזיבה של מספר שחקניות משמעותיות כדי להפוך לאחת הדמויות המובילות בוילאנובה, כשהשיא היה בהופעת המצוינת שלה לפני שבועיים וחצי, כשקלעה 19 נק' בניצחון היסטורי על מכללת יוקון: "במהלך הפגרה בקיץ הייתי בישראל רק שלושה שבועות, וחזרתי מוקדם כדי להתחיל להתאמן ולהתכונן טוב יותר לעונה הזו. בדרך כלל בנות באות לתקופה של חודש לקדם עונה, ואני הגעתי מוקדם יותר כדי להכין את עצמי טוב יותר, להכיר את הקבוצה, וזה הוכיח את עצמו", סיכמה הפורוורדית, שבאמת מציגה העונה קפיצה משמעותית במספרים - היא עלתה מ-20 דק' למשחק ל-30, והיא הקלעית השנייה בטיבה בקבוצה עם 14 נק' בממוצע למשחק, שיפור אדיר בהשוואה ל-8.8 נק' שקלעה בעונת הרוקי שלה.
ירדן, שבחודש דצמבר הבטיחה את המעבר שלה למכללת אינדיאנה בעונה הבאה, התחילה את העונה בצורה פנטסטית והייתה לקלעית הישראלית המצטיינת בליגה עם 15.8 נק' בממוצע למשחק. אך כחלק מהעונה הסדירה המטלטלת של ר''ג, שהסתיימה בירידה לבית התחתון, גם ברמה האישית ירדן חוותה ירידות ועליות מבחינת ההופעות שלה: "אני חושבת שמבחינה מקצועית פתחתי יחסית טוב את העונה, אבל אחרי זה לא הייתי מספיק יציבה. אני מבינה שככה זה ספורט, לפעמים אתה תהיה למעלה ותשיג את כל המטרות שלך, ולפעמים דברים לא יסתדרו לך, אבל עדיין צריך לתת את הכל. מבחינתי כרגע המטרה היא לתת את כל מה שאני יכולה בר''ג כדי לסיים את העונה הזאת כמו שצריך".
בראיון שערכה עם ערוץ הספורט לאחרונה שיתפה ירדן בפתיחות בחששות שהמעבר מעבר לים מעורר אצלה, אך בשונה בכדורסלניות אחרות שבגיל צעיר בחרו בקריירת קולג'ים, היא זכתה לשמוע ממקור ראשון על הקשיים בהתאקלמות לכדורסל אמריקאי: "בחודשיים הראשונים שלי כאן הייתי פשוט בהלם מכל הבחינות" סיפרה ליאור, "השפה, הלימודים, הכדורסל, לקח לי זמן עד שנפתחתי והרגשתי בנוח, אבל ברגע שהצלחתי לצאת מההלם הזה התחלתי ליהנות כאן מכל רגע, זאת באמת אחת החוויות הכי מטורפות שעברתי בחיים".
חובב הספורט הממוצע בישראל אינו מודע לווליום של העניין בספורט קולג'ים בארה''ב, ובשונה מדני אבדיה שבגיל 19 שיחק באולמות שמלאים ברבבות אוהדים, השינוי עבור כדורסלניות ישראליות הוא הרבה יותר חד: "בעונת הראשונה היו הרבה הגבלות בגלל הקורונה, כך שמשחק הבית האמיתי הראשון שלי היה העונה. אני זוכרת שבחימום הסתכלתי על היציעים שהתמלאו וחשבתי לעצמי: "ואו בחיים לא ראיתי כל כך הרבה אנשים" זה הדהים אותי שכל כך הרבה אנשים בחרו לבוא באמצע היום ולהגיע לראות אותנו. במשחק מול יוקון היו 10 אלף איש ביציעים, ולמרות שזה היה משחק באמצע העונה, זה הרגיש כמו קרב על האליפות. ברגעים כאלה אני ישר חושבת שזה הזמן שלי להוכיח את עצמי, וזה הדבר הכי מספק שספורטאי מסוגל להרגיש".
הבנות הזכירו לא פעם בראיון שהן ספגו במהלך הילדות את זה שתמיד צריך להישאר עם רגליים על הקרקע, וכשירדן נשאלת על המעבר בעונה הבאה למכללת אינדיאנה, אפשר לראות איך המיינדסט הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת: "ברור שאני חושבת על איך תראה הקריירה שלי במכללות, אבל אני בטוחה שאי אפשר להסביר את זה מרחוק, ואני אבין את זה באמת לעומק כשאני אהיה שם".
גם כאשר השיחה מגיעה ל-WNBA, שקיבלה לשורותיה את שי דורון ב-2007 בתור הנציגה הישראלית הראשונה והאחרונה ששיחקה בליגה, ירדן לא מרשה לעצמה להרחיק לכת במחשבות: "זה נראה לי כל כך רחוק ממני עכשיו, ברור שזאת המטרה, אבל זה לא מה שמעסיק אותי היום, אני קודם כל מחכה לראות את הדראפט של ליאור". וכמה באמת החלום הזה אפשרי? "אני חושבת שאנחנו באמת יכולות להגיע לשם" אמרה האחות הגדולה לבית גרזון, "גם אם זה לא יהיה בדרך שאנחנו מדמיינות, וגם אם זה יהיה יותר קשה ממה שזה, אני עדיין חושבת שיש לנו את זה".
סיפורים על קנאת אחיות, או ציטוטים פרובוקטיביים השתיים לא יספקו, וכנראה שכאן נעוץ סיפור ההצלחה שלהן. בניגוד לסיפורים רבים על אחיות ספורטאיות שתדלקו את התשוקה להצליח מתוך רצון לגבור על השנייה, כאן נראה שמדובר בסיפור על אחיות שרוצות לעשות זאת אחת עם השנייה, ומכיוון שהן נמצאות על אותו המסלול, ובמרחק יחסית דומה מהמטרה, כנראה שהשותפות ביניהן היא זו שתוכל להביא אותן ליעד.
