והיה כאשר הרים הקהל ידיו
במחזור השלישי של העונה הקודמת התייצבה לה באיירן מינכן ביד אליהו הישן, כדי להתמודד מול מכבי תל אביב הפייבוריטית. וגם אז התפתח משחק צמוד. וגם אז החזיק סקוטי ווילבקין את כל המועדון על גבו, כולל 27 נקודות, מתוכן ארבע שלשות, פלאס מדד יעילות של 30+. אלא שבעונה ההיא זה לא הספיק, והקבוצה של אנדראה טרינקיירי הפתיעה עם נצחון דחוק. כן, אז זאת נחשבה עדיין הפתעה.
ונכון, זו הייתה באיירן חזקה בהרבה מאשר גרסת הקורונה החיוורת והחסרה שהתייצבה אמש על הפרקט. ונכון, לרוב אלמנט המזל הוא המכריע מכולם במשחקים שנקבעים על חודו של סל. אבל נכון גם שבעונה הקודמת התנהל לו המשחק אל מול דממה מעיקה וצוננת שנשבה מיציעים שוממים. והפעם, כשנדמה היה שמשחק פתיחת העונה הולך לעזאזל, נטלו את המיקרופון (במובן המילולי של המילה) אנשי היציע הצהוב. וכאשר הרים הקהל את ידיו, כמו משה בספר שמות, מצאה הקבוצה את הדרך לגבור. וזה הרגיש, עם כל הקלישאה שבדבר, כמו האלמנט שייצר את ההבדל הקטן בין מפח נפש לבין משחק שלוקחים בשיניים.
אם יש מאפיין מובהק אחד לעונה שעברה והכושלת שעברה על הצהובים, הרי שהוא ההפסדים הצמודים החוזרים. פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. נכון לעכשיו, במדגם (ממש לא) מייצג של משחק בודד אחד, הקהל הביתי ייצר 100 אחוזי הצלחה במשחקים צמודים. נמשיך לעקוב בעניין.
רוח גבית כטקטיקה הגנתית
כשאני מדבר על אפקט הקהל הביתי, הכוונה איננה רק למומנטום שסייע למכבי תל אביב בסיום. אני מדבר גם, ולא פחות, על הפתיחה. בחלקים משמעותיים של המחצית הראשונה, בדומה לאופן שבו רמסה האלופה את מרבית יריבותיה המקומיות בגביע ווינר, היא פשוט חנקה את הקו האחורי של באיירן. בלי תחכום מיוחד, בלי תיאום מיוחד ובלי חיפוי מיוחד. מכבי תל אביב של יאניס ספרופולוס, ולא רק העונה, יודעת שהשילוב בין לחץ אינטנסיבי על הכדור וכניסה שיטתית לקווי המסירה של היריב לבין 10,352 צופים מודלקים שיושבים לשחקני היריבה על הנשמה = יכולת להפיק מספיק בלבול בשורותיה כדי לחטוף כדורים, לייצר איבודים ולהשיג נצחונות ביתיים.
קחו למשל את עונת הקסם המקוטעת 2019/20, שבה השתלבה מכבי תל אביב בצמרת הגבוהה של הליגה השניה בטיבה בעולם. אז, היא הובילה את המפעל במספר החטיפות למשחק שהיא השיגה במשחקי הבית. ואז, בהתאם, השיגה הקבוצה מאזן ביתי קרוב למושלם (להבדיל ממאזן חוץ בינוני ומטה). ובגדול, נראה שזאת התכנית גם הפעם. והאמת? לא בטוח שלהכנה הקצרה של הקבוצה, בשל פתיחת האימונים המאוחרת או ענייני הקורונה יש קשר לקונספט. זה פשוט ככה.
ב NBA, למשל, הגנות מסוג זה כבר כמעט ולא קיימות, גם כי לאף אחד אין כוח להזיע במשחקי עונה רגילה. אבל בעיקר בגלל שלא באמת אפשר ללחוץ על הכדור בטירוף מול שחקנים סופר מוכשרים. זה פשוט לא עובד. ואפילו ביורוליג, שהיא ליגה שמרנית בהרבה מזו המשוחקת מעבר לים, הסיפור הזה כמעט ולא קיים. אבל ספרופולוס מאמין שאם יש רגליים מספיק טובות (והשנה יש) + רמת הכשרון לא גבוהה מדי בצד השני + יש את אפקט יד אליהו, הדברים כבר איכשהו יסתדרו מאליהם. ואתמול, מול הקו האחורי המוגבל של הגרמנים, קיבלנו בדקות לא מעטות המחשה לאיך הדברים יכולים לעבוד. קיבלנו המחשה ברורה לא פחות מה קורה כשהיריבה מתעשתת, נרגעת ואז שוברת פעם אחר פעם את קו ההגנה (והלחץ) הראשון. אז, גם כשאין ז'יז'י'ץ' מאחור, הדרך אל הטבעת קלה במיוחד. ובאיירן, במיוחד ברבע השלישי, עשתה במגרש ככל העולה על רוחה.
