איזה כיף
שישה משחקי בית כבר רשמה העונה מכבי תל אביב. שבעה ניצחונות כבר השיגה בעשרת המחזורים הראשונים. כולל ניצחון אחד ברמת הוואוו על ברצלונה. ואם תשאלו אותי (ומה 'כפת לכם לשאול, אה?), אז הניצחון אמש על מונאקו היה הכיפי מכולם. ועל הדרך, יכול להיות שגם החשוב מכל אלו שהושגו עד הלום.
כי התעלות חד או דו שנתית מול ברצלונה החזקה זה מרהיב ונהדר, אבל משהו שנותר לעיתים בחזקת בונוס. כמו צמד הניצחונות חסרי החשיבות שהושגו בעונה הרעה הקודמת, שלא הובילו את הצהובים לשום מקום. ויתר ניצחונות הבית העונה, עם כל הכבוד, היו כאלו שמכבי הייתה חייבת לקחת. אבל אתמול, בשלב שבו כבר מתחילים לספור ניצחונות ומקומות בטבלה, פגשה אלופת ישראל יריבה פוטנציאלית למאבקי שמינייה. וניצחה אותה בכלל ובפער נאה בפרט, כזה שעשוי בסופו של מחזור 34 לעשות הבדל בין פלייאוף לבין לא.
וכן, אני יודע, חלומות צמרת ופיינל פור מפוזרים לכל עבר ומושמעים מפה לאוזן בקרב הצהובים. ובמידה מסוימת של צדק. ועדיין, כל עוד לא הוכח אחרת (ולטעמי, עדיין לא הוכח אחרת), מכבי תל אביב שואפת קודם כל להיכנס למקומות שמאפשרים לשחק גם אחרי שהעונה הסדירה מסתיימת. מקומות שהיא לא ממש מכירה כבר הרבה מאוד זמן. מקומות שעשויים בהחלט להיות אפשריים אחרי הנצחון מול הקבוצה מהנסיכות הצרפתית.
ועל הדרך וכאמור לעיל, איזה כיף היה אתמול ביד אליהו הישן. כי מעבר לאווירה המוטרפת שיודע הקהל שלה לייצר מדי משחק בית, סיפקה אתמול המארחת משחק שעשה נעים לעיניים. גם ברמת המחויבות שדומה שעוטפת כל אחד מעשרת השחקנים שנטלו חלק במשחק. גם ברמת האיכות ההתקפית שכמו נזלה אמש מהידיים של השחקנים המובילים, מול יריבה מוכשרת ואתלטית, אם כי לא חכמה במיוחד.
דלתות המעלית נפתחו עבור ווילבקין כבר במהלך הראשון
השיח טרם המשחק מול מונאקו נסב בעיקרו סביב סוגיית סקוטי ווילבקין. נו, אתם יודעים, שנמצא בתקופה לא טובה. נו, אתם יודעים, שלראשונה מזה מי יודע כמה זמן, לא הרים ולו שלשה אחת לרפואה במשחק האחרון במוסקבה. זה שבששת המחזורים האחרונים זרק 29 שלשות אבל קלע רק 5 מהן. וכולם חיפשו את הסיבות. וכולם תהו לגבי ההשלכות.
אבל אחד שיודע, ייצר גם פתרון.
כי סקוטי ווילבקין לא משחק חכם יותר במשחק אחד וחכם פחות במשחק אחר. מידת החוכמה נותרת קבועה. וסקוטי ווילבקין לא רואה משחק יותר טוב במשחק אחד ופחות טוב במשחק שאחרי. ראיית המשחק נשארת קבועה והסקוטי נשאר אותו הווילבקין. אלא שהווילבקין הזה צריך לקלוע. מבחוץ. זה כל הסוד וכל הקסם. כדי שמשם יוכל לבנות את כל מה שהוא רוצה לעשות בהתקפה. כדי שמשם יוכל לכפות על היריבה להתכווץ או להימתח, בהיסטריה, פן ימטיר עליה הפרנצ'ייז פלייר, כמאמר השיר, ים של שלשות בשתי עיניי. ואז, כאמור, מרגע שהקליעה מבחוץ נכנסת, הכל הופך להיות הרבה יותר קל. קל לנווט, קל להחליט, קל למסור וקל לחדור.
