חודשיים עברו מאז לכתו בטרם עת של אריק אלפסי, והעובדה שהוא איננו עוד עדיין לא יורדת בגרון. המשחק בין אליצור נתניה לעירוני נהריה, שתי קבוצות שהיו בשר מבשרו של אריק, היה הזדמנות טובה להתגעגע אליו יחד - והשתיים החליטו לערוך למאמן כבוד אחרון וטקס מרגש בנוכחות משפחתו.
"אבא שלי אהב את המשחק, המגרש היה המקום השקט שלו", ספדה לו בתו ליאור בדמעות. "אבא היה ווינר בנשמה, הוא היה לוקח את המשחק מאוד קרוב ללב, היה אפשר לראות את זה על המצב רוח שלו גם בבית. אני מאוד מתגעגעת אליו, זו עצבות לא הגיונית, פשוט לא נתפס. הוא אהב את החיים בצורה מטורפת, זה היה שוק, ידעתי מהרגע הראשון בבית חולים שמשהו פה לא בסדר, שזה לא אבא שלי".
רוב האנשים הכירו אלפסי המאמן, אבל כדי להבין באמת מי היה אריק צריך להכיר את מפעל חייו, שהיה הכי רחוק מהחשיפה והתהילה של הכדורסל. במשך 20 שנה, אלפסי היה הבעלים והיזם של מספר הוסטלים, בעיקר באיזור השפלה, שמטפלים בפגועי נפש. ההוסטלים שלו מנו, ועדיין מונים, כ-70 דיירים. בחודש דצמבר צפוי להיחנך בית חדש, שייקרא בית אריק, על מנת להכיר תודה לאדם שהקדיש את חייו לאלו שזקוקים לעזרה ומעולם לא ביקש על זה קרדיט.
"תחום בריאות הנפש היה בליבו של אריק", סיפרה מנהלת ההוסטלים, אורית זקן-זרגרי. "אני אעיז להגיד שהוא אהב את ההוסטלים ואת הדיירים לא פחות מהספורט. הוא איש גדול, הוא נתן המון למען הדיירים, הם מאוד אוהבים אותו. רק עכשיו אחת הדיירות סיפרה לי שכואב לה בלב מאז שאריק נפטר, וזו התחושה של מי שהכיר אותו טוב - כואב לנו בלב".
"אריק אף פעם לא היה מהאנשים שידברו ויאדירו את פועלם", הוסיפה זקן-זרגרי. "אם יש דייר שלא היה מספיק כסף לביגוד, אריק היה שם לי באוטו למחרת שני שקים של בגדים. אי אפשר למלא את החלל שלו".
