מורשת ספרופולוס
במידה מסוימת, מייצג משחק ההפסד של מכבי תל אביב אמש (שלישי) במילאנו את הקבוצה בעידן יאניס ספרופולוס, או את מורשת ספרופולוס. ולא, אני לא כותב את זה בציניות או כדי לנגח את הקואץ'. ההיפך הוא הנכון. גם כשהיא רעה, ואתמול היא הייתה רעה לתפארת, משחקת לרוב אלופת ישראל עד הסוף. ונלחמת. ולא מוותרת. ולא מתפרקת. במצבים בהם חלק מקודמיו בתפקיד היו מאבדים את היכולת להניע את השחקנים שעל הפרקט להמשיך, מצליח בדרך כלל הג'נטלמן היווני לגרום להם להמשיך לרצות, וזה הרבה. כשיאניס אומר בראיונות של לפני או אחרי משחק, פעם אחר פעם אחר פעם, ש-"we fight", בווריאציה לשונית כזו או אחרת, הוא מתכוון לזה. ומעשית, הוא מצליח לשכנע בזה את האנשים שלו.
וכך היה גם אתמול. לאחר מחצית ראשונה שהקשר בינה לבין כדורסל היה מקרי במקרה הטוב, כשתוצאת המחצית (מינוס 22) עושה חסד גדול עם האורחת מתל אביב, היא הצליחה לצאת מחדר ההלבשה עם 20 דקות של מאמץ. לא של כדורסל, חלילה, כי גם המחצית השנייה במילאנו לא הציגה שום בשורה בתחום המקצועי, ואני כותב את זה בעדינות, אבל של כבוד עצמי והחלטה שלא להתבטל בפני הקבוצה העדיפה בהרבה.
כאשר מאמן מאבד את מקום העבודה שלו, והכדורסל שמציגה מכבי תל אביב החל מתחילת העונה שעברה הוא כזה ששם את השאלה על השולחן, הדיבור המקובל הוא על מצב חדר ההלבשה. מאחר שאף אחד מאיתנו איננו נוכח או מסוגל לתת עדות מהימנה בדבר המצב שם, לא נותר אלא להתרשם מהסימפטומים המקובלים. ולמרות שיש שחקנים שאפשר לצפות מהם למרמרת, לא ניכרים סימנים מובהקים שמעידים על קלקול משמעותי שם.
כאשר מאמן מאבד את מקום העבודה שלו, והכדורסל שמציגה מכבי תל אביב הוא בהחלט כזה ששם את השאלה על השולחן, הפרמטר על בסיסו אמור להיבחן העניין איננו נוגע לחדר ההלבשה, אלא למה שקורה כשיוצאים ממנו. ושם, בתוך דלת אמות המגרש וארבעים הדקות נטו, זה לא נראה טוב. במחילה, זה נראה ממש רע.
השלישייה והשלשות
ובכל זאת, כאמור, הצליחה אמש הקבוצה מהמזרח התיכון לעשות קולות של קאמבק, ולהפוך משחק אבוד לכזה שבו היא מרגישה סוג של תחרותית. ונכון, הרבה מזה הגיע בזכות מארחת שאיבדה עניין וכבר החלה לחשוב על המשחק הבא. ונכון, הרבה מזה הגיע בלי שום קשר לתאוריות שממציאים מראש או בדיעבד, אלא בגלל שהשלשות נכנסו. כי אתם זוכרים, ודאי, ששלוש זה יותר משתיים. ואחרי משחקים של 7 עד 8 שלשות באחוזים נמוכים מול באיירן מינכן והכוכב האדום, ואחרי מחצית ראשונה נוראית של 1/9 מחוץ לקשת, במחצית השנייה צללו פנימה 7 שלשות ב-44%. וכשקולעים טוב, הדברים נוטים להיראות יותר טוב.
אבל עוד משהו קרה בעשרים הדקות האחרונות, והוא נגע לבחירת השחקנים שעל הפרקט. כי דרק וויליאמס, עליו לא סמכו מספיק כדי לפתוח בחמישיה, לא ירד במחצית השנייה מהפרקט. גם, כמובן, אודות לאותן טריצות שכבש (4/5 לשלוש במחצית השנייה), שלא באמת הגיעו כתוצאה מאיזושהי מחשבה או כוונה מיוחדת. וג'יילן ריינולדס, שהרגיש במשחקים האחרונים כמי שעושה את העבודה שלו פחות טוב מהרכש החדש מתיאס לסור, שיחק כ-17 דקות מתוך ה-20. וג'יימס נאנלי, אחרי שני משחקים של קרוב ל-30 דקות, הפעם שיחק אפילו יותר. ביחד, הצליחה השלישייה הזאת לכפות על מילאנו המשועממת 8 איבודים במחצית השנייה. ביחד ולחוד, הצליחה השלישייה הזאת להראות סימני חיים.
