פאי מיי, המאסטר בן אלף השנים של שיטת הבאק מיי קונג פו, היה זה שהכשיר את ביל ומי מצוותו המובחר ב"קיל ביל", סרטו האייקוני של קוונטין טרנטינו. ולא קל בכלל היה לשכנע את הזקן הגאון והנרגן לקלוט אליו את הגיבורה ביאטריקס קידו. כלומר הכלה. כלומר אומה תורמן. אבל מרגע שלקח אותה תחת חסותו, היה ברור שמשם היא תצא קילרית ברמה אחרת ומאסטרית בפני עצמה.
אלא שהדרך לשם, אוהו, הדרך לשם. פאי מיי, מי שהיה פעם מנהיגה של כנופיית הלוטוס הלבן, נוהג קודם כל לשבור את אופיו של החניך, לפני שהוא בונה ומעצב אותו מחדש. והשבירה כוללת אימונים פיזיים מפרכים ולא מעט מהלכים אגרסיביים ואף משפילים. מיי, שפעם רצח 60 נזירים במקדש שאולין רק בגלל שנזיר חצוף אחד לא הניד כלפיו ראשו לשלום, לא בוחל בשום טקטיקה או טכניקה כוחנית ואפילו אכזרית כדי להשיג את שלו. ואם חניכה תתחצף, הוא יוציא לה עין. במובן המילולי של המילה. אבל, וזה האבל הגדול, אם תשרוד אצלו את המסלול הקשוח עד הבלתי אפשרי, ברמה הפיזית ובמיוחד המנטלית, השמיים הם הגבול. אם תוכיח שאתה קשוח מספיק ומסוגל לעמוד בזה, גם תזכה לקבל מהמאסטר רגעים של חיבה. בערך.
במעבר שאין טבעי ממנו - ים מדר, שקיבל השבוע מתנה שלא בטוח עד כמה מבין הוא את טיבה. כי ז'לקו אוברדוביץ', המאסטר הזקן בן אלוהים-יודע-כמה-שנים, בחר בו. ולא רק שבחר בו, אלא גם המתין לו, בסבלנות לא טיפוסית, כדי שיסיים את פרק ליגת הקיץ בווגאס - כדי לאסוף אותו לקבוצתו הישנה-חדשה פרטיזן בלגרד.
ולמי שלא מבין את גודל המעמד או את עוצמת ההתרגשות שהמהלך הזה מחולל בכל איש כדורסל מהלבנט באשר הוא, אנסה להסביר. לא רק שאוברדוביץ' הוא המאמן המעוטר ביותר בהיסטוריה של הכדורסל ביבשת הישנה, ולא רק שז'לקו הוא גדול המאמנים בהיסטוריה של היבשת הישנה, ולא רק שהוא האייקון הכי מובהק, הכי כריזמטי והכי ממגנט שידענו כאן. אלא שהוא גם המאמן הכי מקורי, הכי חדשני, הכי יצירתי, הכי שמרני (כשכך הוא בוחר) והכי נקודה.
הוא איננו מוגבל לז'אנר אחד של כדורסל שדרכו הוא הורג את מתחריו, אלא יכול לנצח גם בכדורסל של חסימות וגם של פיק אנד רול. גם בשליטה מוחלטת על כל מהלך במגרש וגם במתן חופש יצירתי לכוכבים (אבל רק אחרי שהם למדו, מבחינתו, איך משחקים כדורסל). גם בהתקפה וגם בהגנה. גם בהרכבים גדולים וגם בכאלה שלא. וכשהוא מגיע כדי להצית מחדש את סצינת הכדורסל בסרביה, אנחנו לא באמת יודעים באיזו דרך יבחר. אנחנו כן יודעים שזה יהיה נפלא, ויודעים שזה אמור להסתיים בהצלחה. כלומר, מבחינתה של פרטיזן, בחזרה מהירה לליגה השנייה בטיבה בעולם. ומבחינתו של מדר, במעבר משם לליגה הטובה בעולם.
ים מדר הוא לא שחקן NBA. כרגע. והאמת היא שעד שלא יוכח אחרת, הוא גם לא שחקן יורוליג, או יורוקאפ. אבל הכישרון העצום שם, והנחישות גם. ועכשיו בעיקר מגיעה שאלת הסבלנות. כרגע קשה להעריך כיצד ייראה הסגל הסופי של בלגרד. אנחנו כן יכולים לשער שלצידו (ולפניו) של מדר יופיעו לפחות שני רכזים שנחשבים בכירים ומוכנים ממנו. מי שמצפה שהדרך של מדר לסלטיקס תעבור ב-30 דקות למשחק אצל ז'לקו, החל מפתיחת משחקי האימון ועד להעפלה ליורוליג, לא באמת מבין על מה הוא מדבר. או שכן.
רגע, אסביר. מסורתית, השנה הראשונה של שחקנים חדשים (ובמיוחד צעירים) אצל אוברדוביץ' היא חוויה לא פשוטה בעליל. אז יכול להיות שבניגוד לשיטת האימון של פאי מיי, מדר לא יצטרך לטפס על מדרגות אינסופיות כששני דליי מים תלויים על כתפיו וגבו, אבל טקס החניכה בהחלט עלול להתגלות כמשימה קשוחה שדורשת אופי הישרדותי. כי רק מרגע שיגיע למקום שאליו מנתב המאסטר ורק ברגע שבו יזכה באמונו, יוכל לפרוח. ומצד שני, אין באמת חוקים. אם מדר יספק את הסחורה, יוריד את הראש, יעבוד כמו חמור וייתן הצגות, הגיל שלו לא יהפוך למגבלה מבחינתו של הקואץ'.