היידה, הבה ונפעילה את מכונת הגיפים:
הנה כאן מהלך שבו דיברתולומיאו לוחץ את הכדור. ואחר כך גם קאלויארו לאחר חילוף הגנתי. ואז נכנס לו קינן אוונס אול-אין על קו המסירה לקורי וולדן. אם הוא מפספס בעשירית שניה, זה נגמר בנקודות קלות של האורחת אחרי שתומאס נועל את אותו דיברתולומיאו בפנים. אבל הוא לא מפספס. ומייצר עוד איבוד כדור של היריבה.
ההנהלה מתכננת תוכניות וסקוטי ווילבקין צוחק
אם יש תובנה אחת ברורה וחד משמעית מהעונות הפחות טובות של מכבי תל אביב, כלומר מרוב העונות האחרונות, היא שחייבים בעל בית בעמדת הרכז. ואם יש מציאות שחוזרת על עצמה בעניין הזה, שנה אחר שנה, היא שהתובנה הזאת לא מובילה להחתמות בפועל. גם כשברור לכו-לם שהקבוצה הזאת זקוקה נואשות למנהל משחק בכיר ובעל פאסון, שיוכל גם ובעיקר לשחרר את 'פרנצ'ייז פלייר' ווילבקין להיות הפאקינג סקורר האדיר שהוא, בסוף הולכים על החתמות של שחקני גניבה בכסף קטן יחסית. כולל כריס ג'ונס בעונה שעברה. כולל קינן אוונס בעונה הנוכחית.
ולא שאני טוען חלילה שזה לא יעבוד עם אוונס. העניין הוא שקינן אוונס כזה, שעדיין אומר תודה על ההזדמנות, ניתן לספסל בקלות, או שמא לומר לייבש לאורך כמעט כל המחצית השניה. למרות כמה דקות לא רעות בכלל שלו בחלק הראשון של המשחק. ואפשר בהתאם לתת את הכדור בידיים של דיברתולומיאו, שלא מסוגל לרכז, או ליפתח זיו שרחוק כרגע להבין מה הוא צריך לעשות כדי לנצח משחקים ברמה הזאת. ככה זה כשאין רכז בכיר מובהק בסגל.
ואז, בעיקר, אפשר פשוט לתת את הכדור לווילבקין, כשהדברים הולכים רע, ולקוות לטוב. ואיזה קטע, כי זה בדיוק מה שקרה. כמו בימים הטובים והרעים, זרק ספרופולוס את כל רעיונות הקיץ לפח הזבל הקרוב ביותר לספסל, נתן את הכדור לסקוטי והתפלל. והפעם, למרות רגעים בהם הכל נראה מוכר ומכודרר במובן הרע של המילה, זה הצליח. איכשהו. האם אפשר לבנות מזה משהו לעתיד? לא. האם זה עזר כדי לשרוד משחק בכורה לוחץ ומלחיץ? כן.
כשזה רע, זה נראה ככה. וזה נראה כמו עשרות גיפים שכבר הראנו בעבר.
או ככה, עם כדרורים בלתי פוסקים מצד לצד:
אה, אבל כשזה טוב, זה מחזיר את מכבי למשחק שכבר נראה היה אבוד:
כשזה טוב, זה שווה חצי ממדד היעילות הכללי של הקבוצה. וחשוב מכך, זה שווה ניצחון במשחק הפתיחה:
יצא מזה איכשהו
הפסד במשחק מול באיירן, לו היה מתרחש, היה כל כולו על הראש של ספרופולוס. ולא, שום ענייני הכנה לקויה לא היו מסייעים לקואוץ' במצב הזה. כי אפשר להבין את הבעיות במשחק ההתקפה המסודר - זה נורמלי לשלב הזה. ואפשר בהתאם להבין כיצד מכבי תלויה כרגע לחלוטין ביכולת שלה לייצר נקודות של התקפות מעבר ויתרון מספרי - גם זה נורמלי לגמרי בנסיבות הקיימות. מה שאפשר להבין הרבה פחות הוא מאמן שלא מנסה להרוג את המשחק כשהוא צעיר.
כשהמארחת הובילה ב-17 נקודות במהלך הרבע השני, היו שם רגעים שבהם אמורים היו לנסות לסגור עניין ולא לחשוב לרוחב. אלא שספרופולוס, לפני ואחרי, נכנס לאקסטזת חילופים בלאטית, כזו שהחליפה הרכבים בקצב מסחרר. ואז, למשל, נזרק עוז בלייזר ל-152 שניות שבהן צנח ההפרש ב-9 נקודות. ואז, למשל, קשה היה לזכור מי שומר על מי בצד שבו אמורים להגן, או מי עושה מה בהתקפה, בצד אליו שואפים לקלוע. ובכלל, ראינו לאורך המשחק מה שנראה במספר מוגזם של תצורות הרכבים, כולל כאלו של שלושה מובילי כדור קטנים וכולל הרכבים שמנסים בכוח להתאים עצמם לדברים שטרינקיירי עושה בצד השני. אך למזלה של האלופה, כולל גם הרכב יאניסי קלאסי, שבו כאמור הכדור אצל ווילבקין ולצידו ארבעה פורווארדים (נאנלי, קאלויארו ועוד שני גבוהים).
הפעם, כאמור, זה הספיק. וזה חייב להספיק גם בשבוע הבא, במשחק הביתי מול הכוכב האדום בלגרד. שבת שלום.