וכל זה קרה ביחד, ואולי כאן הסיפור. כי במהלך מחצית המשחק הבין ספרופולוס, אולי, שכאן מדובר בשלישייה. נאנלי, וויליאמס וריינולדס, מעשית, חד הם. כי אם נודה על האמת, הרי שעת אספה אותן אל חיקה בקיץ האחרון, החתימה בכך מכבי תל אביב שחקנים שקבוצות היורוליג האחרות דחו. למרות הרזומה של וויליאמס ונאנלי ולמרות עונת פריצה של ריינולדס במינכן, אף אחד לא באמת רצה אותם, מסיבות שונות. והם יודעים את זה, והם לא יכולים להרשות לעצמם להוכיח שהרוב צדק.
אז ספרופולוס, בין מהטעם הזה ובין מסיבות אחרות, הבין שזה עליהם. וחדל לרגע משלב הניסויים הקליני שמלאכת החילופים שלו הציגה עד הלום, לטובת הגישה השמרנית והמדויקת שאומרת שהשחקנים המרכזיים הם אלה שצריכים לשחק, והם אלה שצריכים לגרום לקבוצה לצעוד קדימה. ובכך, אולי אולי הצליח לפתור לעצמו ולאחרים את ענייני ההיררכיה, וסימן לעצמו ברורות, ביחד עם סקוטי ווילבקין, מיהי הרביעייה המובילה שלו. רביעייה זה נחמד, אבל לא חסר לכם כאן מישהו?
בואו נדבר על עמדת הרכז
אהה, כי יש גם את עניין הרכז. למרות שיא דקות בליגה השנייה בטיבה, לא בטוח שהצלחנו להבין גם אתמול מהו מעמדו של קינן אוואנס. שפתח בחמישייה. ששיחק כמעט 15 דקות במחצית הראשונה, אבל הוסיף עליהן רק קצת יותר מ-8 דקות נוספות בשנייה. ולא בגלל בעיית עבירות, אלא בגלל שהוא עדיין לא מרגיש או נראה כרכז המוביל של הקבוצה. וזה, גם במשחק שבו יפתח זיו מושבת, וגם במשחק שבו ג'ון דיברתולומאו משחק הרבה פחות (וממשיך לייצר מדד יעילות שלילי).
קיץ אחר קיץ אחר קיץ אנחנו דשים כאן בסוגיית הרכז, ומביעים תמיהה כיצד דווקא בעמדה החשובה ביותר בכדורסל, מתעקש המועדון הזה להמר על שחקנים שאינם מוכחים או שאינם מספיק מוכנים או שאינם מספיק טובים או שכלל אינם רכזים. וגם בקיץ האחרון, עת ניתחנו את הסגל שהולחם באזור יד אליהו הישן, היה ברור שהשחקן הכי חשוב במארג הוא דווקא קינן, שהגיע מהפועל חיפה. כי בלעדיו, נותרת מכבי עם יוצר אחד בלבד ממצב כדרור (ווילבקין). ובלעדיו, נותר סגל שלם ללא רכז בכלל. ואיתו, בכל הכבוד הראוי, לא בטוח שהבעיות הללו בכלל נפתרות. כי האמת? נכון לרגע זה וכל עוד לא הוכח אחרת, בכל ליגת העל שלנו יש רכז יורוליג אחד והוא בכלל משחק בהפועל חולון.
האם אפשר להסתדר בלי פליימייקר איכותי? הממ, ההיסטוריה מוכיחה שלפעמים. בעונת הריצה היפה שלה, שנקטעה בשל העטלפים הסינים, ניצחה וניצחה הקבוצה של ספרופולוס כשבתחילתה משחק ב-1 נייט וולטרס, אחד שרחוק מלהיות רכז קלאסי (לפרטים, ניתן לפנות למאמנו בז'לגיריס קובנה). ואחרי שנפצע וולטרס, המשיכה הריצה היפה גם בלעדיו. כדי לעשות זאת, צריכים שילוב של מספר נסיבות או של סגנון משחק מובהק ומתאים.
