בשבוע שעבר הרגשתי מקרוב את אחד מרגעי הגאווה הנדירים שהיו למי שעוסק בעיתונות: עורכי העיתונים ומנהלי כל מערכות החדשות חתמו על אמנה שלפיה לא תופר פרטיותו של גלעד שליט ברשות היחיד והרבים - והתחייבו להימנע מלפרסם את תמונותיו של החייל ששב משבי, אלא בכפוף לאישור מראש מצד בני משפחתו.
הבוקר, עוד לפני שהספקתי להתגאות בעמידה המשותפת של כלי התקשורת בהקפדה על אותם ערכים בסיסיים ועל ההצלחה להותיר בצד את התחרות היומיומית, הגיע אליי אותו עיתון שמכוון "לאנשים חושבים". נדהמתי לראות בעמוד השער תמונת ענק של גלעד מבלה בחוף בצת, שאליה צורפו כמה שורות בשם הצלם.
לפי ההסבר, אותה התמונה צולמה לגמרי באקראי, כשהצלם נתקל בבני המשפחה ותיעד את ההתרחשויות - בזמן שאף אחד מעמיתיו למקצוע לא היה באותה העת באזור. אלא שגם "אנשים חושבים" צריכים לדעת מה קרה באמת בחוף בזמן הצילום, ומה התרחש מאוחר יותר - במערכת העיתון.
הצלם, אחד המוכשרים בתחומו, אכן זיהה את גלעד ואת אביו נועם באקראי ומיהר לבקש את רשותו של האחרון לצלם את רגעי האושר של החופש. אלא שלדאבונו, השיב לו שליט האב בשלילה והדגיש באוזניו: "אל תרים את המצלמה, אין פה התלבטות".
הצלם קיבל "לא" - אבל החל לתעד
מה עשה אז אותו הצלם, שכמובן מודע לאותה האמנה שלה מחויב גם העיתון שבו הוא עובד? מבלי להרהר יותר מדי ברעיון, הוא שב לאוהל שהקים מראש, הסתתר היטב בין צידניות האוכל שהביא לילדיו, חיבר את העדשות - והחל לצלם את ההתרחשויות באין מפריע.
גם העובדה שמדובר היה ביומו החופש של אותו הצלם לא הביאה אותו להתעכב אף לא לרגע, והוא מיהר להעביר את התמונות אל מערכת העיתון. גם שם פנו לבני משפחת שליט וביקשו מהם לפרסם את התמונות - אבל בפעם השנייה נותרה התשובה זהה - ושלילית.
למרות התשובות הברורות, זיהו עורכי העיתון את הסיטואציה כדילמה. חרף האמנה שלה היה מחויב העיתון, למרות הבהרתו המפורשת של נועם שליט בחוף הים וגם ההדגשה שבאה מאוחר יותר - עדיין נותר המצב כ"דילמה" בעיני אנשי המערכת.
העורכים פתחו בדיונים מרתוניים שהסתיימו רק אחרי 23:00 - עם קבלת ההחלטה "לשכוח" מאותה האמנה שעליה חתמו נציגי העיתון רק חמישה ימים קודם לכן ובחירתם להתעלם מבקשתו של נועם שליט - שלא אישר, כאמור, את פרסום התמונות.
את התוצאה של אותו מהלך ראינו חלקנו הבוקר - בדמות תמונת הענק בעמוד הראשון של העיתון, ואחת נוספת בעמוד מס' 4 - למי שהתקשה בכל זאת בהבנת הנראה. בכיתוב החלקי מטעם הצלם לא פורטה לאשורה כל מסכת העובדות על ההתרחשויות עוד טרם צילום התמונה הראשונה ועד להחלטה לפרסם את התיעוד.
מה הסיבה לכך? סביר להניח שפשוט לא היה נעים להודות שבאירוע הראשון שעלה לדיון במסגרת המגבלות שקיבלו על עצמם כלי התקשורת, כפועל יוצא של האמנה לעניין סיקור שובו של שליט, היה דווקא העיתון שחרט על דגלו את אופיו הליברלי וקידום זכויות הפרט והשוויון - זה שנפל בגדול, אחרי שאנשי המערכת שלו לא הצליחו לעמוד בפיתוי.
מתברר שגם באותו העיתון הבינו שמשהו בפרסום אותה התמונה היה פגום. אנשי המערכת פנו ל"עיתון של המדינה" בהצעה לפרסם גם כן את תמונות החוף של שליט ואביו - בתמורה לקרדיט בלבד. אולי מדובר בניסיון לחפש גיבוי או תירוץ ליום המחר. ב"ידיעות אחרונות" בדקו את פרטי ההצעה, וכשהבינו שבמשפחת שליט מסרבים לאשר את הפרסום - השיבו להצעה בשלילה.
בסיכומו של דבר, מדובר בסיפור קטן הקוראים לא מודעים לפרטיו - וספק אם אותה פרשה ברנז'אית כלל תעורר בקרבם עניין כלשהו. למרות זאת, אותם סיפורים קטנים הם אלו שתורמים לא מעט לדימוי השלילי של התקשורת בכלל ושל כל עיתונאי בפרט.
כמי שמסתובב הרבה בשטח אני חווה על בשרי את התגובות הלא אוהדות. "אתה מהתקשורת העוינת או אולי מהתשקורת?", הטיחו בי לא אחת בנימה צינית. הפעם, אני נאלץ להודות, ייתכן שיש משהו בדברים.
לסיכום: הסתכלתי והסתובבתי ברחבי מצפה הילה. בשבועיים האחרונים הגיעו צלמי וכתבי "הארץ" ליישוב מדי יום. כמו כולם - גם הם חיפשו, שאלו, התעניינו ואספו כל בדל מידע. היום לא הגיע איש. הם בטח יודעים מה הסיבה.