מאהל האוהלים בבאר שבע, אתמול | צילום:
יניב אלון
שעת צהריים בבאר שבע. במאהל המחאה המקומי מתכנסת ישיבת צהריים. נדמה שאת עשרות האוהלים המסודרים בטור בחרו להקים במיקום סמלי. מצד אחד בית החולים סורוקה, זה שרופאיו נמנים על המאבק שנמשך כבר למעלה משלושה חודשים, מולו אוניברסיטת בן גוריון ומהעבר השני של הכביש, הבניינים המאפירים והמתקלפים של שכונה ד', אלה שמסמלים את בעית הדיור.
הנהגת המאהל המקומי מתכנסת לדון במה שיקרה בהמשך השבוע, לאילו פעולות מחאה יצאו. גם את שמירות הלילה מתכננים כאן. בינתיים מקבלת אדר שטרן, סטודנטית הפעילה באגודת הסטודנטים ולוקחת חלק במאבק, הודעת טקסט קצרה ממטה המאבק בתל אביב. "הם מתקפלים מהדרישה למצלמות בדיונים עם ביבי", היא אומרת, ומיד ניצת ויכוח בישיבה. "הם לא יודעים מה הם רוצים", מטיחים חלקם בהנהגה התל אביבית. לאורך כל הישיבה, ובכלל, נראה שהמאהל הבאר-שבעי שואל את עצמו האם הוא חלק מהמאבק הכולל או שעליו לפתח לעצמו זהות משלו.
יהודה אלוש הוא המבוגר האחראי בישיבה. הוא נולד וגדל בבאר שבע וכבר בגיל 11 היה חלק מהפנתרים השחורים, היום הוא בן 52. "אז זעקנו על העוול העדתי", הוא אומר. "בהפגנה האחרונה בתל אביב היה לי פלאשבק לימים ההם, להפגנות של אז. ההבדל הוא שהפעם זה נוגע לכל עם ישראל, ומי שבחזית הפעם, מי שנלחם וצועד קדימה אלו האשכנזים. זה מעודד ומרגש אותי. הפנתרים היו בני 20 כשהם יצאו לרחובות. היום, מי שיוצא לרחובות אלו בני 25-30, בוגרי אוניברסיטאות עם תארים. אני סומך על הצעירים האלה".
"כואב לי שאבא שלי, ויקטור אלוש (ממנהיגי הפנתרים השחורים) לא רואה את המהפכה הזו, אבל אני ממשיך את דרכו", מסביר אלוש. "אני פעיל חברתי כבר 25 שנה, וכמו שאומר הפתגם, 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו'. אנחנו אמרנו כבר אז שהמגמה היא הרסנית אבל כולם היו עסוקים בעצמם ובמשפחות שלהם. כל אלה שהתעלמו מאיתנו זועקים עכשיו צדק חברתי". לאלוש אין בכלל דילמה, וקובע ש"חשוב שזה יהיה מאבק ארצי, אסור להתנתק".
מהפנתרים השחורים למחאת האוהלים. יהודה אל | צילום:
יניב אלון
"מגיע לנו להשתחרר"
דורון אמנו גם הוא יליד העיר באר שבע. "בשבת האחרונה עשינו היסטוריה", הוא אומר עם ניצוץ בעיניו. "במשך 38 שנות חיי בעיר לא היתה הפגנה כל כך גדולה ומלוכדת". כשהוא נשאל למה דווקא עכשיו, הוא מסביר. "ביבי משלם אולי את העונש של הממשלות הקודמות, אבל לא הגיוני שדווקא אצלו נחטוף את כל המכות. הקוטג', הדלק, העובדות סוציאליות והרשימה ארוכה. קיבלנו את עשר מכות מצרים. עכשיו, אחרי עשר מכות, מגיע לנו להשתחרר".
אמנו מספר שהוא משלם 3,500 ש"ח בחודש על משכנתא, מחצית מההכנסה שלו. "ממה שנשאר קשה מאוד לחיות. יש לנו את אותה עליית מחירים שיש במרכז, המחיר לדלק הוא אותו מחיר. זה רק הגשם שנגמר בקסטינא". גם לעלייה התלולה במחירי הדיור בעיר הוא נותן הסבר. "תושבים מהמרכז קנו פה דירות להשקעה. פרויקטים שכן נבנים אלו דירות יוקרה של 5 חדרים, ולמשפחות פה אין את ההון ההתחלתי כדי לשלם עליהן".
"המאבק חייב להסתיים בניצחון". אדר שטרן | צילום:
יניב אלון
"השיעור הכי גדול שהיה לי בחיים"
מי שמחלקת את התפקידים בין היושבים בפגישה היא שטרן (25). זה מכבר סיימה את שנתה השניה כסטודנטית לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. התחום הציבורי הוא חיידק מילדות לדבריה, שנדבקה בו בכיתה ד' אחרי רצח רבין. ב-96' היא הניפה שלטי תמיכה בפרס בצמתים של רעננה, והיום היא מרכזת את המחאה המקומית מטעם האגודה. "יש פה קואליציה מיוחדת של תושבים וצעירים", היא מסבירה, "תמיד יש סטודנטים שהם פעילים ומתנדבים, אבל עד עכשיו לא באמת דיברו עם התושבים. אתה יכול לראות פה סטודנטים שמגישים אוכל להומלסים למשל. כולנו חיים יחד ברחוב כבר שבועיים".