אז אחד שיודע, ושמו בישראל ספרופולוס, חשב וחשב ובא מהבית עם פתרון. והפתרון הזה נועד לשחרר את הווילבקין כבר מהמהלך הראשון. וכדי להמחיש ולהדגיש זאת, שירטט עבור הסקורר שלו תרגיל חריג למדי. העכברים שבכם ודאי שמעו על תרגיל המעלית. זהו תרגיל שבו חוסמים שני גבוהים לטובת קלע, באופן שבו הם פוערים מרווח ביניהם, מאפשרים לקלע לעבור ולחצות, ואז נסגרים הם כתף אל כתף, באופן שמדמה סגירת דלתות מעלית. ומכאן, מן הסתם, השם.
ועכשיו לתרגיל. במקום שהקלע (נניח ווילבקין) יצא מדלתות המעלית, דווקא ז'יז'יץ' הגבוה הוא זה שמסתייע כאן בחסימות של אוונס וטיילור. שסוגרים אחריהם את דלת המעלית. שלוכדים בתוכה את מוטיונאס, הגבוה היריב. עכשיו, כשאין גבוה יריב שיחפה, יכול ווילבקין להשתמש בחסימה של ז'יזי'ץ' ולהעיף את הטריצה. ולשים מאחוריו את כל דיבורי השלשות שאינן. ולהיכנס למשחק. דרך המעלית.
כשווילבקין מזהה תעלה
אז שלשה אחת, במקרה הזה, בישרה את המבול שבדרך. וכאמור, 12 זרק אתמול הווילבקין. 6 מהן קלע. ומשם, בטח ובטח כשהועיל בטובו המאמן היריב להשאיר על הפרקט את מוטיונאס כבד הרגליים, נפתחו להם הנתיבים בדרך לטבעת. בטח כשממתין בפינה אחד דרק וויליאמס, שחקן גבוה שכרגע כולם חוששים ממנו להמר, פן ימשיך לקלוע באזור 50 האחוזים מחוץ לקשת.
נדגים. במהלך שנראה עכשיו, שלקוח מהרבע הראשון, חוסם ווילבקין לז'יז'יץ', כדי לעכב את התגובה ההגנתית בתחילת המהלך. וחוטף על הדרך איזו בומביה קטנה לפרצוף. כשהכדור מגיע אליו, יודע גם השומר שלו וסטרמן שהערב שומרים את ווילבקין גם עד קו החצי, אם צריך. וכשמוטיונאס בוחן את כישורי ריקוד הזוגות שלו עם ז'יזי'ץ' הנועל + פאל-פיי חושש לעזוב את וויליאמס בפינה + מייק ג'יימס לא באמת מגלה עניין במתרחש, אז הדרך אל האושר נראית קלה מתמיד.
ועכשיו לרבע האחרון. הפעם הנועל הוא ריינולדס והננעל הוא דונטה הול (המצוין). אנדושיץ' שומר את ווילבקין גבוה גבוה ואף אחד לא בא לעזור מוויליאמס או נאנלי. הקיצר, עוד תעלה ועוד סל קל של ווילבקין. תענוג.
מהלך אחרון, טיפה שונה אבל מדגים נקודה דומה. שימו לב בבקשה לווילבקין, שמקבל כאן חסימת גארד לגארד. ומנצל את העובדה, שוב, שמייק ג'יימס לא מעוניין ליטול חלק במהלך ההגנתי. ושועט לכיוון הרחבה. ושימו לב בבקשה להיסוס של וויל תומאס, זה ששומר על וויליאמס בפינה, שמסתכל ומסתכל ומתעכב בשל כך בעזרה על ז'יז'יץ'. וחוטף את הדאנק.
