במלחמת יום הכיפורים לחם חנן פרידמן כחלק מהחטיבה הירושלמית בקו הירדני ובתעלת סואץ. במהלך המלחמה, הוא וחבריו למחלקה קיבלו מכתבי תמיכה מתלמידות תיכון בעורף, ומפקדו של חנן החליט להעניק לו את המכתב שקיבל, אותו כתבה ענת, תלמידת תיכון ירושלמית. חנן החזיק את המכתב בכיס במשך שבוע שלם של מלחמה, עד שהחליט לכתוב חזרה. "אנחנו עוד מעט חמישים שנה ביחד, יש לנו ארבעה ילדים ושמונה נכדים. לפחות משהו חיובי אחד יצא מהמלחמה הארורה הזו", מספרת ענת.
לאחר אותו מכתב ראשוני, חנן וענת החליפו ביניהם מכתבים במשך חצי שנה, עד לשחרורו של חנן: "מאותו היום התכתבנו המון זמן, וככה התחילה החברות בנינו. שנים אחר כך שאלתי אותו: 'לא הייתי קטנה בשבילך?', והוא ענה לי ש'ראיתי מי את בין השורות'. כששלחתי את המכתב לחזית לא חשבתי שיצא מזה אהבה, אבל איך שראיתי את חנן בפעם הראשונה אמרתי לאימא שלי שאני אתחתן איתו".
"קיבלנו כל מיני חבילות מאזרחים, והמכתב של ענת הגיע למפקד המחלקה שלי", נזכר חנן. "הוא אמר לי 'קח את המכתב, אין לי כוח לענות', והסכמתי. המכתב היה די שבלוני. שלחתי מכתב בחזרה, וככה בעצם התחילו ההתכתבות והמפגש שלנו. לא האמנתי שמתוך כל המלחמה הזו תצא אהבה. אף אחד לא חשב על זה בכלל. היינו במצב כל כך קשה, ובכל זאת הגיעה האהבה איכשהו".
עבור ענת, המלחמה הביאה גם עצב גדול - השכן שלה, רב"ט חיים בן קידר, נפל במלחמה. "יום כיפור בשבילי הוא יום נורא קשה, אבל כל פעם אני אומרת שמהדבר הזה נולדו האהבה והחיים שלי. זה כל כך מיוחד - מין שמחה ועצב מעורבבים ביחד", היא משתפת.
"הוא הגיע מהמלחמה – ונדלקנו אחד על השנייה"
גם אהבתם של אורה ויוסי נולדה בעקבות המכתבים שהחליפו ביניהם במלחמה. אורה, שהייתה אז בת 16, הייתה מופקדת על שליחת מכתבי תמיכה לחיילים בחזית. "הייתי בכיתה י', ונתנו לי ערימה של מכתבים שהיינו צריכים למלא בשביל הלוחמים בקרבות. חילקתי את הערימה לכולם, וחזרו אלי 40 מכתבים ריקים – אז ישבתי ומילאתי את כולם, ולכול אחד כתבתי משהו חמוד. שלחתי את המכתבים, 10 חיילים ענו לי והתחלתי להתכתב איתם. לכולם היו שגיאות כתיב חוץ מליוסי, אז רק איתו המשכתי להתכתב", היא משחזרת.
"יוסי ענה במכתב מאוד ארוך ומפורט – הוא היה רומטיקן, התלהבתי ממנו" מוסיפה אורה. "הכנתי לו חבילה ושלחתי לו. בפעם הראשונה שהוא יצא לחופשה, הוא בא לבקר אותי. הוא הגיע מהמלחמה, מזוקן ויפייפה, ונדלקנו אחד על השנייה. באותו הערב הוא כבר פגש את אימא שלי. לימים הסתבר שהפגישה נתנה לו עוד בטרייה להמשך".
גם יוסי מספר שהקשר עם אורה הוא זה שסייע להתגבר על אותם ימים קשים של לחימה בצפון:"זו הייתה אהבה לא פשוטה - היא באשקלון ואני ברמת הגולן. היינו מתנהלים במכתבים וגלויות. היא הייתה שולחת לי מכתב כל יום, ובגלל שהדואר לא הגיע כל יום אז פעם אחת קיבלתי ממנה 11 מכתבים בבת אחת. הייתה לי תקופה קשה, ישבנו בבונקרים שהופצצו ונהרגו לנו חיילים, וזה מה שהחזיק אותי".
אורה ויוסי היו בני זוג במשך שנתיים וחצי עד שהתחתנו, והיום יש להם בת ושני נכדים משותפים. בהמשך הם התגרשו, אבל עד היום הם שומרים על קשר טוב. "בשבוע שעבר סיפרתי לנכדה שלי את הסיפור שלנו, והיא כל כך התרגשה", סיכמה אורה.
הסיפורים הגיעו ל-N12 במסגרת פרויקט "יומן מלחמה - יומן הזיכרונות המשותף" ממלחמת יום הכיפורים. לציון חמישים שנה למלחמה יותר מאלף סיפורים כבר מאוגדים ביומן.