האם לקינן אוואנס, פוטנציאלית, יש תכונות שמתאימות לעמדת הרכז? חד משמעית. כאלו היו גם לכריס ג'ונס בעונה שעברה. ואני לא מדבר כרגע על איכות, אלא על התאמה לעמדת הרכז. כי אפשר להיות רכז, אבל לא באיכות מספיק גבוהה כדי לשחק ברמה הזאת. ואפשר להיות רכז, אבל לשחק בקבוצה ותחת שיטה של מאמן שלא נותן לרכז לבוא לידי ביטוי.
במילאנו, להבדיל אלף אלפי הבדלות וענייני תקציב, שמו את הכסף הכי גדול על שני שחקנים בעמדה מספר 1. הרכז המוביל, ומי שהכי קרוב להגדרה הקלאסית, הוא מלקולם דילייני (שאתמול, על הדרך, גם פירק לווילבקין את הצורה). המחליף שלו, צ'אצ'ו רודריגס, שלפי מאמנו לשעבר פבלו לאסו הוא דווקא יותר סקורינג גארד מאשר אחד שיודע או רוצה לנהל התקפה. כך או כך, ביחד ולחוד, יש למסינה שניים עליהם הוא יכול לסמוך. על מי סומך ספרופולוס?
לשמור חזק במקום לשמור
ליהגנו מספיק על עניינים שבתאוריה. והחמאנו (יתר על המידה) למכבי תל אביב, שבשורה התחתונה נראתה אתמול רע מאוד. ואם את הטור של אחרי הכוכב האדום הקדשנו בעיקר לענייני ההתקפה הצולעת, אז הפעם נתמקד בהגנה הרעה (מאוד) שהוצגה במחצית הראשונה. שבה טיילה מילאנו בדרך ל-52 נקודות, שאת רובן השיגה בקלות.
נאמנה לעקרון ההגנתי המרכזי שמלווה אותה, פתחה הקבוצה של ספרופולוס את המשחק כשהיא משחקת חזק. כלומר, לא טקטי בהכרח או חכם בהכרח, אבל חזק. שזה נחמד לעיתים, אבל לא הרבה מעבר לכך.
הנה, קחו דוגמא למהלך מייצג מתחילת המשחק. קינן אוואנס לוחץ על מלקולם דילייני, הרכז המצוין של מסינה. אנג'לו קלויארו נצמד לניקולו מלי, שמגיע כדי לחסום. מתיאס לסור שומר קרוב על הסנטר היריב טרזוסקי. ג'יימס נאנלי לא מש לרגע משאבון שילדס. סקוטי ווילבקין, שאמון על דבון הול היריב, רץ איתו לצד השני ומאבד קשר עין עם הכדור, ואז מסמן עם הידיים לנאנלי, בעוד שדילייני מסמן עם הידיים שקללל לו.
איזה יופי. כולם שמרו חזק וקרוב. ואף אחד לא באמת שמר. ואם אתם חושבים ששליתי כאן מהלך מקרי ולא מייצג, אז כנראה שלא צפיתם במשחק.
אגב (אגב אגב), אם כבר סימוני ידיים של ווילבקין, קחו בבקשה דוגמא לירידה רעה להגנה. הנה מקרה שבו נאנלי מחטיא שלשה. ריינולדס וקלויארו באזור הצבע, בעוד האיטלקים משתלטים על הכדור ושועטים באיטיות לכיוון הצד השני. אז קלויארו מסמן משהו עם היד. ווילבקין, שמוצא עצמו בצבע מול ניקולו מלי, מסמן גם הוא (אבל נמנע ממגע). ובסוף המהלך, אם הבנתי נכון את שפת הגוף של ריינולדס, הוא מנסה לעצור טרמפים. הצגה.
היידה. נמשיך עם ענייני הגנה. הפרמטר ההגנתי החשוב ביותר בכדורסל כיום הוא הגנת הפיק אנד רול. מאחר שכמעט כל מהלך התקפי מתחיל או מסתיים במצב שבו המכדרר מבקש חסימה, הרי שהדבר המרכזי שעליו צריכים לתת את הדעת נוגע לפתרון. האם מחליפים ונשארים בכך במצב של חמישה מול חמישה? האם קופצים על השחקן עם הכדור ומנסים לגרום לו לטעות? יש פתרונות כאלה או אחרים, שכולם יכולים לעבוד. אם מבצעים אותם טוב מספיק.
כאן, למשל, מריץ הפיק אנד רול (השני) הוא סרחיו רודריגס. לסור הפעלתן, נאמן להנחיות שקיבל, מנסה לעקוץ אותו קצת. מה שמוביל למסירה קלה לניקולו במלי באזור הצבע. ומכאן זה כבר תלוי רק בהתקפה.