הקיצר, ושלא תספרו לעצמכם סיפורים של כדורסל שנבנה מבפנים החוצה וכל שאר הקלישאות החבוטות שמלוהגות על אוטומט. ווילבקין הוא קודם כל אחד שקולע. זה מה שהוא וזה מי שהוא. וכשהקליעה נכנסת, וכך קרה אתמול, הוא הופך לבלתי עציר. ו-וואוו, כמה שהוא היה בלתי עציר אתמול. ברמת הסנופי דיסקו.
לפרק את ג'יימס
ומהצד השני, היה את מייק ג'יימס. כלומר, לא באמת היה אותו.
זאת איננה הפעם הראשונה העונה שבה קולע המגה גארד של מונאקו 1/9 לשלוש נקודות. כך היה גם במשחק ההפסד בבסקוניה. ובכלל, הממוצע העונתי של ג'יימס בזריקה מבחוץ עומד כרגע על כ-25% בלבד, שזה נתון מדהים לכשעצמו. ועדיין, ברור היה שהמסלול לנצחון חוץ צרפתי אתמול עובר דרך התעלות של האיש שנזרק מצסק"א. ונאמן לשיטתו הקבועה להתאים הרכבים ומאצ'אפים, בחר ספרופולוס בהתאם לוותר בתחילת המשחק על קלויארו לטובת טיילור והמאצ'אפ שזה אמור לתת לו מול הסקורר היריב.
עת הוחתם כאן הגארד ששיחק לפני כן בהמבורג, הרעיון היה שהוא יכול לספק אפקט זוסמן. וכמו שזוס קיבל מקום די קבוע בחמישיה, למרות תחלואיו ההתקפיים, כדי לשבש את השבד/ דה קולו היריב, כך נוצרה הנישה המתאימה בשביל טיילור. שלקח אותה בשתי ידיים. שלקח את הגופיה של מייק ג'יימס בארבע גפיים. ואימלל לו את הצורה. וזה לא שג'יימס ויתר או איבד עניין בהתקפה, כפי שקורה לו לעיתים העונה. מייק ג'יימס אתמול קיבל זמן שיא על הפרקט (לעונה זאת), עם קרוב ל-36 דקות. בהן התאמץ ונלחם בהתקפה, אבל לא יכול היה להתמודד בכל עת ששמרו עליו טיילור או אוואנס (להבדיל מדיברתולומיאו, לו הוא פירק את הצורה).
ונכון, ההתמקדות ההגנתית בג'יימס ייצרה לא מעט קשיים הגנתיים, במיוחד בכל הנוגע לריבאונד הגנה במחצית הראשונה. ונכון, היה כאן סיכון מסוים ומחושב בכל הקשור לפוטנציאל הנזק משחקנים דוגמת בייקון או אנדושיץ', אבל זה התגלה כהימור סביר והגיוני לחלוטין. ומכבי תל אביב, כיחידה הגנתית אחת, עשתה הכל כדי להפוך את חייו של הג'ינג'י שמנגד לבלתי נסבלים. והצליחה.
למשל כאן. שימו לב כמה גבוה יוצא ז'יז'יץ' כדי להקשות על תחילת החדירה של ג'יימס. ושימו לב כיצד מצטרפים וויליאמס וקלויארו כדי לחסום לו את כיוון החדירה, אל מול ריווח התקפי לא מספיק טוב בצד השני, וכיצד ווילבקין מגיע כדי לנתק לו גם את זווית המסירה. יפה מאוד.
ושימו לב, במאצ'אפ מול קינן אוואנס, כיצד מנסה הגארד הכוכב שמנגד כדרורים ושינויים כיוון לרוב, מבלי לייצר לעצמו שום יתרון. ובסוף, עוד מקבל מולו את וויליאמס שעט לעברו גם כדי למנוע חדירה לסל בתחילת המהלך וגם כדי לוודא הריגה ולמנוע זריקה סבירה בסופו.
4>5?