אבל שוב, השאלה כאן היא הסבלנות. עם הגעתו לבלגרד, מוטב שיסיר ים מדר את שעון היד שלו, או לפחות את אופציית הסטופר מהאפליקציה. כי כאן יש תהליך בן שנתיים ימים ולא מקצה שבו מתחילים טוב ומשם רק הולכים וממריאים. בסופו של התהליך, שאמור להיות רצוף עליות ומורדות, הוא יהפוך לשחקן טוב בהרבה. גופנית, מקצועית ומנטלית. בסופו של פרק הזמן אצל המאסטר, ים מדר יהיה מוכן מתמיד לקראת השלב המיוחל הבא בקריירה, בין אם זה בליגה של הסלטיקס, ובין אם במקום אחר. אבל הדרך ארוכה היא וקשה, ואליה עדיף להגיע ממוקד ומרוכז רק בהווה. רק בלימוד. רק בשיפור.
כל הכדורסל הישראלי כולו מתרגש מים מדר. כל הכדורסל הישראלי מתעלף מהחיבור הבלתי צפוי הזה של מדר עם ז'לקו. גם כי אנחנו זוכרים את הפעם הקודמת שבה חבר הסרבי הנרגן, בעל השיניים הלבנות להפליא (במיוחד על רקע לחיים שנוטות לקבל גוון אדום כהה ומטריד) לטאלנט ישראלי צעיר וחתולי שענה לשם עודד קטש. גם כי אנחנו מבינים שאם אוברדוביץ', במשימת חייו, בחר בים מדר, סימן שהעלם הזה באמת מיוחד. גם כי אנחנו יודעים שהולך להיות שם סנופי דיסקו.
סע לשלום ותעשה חיים, גבר צעיר. ואל תשכח: אם במקרה נקלעת לסמטה אפלה ובה אוהדים עוינים של היריבה השנואה מהכוכב האדום, תמיד תוכל לעשות שימוש בחבטת שלושת האינצ'ים שילמד אותך המאסטר. שלא לדבר על טכניקת פיצוץ הלב באמצעות כף היד. לפרטים, פנה לאומה תורמן - היא תסביר. ואם לא, דבר עם קוונטין, הוא משלנו, וגם הוא מעריץ של ז'לקו.
יהיה בסדר. יהיה זאחלה
ובינתיים, יש אחד שכבר מזמן בליגה של הגדולים, שמעמדו הנוכחי בוושינגטון מטריד את מנוחתם של לא מעט אנשי כדורסל מכאן ומשם. דני אבדיה הצליח לשרוד, איכשהו, שנת רוקי לא פשוטה. על המגרש ומחוצה לו. כעת תנאי השטח לקראת עונה מספר שתיים אינם כל כך פשוטים. במקום מקום די סביר בחמישייה הפותחת, יצרו הטריידים והמהלכים של הוויזארדס קבוצה ולה הרבה פורוורדים על מעט עמדות. כולל קייל קוזמה שהגיע מהלייקרס, כולל קורי קיספרט, הסמול פורוורד שנבחר השנה בוושינגטון בסיבוב הראשון, וכולל אלה שהיו שם גם בעונת 20/21. ומכאן מגיעות פתאום אמירות של טומי שפרד, ה-GM, על מיקומו האפשרי של אבדיה על הספסל. ומכאן מגיעות גם התהיות המתבקשות באשר לצורך שיש לקבוצה מהבירה בישראלי.
והאמת? לא באמת צריך להתרגש. גם כי ממש לא בטוח שכך באמת יראה הסגל. כשבודקים את המלאי הנוכחי, מבינים שיש כאן כמה פורוורדים שהם חומרים מתבקשים לטרייד. כולל, אולי, אבדיה עצמו. גם כי מגיע השנה מאמן חדש, שאם באמת ידגול בכדורסל טיפה יותר תנועתי, אלו יהיו חדשות מצוינות עבור דני. אבל בעיקר כי לא באמת צריך להסתכל על מה שמסביב.
דני אבדיה נבחר גבוה מאוד בדראפט בגלל שהכירו בפוטנציאל שלו. ונכון, יש לא מעט בחירות גבוהות שהתגלו כפלופים (ובחיים, אבל בחיים לא תוציאו ממני מילה אחת בעניין הזה על דראגן בנדר. בחיים לא), אבל בדרך כלל רק אחרי שקיבלו את ההזדמנויות שלהם. דני אבדיה יקבל את ההזדמנויות שלו גם בעונה הקרובה, אם במדי וושינגטון ואם במקום אחר. ומהשלב הזה זה כבר יהיה תלוי בו, וזה אמור לעבוד, אל תדאגו, כי מקומו של אבדיה בליגה הזאת. בטח אחרי שיתקן וישפר אלמנטים חסרים במשחק שלו, במיוחד חדירה על יד שמאל וקליעה מהפינה. וגם המצב הנוכחי הוא לא באמת נורא, כי הוא יכול להסתדר גם ברמת התחרות הזאת. זה בסדר. זה אחלה. או בקיצור, זאחלה. שבת שלום.