שטרן לא בחרה במקרה ללמוד בבאר שבע, ולדבריה תמשיך את חייה בנגב. "זה השיעור הכי גדול שהיה לי בחיים", היא אומרת ומתייחסת לשבועיים האחרונים, "זה עשה לי תחושה של חיבור לעיר הזו". אל מובילי המחאה בתל אביב היא מסתכלת ביראת כבוד, אבל בה בעת מוסיפה: "תראה, הם התחילו משהו שאי אפשר לקחת מהם, אבל אנחנו מנסים לשמור על מסר ברור ושמים דגש לא רק על המרכז אלא גם על הפריפריה. אנחנו רוצים פתרונות דיור לתושבים כאן, צמצום פערים. היה שקט כל כך הרבה שנים, אז ברור שכולם עכשיו קמים, אבל אם כל אחד ילך עם מסדר נפרד זה לא יצליח".
היא מאמינה שהנציגים צריכים להכניס כעת למשא ומתן משמעות. "המאבק הזה חייב להסתיים בחוויית ניצחון, המטרה היא הישגים", היא מחדדת.
חושבים על רעיונות נוספים
הנוכחים בישיבה מתלבטים האם יצליחו לשחזר את ההישג של השבת האחרונה, בה לקחו חלק 5,000 איש בהפגנה המקומית. בינתיים הם מנסים לחשוב על דרכים לגיוס תרומות למימון הפליירים והבמה וגם שואבים רעיונות טלפוניים ממטות אחרים ברחבי הארץ. "אולי נחסום צמתים" מציעים שם בעקבות הודעת טקסט שהתקבלה. גם מקלחת המונית במזרקה העירונית תצא לפועל ככל הנראה בהמשך השבוע.
"צריכים לחשוב על רעיונות נוספים", מדגיש אל הרפז, שאת העייפות בעיניו מסתירות משקפי השמש. הוא נולד וגדל בתל אביב. לפני שנתיים הגיע לדרום והחל בלימודי הנדסה, גם הוא מתוך חזון אמיתי. "האתגר הבא הוא הנגב", הוא אומר בביטחון מלא. הרפז הוא בן למשפחה מבוססת, וסבא שלו מחזיק בכמה דירות אותן הוא משכיר. כששמע שהנכד שלו יוצא למחות הוא כעס עליו במיוחד וקרא לו "שב בבית".
"אני חושב שהמאבק בתל אביב לא יכול להצליח בלי הנגב", אומר הרפז ומתכוון לכך שעד שהפריפריה לא הצטרפה למאבק נתניהו יכול היה להמשיך לטעון שמדובר ב"מפונקים מרוטשילד". האמירות שיצאו מכיוון הממשלה ליושבי המאהל בתל אביב, שקראו להם לעזוב לפריפריה מקוממות אותו במיוחד. "לא רק שאין פה תעסוקה, גם המשכורות נמוכות יותר. הסטודנטים שלומדים פה היו נשארים אם הייתה להם הזדמנות. יש עכשיו הזדמנות אמיתית ליישב את הנגב, יש פה אנשים שאוהבים את המקום אבל הצעירים לא יכולים לחיות כאן. מי שחי פה מוותר על הרבה דברים כמו תרבות, תעסוקה ולזה מתווסף גם המרחק מהמרכז".
"הסטודנטים היו נשארים אם הייתה להם הזדמנ | צילום:
יניב אלון
"מה שהיה דיור ציבורי מכרו בכסף"
כשהישיבה מסתיימת, המארגנים כבר מתכוננים למשימתם הבאה. שטרן אוחזת בידיה זר פרחים, והחבורה חוצה את הכביש לעבר בית החולים סורוקה. "אנחנו הולכים לעודד את הרופאים השובתים", הם מסבירים.
שי חדד (28) הוא מבין אלו שנשארים במאהל. עד לאחרונה הוא עבד כנהג מונית בעיר והצליח לגרד משכורת מינימלית שנעה סביב 4,000 שקלים. כמחצית מהסכום שילם על דירת חדר בעיר אותה השכיר. "לפני 5 שנים, כשהשתחררתי מהצבא, דירה של 50 מ"ר עלתה פה 80 אלף ש"ח", הוא אומר, "היום, היא כבר עולה 400 אלף. כל הזמן הזה לא בנו פה דירות חדשות ואת מה שהיה דיור ציבורי מכרו בכסף".
אחרי שהמשכורת בחודש האחרון לא זרמה כמתוכנן, הוא נאלץ לפנות את הדירה ששכר ומזה 8 ימים הוא מתגורר במאהל. בינתיים הפך למנהל הלוגיסטיקה במקום ומרכז את התרומות שמגיעות אליו. "הסטודנטים מחזיקים את המאבק הזה. אלה שיש להם בעיות לא באים, הם יושבים בבית כי כבר אין להם תקווה". "סך הכל כיף פה במאהל" הוא מסיים במסר מעט אופטימי, ומקווה שהכיף יוביל גם להישגים אמיתיים.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
