בטור שאחרי טרחת אולימפיאקוס דיברנו על כך שעם כל הכבוד לחלומות פיינל פור בברלין 2022, מטרתה היחידה של מכבי תל אביב היא לסיים את העונה הרגילה בשמיניה הראשונה. וכדי לעשות זאת, היא צריכה לשנן את מנטרת עונת הקורונה: לנצח בבית + לעקוץ בחוץ מדי פעם = סנופי דיסקו. ושהדרך להצלחה לא באמת עוברת במשחקי חוץ קשים דוגמת זה שעברה בשבוע שעבר, אלא בכאלו שנראים פשוטים יותר, כמו המשחק בברלין.
נו, אז המשחק בברלין הגיע. והוא היה רע לתפארת, מתחילתו ועד סופו. ובסיומו, מביטה אלופת ישראל דרומה ומזהה שהיא רחוקה משחק אחד מהמקום העשירי בטבלה, מקום שבו אוחזת כרגע אחת אלופת יורוליג בשם אנדולו אפס.
יש הסברים שונים ומשונים לסיטואציה המקצועית בה שרויה כרגע נציגנתנו המשוריינת. נדוש בהם מיד. לפני כן, כדאי לאנשי ואוהדי המועדון לשאול שאלה אחת פשוטה: האם יש כרגע סיבה לדאגה? והתשובה היא פשוטה וכפולה. קודם כל, לא. אין סיבה לדאגה. אומרים שדאגה רעה לעור הפנים (כרגע המצאתי את זה) + אם נשאיל את הציטוט האהוב עלי מהסרט גשר המרגלים, הרי שאין סיבה לדאוג, כי זה לא יעזור. וגם עניינית, אין צורך בדאגה. כי הכדורסל המקובע, המבורדק והלא מרשים שהציגו הצהובים במשחקי ההפסד האחרונים והשונים העונה, הוא אותו כדורסל שאיתו היא הגיעה לנצחונות מרשימים ולעיתים עצומים בבית.
שלא תחשבו שלובשי הגופיות הצהובות שמצאו את הדרך לנצחון אמוציונאלי ונאה על מונאקו בבית, ממש לא מזמן, קיבלו הנחיות אחרות או שיחקו כדורסל אחר עת התייצבו למשחקי החוץ ביוון או גרמניה. הכל אותו הדבר, ברמת הדיוק המיקרוסקופי (בהנחה שיש דבר כזה). בחוץ, לרוב, מתנפצות הנחות העבודה של ספרופולוס אל מול שובר הגלים שמציבות מולו המתנגדות. בבית, לרוב, נישאות אותן הנחות עבודה על גבי גלי האנרגיה שמשוגרים מהיציעים, שמניפים ומשדרגים את רמות הביצוע והטירוף, בהגנה ובהתקפה, באופן שמייצר נצחונות ביד אליהו הישן.
כי בבית, יותר קל לנצח בכדורסל של ארבעה שחקני התקפה מול חמישה שחקני הגנה. כי בבית, יותר קל לקבל התעלות התקפית כמו זו של סקוטי ווילבקין מול אותה מונאקו, שמשכיחה את משחק ההתקפה העומד והבינוני, או את העובדה שלא באמת יודעים או רוצים לרוץ.
ויותר קל לקבל התעלות הגנתית כמו זאת שראינו מול מייק ג'יימס של מונאקו, שמעלימה קשיים מובנים בצד שבו אמורים לשמור. אה, ואל תתרשמו בבקשה מנתוני הנקודות של מכבי תל אביב בבית או בחוץ (כרגע, סטטיסטית, מכבי מדורגת ראשונה במפעל במשחקי החוץ). הדרך לסטייה הסטטיסטית הזאת עוברת בנקודות שקריות שהצליחה הקבוצה להשיג במשחקים שכבר הפסידה הרבה לפני, כמו באיטליה, ביוון – ובמידה מסוימת גם אמש.
הקיצר, בבית זה אמור להסתדר. אז בואו הביתה. הבעיה היא שעד סיום הסיבוב הראשון יש למכבי תל אביב שלושה משחקי חוץ, מול ריאל מדריד, פנרבחצ'ה וזניט. ורק שני משחקי בית. אחד מהם מול אנדולו אפס.
