שבועיים וחצי אחרי שהמחאה החלה, הציגו יוזמי מאהל הדיור בתל אביב בעצרת ההמונים את דרישותיהם והעבירו לממשלה ולכנסת מסר ברור: לא עוד תירוצים - אלא פתרונות בשטח.
דפני ליף, אחת ממייסדי המאהל, אמרה בנאומה: "שבועיים חלפו מאז שהקמנו את האוהל הראשון בשדרה, ונראה שרק סביב שולחן הממשלה נותרו עוד כמה אנשים שפשוט לא מבינים. מצב הנדל"ן ויוקר המחיה הם רק סימפטומים של שבר עמוק ומסוכן שפשט בחברה שלנו. החזירות והאגואיזם הפכו לסממנים הבולטים ביותר של הישראליות, אבל בשבועיים האחרונים גילינו שיש גם ישראליות אחרת".
במסר שכוון לחברי הכנסת, אמרה ליף: "הגענו לפה היום כדי לומר לנבחרי הציבור שלנו בצורה הברורה ביותר – למדינה יש אחריות כלפי אזרחיה. זו אחריות שממנה ממשיכים נבחרי הציבור להתנער בשלל תירוצים כמו היצע וביקוש, שוק חופשי ושגשוג שקרי. המהפכה שלנו היא מהפכה של תודעה, מהפכה שגורמת לכל האזרחים להבין שמגיע לכולנו יותר".
בהתייחסה לממשלה, אמרה: "מותר לנו לדרוש מהממשלה יותר, להגיד שזה לא פינוק ולעמוד על הזכויות שמגיעות לנו. אנחנו לא רוצים להחליף את הממשלה – אנחנו מבקשים יותר מזה: אנחנו רוצים להחליף את כללי המשחק ולומר בקול ברור ששירותים חברתיים הם זכויות ולא סחורות".
ליף עקצה את ראשי המשק וקברניטי הממשלה ואמרה כי "בעוד שאנחנו מדברים על בית, הם מדברים על נדל"ן. החוק להאצת הליכי התכנון לא יפתור בשום צורה את מצוקת הדיור המהדהדת בכל פינה. הוא סותר את מה שאנחנו מבקשים – במקום התערבות ופיקוח, הוא מקבע את הפקרת האזרח לחסדי השוק המשתולל. הוא מעביר את הקרקעות של כולנו לידי מעטים. אנו מתנגדים לו בכל תוקף".
דרישה נוספת שהציגה בסיום נאומה באה כשאמרה: "דיור ציבור הוא לא מילה גסה. אין כאן מקום לקסמים, לטריקים ולשליפות מהירות. במקום להעביר בקריאה טרומית עוד חוק, המפריט הפעם את הגנים הלאומיים, תחליפו תקליט ותתחילו לעבוד עבורנו. אתם חייבים להחליט ומהר".
דרישותיה של ליף זכו לתשואות סוערות מהקהל. לאחריה עלו פעילי מחאת הדיור אחד אחרי השני והציגו את דרישותיהם, שהתרחבו הרבה מעבר לדרישתם הראשונית - דיור בר השגה. הנושא הראשון היה החינוך: "אנו דורשים מערכת ציבור שיוויונית בפריפריה ובמרכז. אנו רוצים חינוך ציבורי חינם מגיל אפס, סיוע לסטודנטים שיוכלו להגיע לשיעור מבלי להרדם. מערכת החינוך הישראלית היום במקום לצמצם פערים רק מרחיבה אותם", אמר אחד ממובילי המחאה מיד לאחר דברי ליף.
"המהפכה כבר כאן"
אחריו עלתה סתיו שפיר, גם היא ממארגנות המחאה וקישרה את מחאת הדיור לשביתת הרופאים: "מה הייתם חושבים על מדינה בה מקום מגוריו של אדם קובע את תוחלת חייו?", שאלה שפיר, לתשואות הקהל. "אנו דורשים תוספת כוח אדם, מיחשוב, מיטות, בריאות טובה לכולם בחינם". היא פנתה ליו"ר ההסתדרות הרפואית: "ד"ר אידלמן, אנו מבקשים ממך להפסיק לשבות רעב, כי המהפכה כבר כאן". הקהל ענה לה בקריאות "העם דורש צדק חברתי".
רגב קונטס נאם מייד לאחר מכן וטען בזכות מדינת רווחה: "המדינה צריכה לדאוג לשלום האזרחים ולא עמותות. לא ייתכן שעובדים סוציאליים יצטרכו בעצמם עובדים סוציאליים!". קונטס פנה גם לאוכלוסיות עובדי ציבור אחרות: "גם השוטר שווה יותר. וגם הכבאים. עוד ועוד אנשים שטבעם הטוב הוביל אותם לחיים כפויי טובה למעננו. שירותי רווחה מאפשרים לשוק החופשי לשגשג, ושגשוג האזרחים חשוב כמו שגשוג השוק החופשי".
מצב העובדים - כמו בימי הביניים
אחרון הדוברים היה יגאל רמב"ם שטען נגד מצב התעסוקה בישראל: מעמד העובדים הפך למעמד עבדים. שני שליש מהעובדים מרוויחים פחות מ-8,000 ש"ח בחודש. עובדים מרוויחים לפי יום, כמו בימי הביניים, לעיתים עבור פחות משכר מינימום. על המדינה לדאוג שהשכר יהלום את יוקר המחיה, כי העובדים מנהלים את המדינה ולא הטייקונים". גם דברים אלו זכו לתשואות סוערות מהקהל.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