כאן, למשל, מריץ הפיק אנד רול הוא דילייני. לסור שוב מנסה להפעיל גישה אקטיבית. מלי שוב מתגלגל לכיוון הצבע ושם מקבל כדור. ומשם, שוב, אין שום דבר שמכבי יכולה לשאוף אליו למעט תפילה לאל אשר במרומים.
ועוד לא דיברתי כאן על הבעיות ברוטציה ההגנתית. ועוד לא דיברתי על בעיות התקשורת השונות (שחלקן הגיוניות למדי). בכל מקרה, השורה התחתונה חשובה יותר מאשר הפרטים הקטנים. נכון לעכשיו, מכבי תל אביב שומרת חזק, אבל לא באמת שומרת בכלל.
ונכון, קשה מאוד לשמור קבוצת התקפה מוכשרת ומאומנת כמו מילאנו. מצד שני, כפי שנהג לומר סבא שמואל ז"ל, אחד שלחם בשורות הצבא האדום, קשה זה מתי עושים פיפי באמבטיה. מצד שלישי, מעולם לא הבנתי למה סבא שמואל התכוון באמת או מהו המשל והנמשל, אז תשכחו מזה.
מסינה
אטורה מסינה הוא מגדולי המאמנים שידעה היבשת הישנה. ואחד כזה שמבקש לדבוק ככל הניתן לכדורסל ה"נכון" של פעם. למסינה, איש חכם ושמרן, לקח הרבה מאוד זמן כדי להפנים שינויים חשובים בכדורסל של אחרי שנות התשעים. נאמן לחשיבות העמדות והגדלים המתאימים, למשל, התעקש בכובעו כמאמן צסק"א שקייל היינס נמוך הקומה ישחק בעמדה מספר 4. למרות שאין לו ובו שום תכונה שמתאימה לפאוור פורוורד, למעט העובדה שהוא פשוט לא גבוה מספיק.
להתעקשות הזאת אפשר להוסיף את האובססיה רבת השנים לכדורסל בשליטה על פני המשחק המהיר או הפואנטות המהירות בהתקפה, לבוז שרחש כלפי קליעה מבחוץ של גבוהים וכן הלאה. ובכל מקרה, גם לפני וגם אחרי שעדכן מעט את התפיסה שלו, אחרי סבב ה-NBA שחווה או בשל מספר עונות מוצלחות פחות, ידע ויודע האיש איך מגיעים לשורה התחתונה של תרגיל התקפי. איך מתרכזים במה שחשוב בפוזשן. איך מנצלים מיסמאץ', כלומר אי התאמה בין ההגנה לבין ההתקפה.
אתמול, למשל, העביר בתחילת הרבע הרביעי קליניקה מקוצרת בנושא, כשנשוא שני המהלכים שנראה כעת הוא מיטוגלו, הרכש היווני החדש והמוצלח. הנה כאן, מוצא עצמו מיטוגלו למטה כשלצידו ג'יימס נאנלי. מילאנו, שמבינה שעכשיו הולכים פנימה, מכוונת עצמה לשם. הנה, תראו איך מלי מסמן יפה. ומאחר שאוואנס הוא זה ששומר על הפינה הרחוקה, הוא זה שמנסה להגיע כדי לעזור. ומשום מה, הוא גם זה שמנסה לעצור את החיתוך של מלי לכיוון הרחבה. נו, אז לנסות זה נחמד.
והנה כאן, לאחר חסימת סטפ אפ ומהלך פיק אנד רול וחילוף הגנתי שגרתי, מוצא עצמו מיטוגלו בפנים לצידו של דיברתולומאו. שזה לא טוב. מדוע לא מגיע וויליאמס כדי לאסוף את מיטוגלו ולהעיף משם את דיברתולומאו? לא יודע. למה תמיד כל השאלות הקשות האלה, אה?
המשחק מחר הוא תמיד המשחק החשוב ביותר
אז מחר וילרבאן בחוץ. לשמחתה של מכבי תל אביב, אי אפשר להתייחס כאנדרדוגית לקבוצה שטרם נוצחה, לקבוצה שניצחה רק עכשיו את אנדולו אפס. לרוע מזלה של מכבי תל אביב, כל הדיבורים על פייבוריטית כן או לא רלוונטיים רק לתירוצים של לפני או אחרי. וילרבאן, למרות המאזן המושלם שלה, היא קבוצת כדורסל בינונית. שאותה, ואת הרכז הראשון שלה כריס ג'ונס, צריכה מכבי תל אביב לנצח. שאחרת, היא צפויה לטיסה ארוכה ומלאת מחשבות בחזור.