לנטרל את מי שלא צריך/ כשאתה לא מאמין בקבוצה שלך
בשבוע שעבר העלה יאניס ספרופולוס בחמישיה את אנג'לו קאלויארו בעמדה מספר שלוש, כדי לנטרל את קוסטאס פאפאניקולאו הגבוה והפיזי. וזה עבד נהדר. פאפא, שקולע בממוצע 6.5 נקודות למשחק, קלע 7 מול מכבי תל אביב. ועל הדרך, קיבלה האורחת עוד 19 דקות משחק מסמול פורווארד שבעיקר מזיק למשחק ההתקפה שלה.
נו, אז אחרי ההישג הטקטי, בחר הקואץ' היווני שלא לשנות נוסחה ש(לא) עובדת, והלך על אותו קונספט בדיוק מול אלבה. כי גם אלבה, לאחרונה, עולה עם הרכב גבוה, שכולל את לואיס אולינדה התמיר בעמדת הסמול פורווארד. נו, ואם יש גבוה ממול, ח י י ב י ם את קאלויארו. וגם הפעם, הצלחה גדולה. ממוצע הנקודות העונתי של אולינדה הוא 5.8. ומכבי, בעבודת הקרבה הירואית, הורידה אותו ל-4 בלבד. הידד.
ולא שהדברים שהביא איתו קאלויארו להתקפה, בטח מעמדה מספר 3, היו מרשימים יותר. כי עמדה 3, למשל, דורשת לעיתים קרובות יותר יכולת להוריד את הכדור לריצפה. וזה, גם אם נתעלם מכל יתר הקשיים של קאלויארו, דוגמת הקליעה, קושי שאיננו פתיר.
ומאחר שספרופולוס, המגיב והמסכל, תלוי לחלוטין בחילופים שמייצר זה שעומד מולו, הוא המתין בסבלנות עד שישראל גונזלס, מאמנה של אלבה, יוציא את אותו אולינדה ויחליפו בזוסמן, כדי שהוא עצמו יילך להרכב שבו הוא מאמין יותר – עם נאנלי. ועד שזה קרה, מכבי כבר נכנסה רע למשחק. והמארחת הצליחה לצבור מעט בטחון נחוץ.
וספרופולוס? הוא הראה לקבוצה שלו שוב, בפעם המי יודע כמה, שהוא לא באמת מאמין בעוצמה שלה, גם כשהיא מתמודדת מול יריבה נחותה ממנה. שהוא לא באמת מאמין בהרכבים שלו, בתרגילים שלו או בכדורסל שלו. שאין לו, לרוב, רעיונות משלו. הוא כן מאמין שהוא יודע כיצד לנטרל את הרעיונות של האחרים – ואת זה הוא עושה מצוין, בדרך כלל. והמצוין הזה קורה, בדרך כלל, בבית.
כשזוס יוצא מהפינה
אז, כאמור, זוסמן החליף את אולינדה. והכניס איתו גם את נאנלי, במסגרת מדיניות החילופים הכירורגיים של ספרופולוס. נגיעה ראשונה – ליי אפ מול שומרו המנומנם.
באולפן המקדים שלנו, לפני המשחק, דיברנו קצת על ההבדלים ההתקפיים של זוס העונה, כשהוא מחוץ לסיסטם של מכבי. עקרונית, השוני נובע מהסגנון של אלבה, דרכו זוכה הישראלי להרבה יותר חסימות. כלומר, אם מקומו עד העונה היה בפינה וזהו, אז בקבוצתו החדשה הוא עדיין בפינה, אבל ממנה גם יוצא ללא מעט מצבי קליעה באזורים אחרים. במספרים? כרגע כרבע מהזריקות של זוס נלקחות השנה כשהוא יוצא מחסימות, נתון שנראה היה דמיוני עבורו עד לא מזמן.
ולא, העונה הזאת איננה עונת פריצה עבורו עד כה. המספרים בינוניים. היכולת בינונית אף היא. אבל פוטנציאל השיפור גדול יותר. מה מזה ראינו אתמול, ברמה המקצועית? לא יותר מדי. כי גם בקטע הראשון, זה שראיתם ממש עכשיו, חנה העלם בפינה.