כו-לם כבר יודעים, ממזמן, ש-3 עדיף על 2. יאניס ספרופולוס, מסתמן, מנסה להוכיח מזה זמן ש-4 גדול ועדיף מ-5. וליתר דיוק, שארבעה שחקנים שתורמים בהתקפה עדיפים על חמישה. ולכן מקפיד, בכל רגע נתון, על שיטת הבלם היחיד בכל הרכב. אתמול, בכ-31 דקות משותפות של טיילור וקלויארו, קיבלה הקבוצה משניהם, ביחד, סך עגול ויציב של 0 נקודות. מתוך 5 זריקות לסל. משותפות. וראו זה פלא: זה לא הפריע למכבי תל אביב לייצר שיא עונתי של 95 נקודות. ולא סתם 95 נקודות, אלא במשחק שבו מייצרת הקבוצה הביתית 2 נקודות בלבד מהתקפות מתפרצות.
אני חוזר: מכבי תל אביב קלעה אתמול 93 נקודות בהתקפה מסודרת, וזה כשהיא משחקת לרוב עם ארבעה שחקני התקפה ובלם אחורי אחד. והיא עשתה זאת עם אחוזי קליעה נהדרים מכל הטווחים. והיא עשתה זאת (גם) כי היריבה לא ידעה להתאים עצמה הגנתית אל מול הבלם היחיד. והיא עשתה את זה בסטייל ועם כדורסל אסתטי ומרשים. שלא בהכרח יספיק לה בהמשך הדרך, כל עוד תמשיך לוותר מרצון על שחקן אחד מדי חמישייה.
לשחק עם שני סקוררים
מחר יפגשו הצהובים את האקס דורסי, זה שיצא מצילו של ווילבקין כדי לשחק באולימפיאקוס כקלע מובהק, לצידו של רכז מובהק (סלוקאס/ ווקאפ). המחליף שלו במכבי, מעשית, הוא ג'יימס נאנלי, שהוא שחקן בעמדה מעט שונה, עם סט תכונות שונה, מימדים גופניים שונים ואוריינטציה מעט שונה. גם נאנלי, כמו דורסי, אוהב (מאוד) לכדרר. וגם נאנלי, כמו דורסי, חושב קודם כל קליעה ואח"כ דברים אחרים. אבל מכאן כבר מתגלה השוני בין השניים, שוני שצריך להתאים לצידו של ווילבקין.
וההתאמה, מבחינת ספרופולוס, אם נודה על האמת, דומה להפליא לזו שראינו בעידן דורסי. כלומר יש עדיין שלושה שחקנים שמעורבים לרוב במהלך הפיק אנד רול. ווילבקין, גבוה כלשהו – ונאנלי. ואליהם צריך להוסיף עוד שניים שנמצאים בפינות. כמו בעונה שעברה. כמו בעונה שלפני. כמו בעונה, האמת, שלפני לפני. נו, ומכאן אלו כבר בעיקר חידודים של זוויות, ריווח וכשרון. וברבע הרביעי אתמול, התחברו לצמד הסקוררים, וממנו לקבוצה כולה, כל הפרמטרים אשר נדרשים כדי להתפוצץ ולחסל את היריבה. בלי תחכומים גדולים מדי או מחשבות יצירתיות מדי, אלא פשוט ברמת ביצוע טובה – שעל הדרך מנצלת חולשות וטעויות של היריבה.
אז כאן, מריצה מכבי תרגיל שנקרא פיק אנד רול ספרדי (חסימה + חסימה גבית לחוסם). ווילבקין על תקן המחליט. נאנלי על תקן החוסם לחוסם. וההגנה מגיבה בהיסטריה (כלומר, למעט ג'יימס, שלא באמת אכפת לו). ומשם הדרך קצרה לאוונס שבפינה.
וכאן, מיד אחרי, מריצה מכבי בדיוק את אותו התרגיל. נו, אז הפעם מכסים שחקני מונאקו קצת יותר את הפינה. ומי נשאר חופשי? מי זה? מי זה? מי זה? מי זה? אה, זה נאנלי. וזאת טריצה. ושבת שלום.
מול אולימפיאקוס, לפחות ברמת ההתנגדות ההגנתית, המלאכה אמורה להיות קשה בהרבה. נעקוב בעניין.