וגם בשלשה הגדולה הזאת, שהובילה להתפרצות יצרים לא שגרתית של זוסמן, כזה שלא נוהג לקצץ במוח, הוא בסך הכל עמד בפינה והמתין למסירה של מאודו לו, שהגיעה לאחר טיפולי פיק אנד רול חלשים פלאס רוטציה בינונית של היריבה.
אבל כאן, בתרגיל שמתחיל כמו מהלך שגרתי של מכבי תל אביב, עם שלושה שחקנים שמעורבים ושניים (כולל זוס) שממתינים בפינה, אנחנו רואים הבדל מסוים. כי כאן, במהלך בזמן קריטי של משחק, נע האקס לצד השני סביב חסימה של סיקמה. וכאשר מתרכזת ההגנה הכחולה וההיסטרית סביב הכדור, הדרך למסירה קלה ושלשה קלה נראית קלה מתמיד.
האם הפך זוסמן להיות שחקן יוצר, כפי שקיווה ורצה? לא. האם הפך להיות מהשחקנים החשובים במשחק ההתקפה של אלבה? לא. אבל זוס, בשיטה הזאת, מגוון הרבה יותר את המשחק שלו. וחש את החופש שלא יכול היה לקבל בקבוצתו הקודמת. ונראה שכיף לו.
אה. ונראה שהרבה פחות כיף למחליף שלו, אחד קמרון טיילור. שהגיע בדיוק על המשבצת של זוסמן, כפתרון זול יותר, אתלטי יותר פלאס פוטנציאל התקפי גדול יותר, אם שואלים אנשים מאוד מסוימים. טיילור, ביום שההגנה של ספרופולוס קרסה לחלוטין, קיבל בסך הכל 6 דקות ושלושים ושלוש שניות בברלין.
ושימו לב בבקשה לנתון הבא: טיילור, שזכה ללא מעט מחמאות עד כה, מייצר עד כה 2.5 נקודות למשחק, כשהוא משחק פחות 13 דקות ו 40 שניות בממוצע למשחק. זוסמן, בעונתו הקודמת, הפצועה והרעה מאוד בתל אביב, שיחק בממוצע 13:34 דקות למשחק וקלע 2.6 נקודות למשחק. נו, אז כרגע זה לא ממש מרגיש כמו איזה שדרוג גדול, אה?
מפסידים בגדול
גם אם נתעלם לרגע מההחתמות האחרות שביצעה, הרי שהמהלכים של מכבי תל אביב עד כה בעמדה מספר 5 ייצרו לא מעט ציפיות. אחרי עונת פריצה מצוינת של ג'יילן ריינולדס במינכן, ציפו לא מעטים שהשילוב בינו לבין ז'יזי'ץ' יוכל לתת לצהובים יתרון על פני עמדת הסנטר של לא מעט קבוצות יריבות. כולל אולימפיאקוס שהתחמשה בקיץ במוסטפה פאל. בטח שאלבה ברלין, שמציגה שמות לא מרשימים במיוחד כמו דה סילבה, לאמרס, תימאן ובטח של כריסט קומאג'ה הנחמד, שמייצג בגאווה את מדינת צ'אד.
המספרים שסיפקה אתמול עמדת הסנטר של מכבי תל אביב הם לגמרי אחלה. ז'יז'יץ' את ריינולדס קלעו ביחד 25 נקודות וקטפו בצוותא 10 כדורים חוזרים. שזה מצוין. אלא שזה לא הרגיש, ולו לרגע, כחלק מדומיננטיות שהצליחו לייצר מול עמדת הגבוה של היריבה.
זאת, בין היתר, כי הנקודות של הביג גאי הקרואטי, בנוהל, מגיעות בדקות שבהן הוא לא תורם בהגנה. אין לי את זה ביותר עדין. כאן, כשהוא נחשף לחילוף הגנתי מול מאודו לו, במהלך של משחק, זה נגמר בלא נעים. כי לו, שיודע כמה דברים על כדורסל, ממש מסמן ומבקש שיביאו לו את הז'יזי'ץ'. וכשזה מגיע, מלמד אותו הפליימייקר איך אומרים פזצטא בגרמנית.
וכאן, כשמקבל אותו בהגנה תמיר בלאט, אחד שיודע איך משחקים כדורסל, זה נגמר בבעיה. למה? כי הוא מעורב לאחר מכן בעוד פיק אנד רול, שבו כאילו חוסם אריקסן הקלע לבלאט. ואם תעצרו לרגע את הנגן (היי, אנחנו יודעים לעשות את זה עכשיו!) ותראו כיצד מסמן ווילבקין לפני, ומתעצבן הרבה אחרי, תבינו שז'יזי'ץ' בסביבת הכדור = פרובלמה.
וכמובן, המהלך הקלאסי של הטיפול הכושל בפיק אנד רול. זה שביאס לאוהדים הצהובים את הצורה בעונה שעברה. זה שקרה שוב, גם אתמול, כשלו לכד את ז'יז'יץ' במהלך פיק אנד רול עם קומאג'ה. וז'יזי'יץ' ניסה, ונע לאחור, וחטף בראש.
ולא שריינולדס טוב יותר. בהתקפה, הנסיגה של האיש שהיה כאן פעם בלתי משתמעת לשתי פנים. המספרים של ריינולדס, לעומת העונה שעברה, בצניחה מתמדת. גם במדד היעילות, גם בנקודות וגם בדקות. ובשביל ההתקפה הוא הרי הגיע, לא? כי הגנתית, עם כל הרצון הטוב, ויש לאיש רצון טוב, אין לו יותר מדי מה לתרום בצד שבו שמר פעם ועליו חלש פעם אות'לו האנטר. זה אפילו לא דומה. זה אפילו לא קרוב. וזה גם לא אמור להשתפר.
ואם שמנו כרגע את ז'יזי'ץ' על המוקד, אז ראוי לו לריינולדס לקבל סרטון קטן משלו. כי כאן, גם לאחר הטיפול החלש של קאלויארו מול הפיק אנד רול של תמיר בלאט, מגיעה לה עזרה מגוחכת, מאוחרת ונטולת משמעות של ריינולדס, בדרך לעוד דאנק של הצ'אדי אחרי הוקי אסיסט של רכז נבחרת ישראל.
1. לאחר פציעתו של ז'יז'יץ' והנחתתו של מתיאס לסור, זכתה עמדת הסנטר של הצהובים לתוספת כוח, אסרטיביות ופיזיות שכיום כבר איננה. ולא בטוח שהציוות הנוכחי טוב מזה הזמני.
2. שמתם לב, אני מקווה, שבמרבית הקטעים ההגנתיים הרעים שהראנו עד כה מעורב סקוטי ווילבקין, כן?
3. אחלה אחלה אחלה של משחק היה אתמול לבלאט. אלו לא רק המספרים (6 נקודות ו-5 אסיסטים עד 16 דקות), כמו התחושה שהאיש מתקדם לו שם. נמשיך לעקוב בעניין.
עמדת הרכז
קרוב ל-31 דקות משותפות זכו אתמול קינן אוונס וג'ון דיברתולומיאו. השני זכה לדקות שאינן מגיעות לו, רק בגלל הרעיון המוקדם והמוטעה של ספרופולוס לצוות אותו לדקות של תמיר בלאט. הראשון הרוויח את דקותיו ביושר, עד כה, בזכות דקות איכותיות שהראה לעיתים אחרונה בשני צידי המגרש, כמו למשל מול מונאקו. בבית.
מול אולימפיאקוס, קלע אוונס 2 נקודות, סיים עם מדד יעילות 1 ונכנע ללא תנאי לסלוקאסים ולווקאפים של העולם. אמש, בברלין, קיבלה מכבי תל אביב מדד שלילי גם מאוונס וגם מדיברתומיאו, ונכנעה (שוב) ללא תנאי לעמדה הרכז של היריבה, קרי למאודו לו ולתמיר בלאט.
מכבי תל אביב, כתנאי להצלחתה העונה, בנתה על שדרוג במספר בלא מעט עמדות. כולל עמדה הסנטר. במיוחד בעמדת הרכז. נכון לסוף חודש נובמבר 2021, לא בטוח שהיא הצליחה. מי יודע? אולי זה יראה טוב יותר בתחילת חודש דצמבר 2021, במדריד.
שבת שלום
