למה אנחנו מתמכרים? "מכור יעשה הכול כדי להשיג את הסם"

בין התמכרות לאלכוהול, דרך קנאביס וקוקאין ועד למגפת האופיאטים שהגיעה גם לישראל – איך אפשר למנוע את מגיפת ההתמכרויות לסמים ומשככי כאבים? עד כמה התופעה נרחבת בישראל, ואיך "מחיקת זיכרונות" יכולה לסייע בהתמודדות עם התופעה? פרופ׳ רמי יקא, מנהל בית הספר לרוקחות בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, מומחה להתמכרות לסמים, מספר על ההתפתחויות האחרונות במחקר בתחום.  

בואו נתחיל בשאלה אישית - מה הסם האהוב עלייך?

"אני לא יכול להגיד שהתאהבתי בסמים, אבל הסם האהוב עליי לחקור הוא קוקאין. יש לו מנגנון פעולה נורא מדויק, מטרות מדויקות והרבה יותר קל להתמודד עם המחקר. למרות שחקר סמים פועל על אותו מנגנון, יותר קל לתקוף אותו עם סמים שהמטרה שלהם ידועה, בניגוד למשל אלכוהול שהוא רב מטרתי". 

אתה מדבר על מטרות ביולוגיות, מה שאני שומע בחבר׳ה הוא שהמטרה של קוקאין היא פשוט להרגיש מעולה עם עצמך.

"לגמרי, הוא שייך לסטימולנטים כמו קפאין אך ברמה יותר גבוהה. זו משפחה נורא ממכרת. יש פוטנציאל התמכרות הרבה יותר גבוה מקנאביס או מסמים אחרים והם נותנים הרגשה של ׳אני מלך העולם, אני יודע הכל׳, בטחון עצמי". 

אתה אומר שזה נורא ממכר, אבל אני שומע שזה נהיה סוג של סם בילויים, שלוקחים אותו לפעמים כשיוצאים בערב. זה לא נהיה משהו שאתה חי עליו ותלוי בו כל הזמן אלא בסיטואציות ספציפיות, פעם בשבוע או בחודש.

"גם. יש כל מיני סוגים של אנשים שמשתמשים ולא כל מי שמשתמש מכור לסמים. התמכרות היא תהליך שקורה במוח שבסוף יש לו משמעויות הרסניות, כי מכור בעצם יעשה הכל כדי להשיג את הסם. זה מה שמניע את החיים שלו, אבל משתמש להנאה יכול לקחת מתי שהוא רוצה". 

אני חושב שזה נהיה חלק מאורח החיים של לא מעט אנשים פעם ביום בשבוע, ברבעון או פעמיים בשנה. אני שומע מאנשים שהם חוזרים הבייתה ומורידים ראש, מעשנים ׳קטנה׳ או במסיבה פעם ב לוקחים אם די. אנחנו לא נעודד עבירות על החוק או נטילת סיכון אישי ברמה הרפואית, אבל אני שואל - אנשים כאלה שבסופו של דבר לצד צריכת סמים מקיימים אורח חיים יצרני ונורמטיבי, הם לא עבריינים והם לא מרביצים לאף אחד, הם מגדלים ילדים ועובדים בעבודות, אתה מגדיר אותם כנרקומנים או מכורים? יש להם בעיה בכלל?

"ממש לא. בעיה ביולוגית לא. יכולה להתוות בעיה ביולוגית כי גם צרכנים לצורך הנאה, זה תלוי בדרגת ותדירות הצריכה, יכולים להזיק לעצמם לאורך זמן. אבל יש סוגי סמים שונים שעושים את זה יותר מהר או לאט. למשל קנאביס, שלפי אומדנים קרוב לרבע מהאוכלוסייה איך שהוא נחשפה או בימים אלה משתמשת, והמדינה לא קורסת. היא אולי תקרוס מדברים אחרים אבל בטח לא מזה. כלומר, זה תלוי בדרגה, בתדירות וכו׳. נזק לטווח ארוך יכול להיות גם משימוש אפילו חד פעמי לפעמים". 

האם המחקר שלך על סמים גרם לך להיות יותר ליברלי באשר למשתמשים בהם או יותר שמרן?

"הייתי אומר שיותר ליברלי מבחינת ההתמודדות עם המציאות. אם הייתי צריך להמליץ בעולם שאין בו סמים האם כדאי להתחיל להשתמש, לא הייתי ממליץ. אבל בהיותי חלק מהעם, באופן אישי, הייתי אומר שמי שרוצה לברוח לאיזה מקום אז יש לו כל מיני דרכים וזה לא חייב להיות סמים. לכל אחד יש איזו בריחה מדי פעם לכיוונים כי הוא צריך את זה כנראה, כי זה בא מתוך מצוקות, תחושה שיש משהו אלטרנטיבי טוב יותר שיכול להרגיע אותו. לא כולם צריכים להירגע. באופן כללי אני יותר ליברלי בגישה, אבל תוך מודעות של מה הפוטנציאל הבעייתי. כל עוד יש מודעות לפוטנציאל הבעייתי, אז לפחות אתה מבין מה המשמעויות או ההשלכות שיכולות להזיק לי". 

מתקשר אלייך חבר שלך ואומר ׳אתה לא מאמין מה קרה, תפסתי את הבת שלי עם ג׳וינט ביד׳. ואתה אומר לו תירגע, השמיים לא נפלו?

"לגמרי. אני מגיל אפס או לפחות עם הבנות שלי גם מחנך לשום הסתרה בשום עניין. ידע הוא הכוח. קודם כל הייתי יושב עם הילד, מסביר לו איך זה עובד ולמה. אני נתתי הרצאות לאורך כל הילדות של הבנות שלי, בין אם ביסודי, בחטיבה ואפילו בצבא. ראיתי תגובות מהקהל בכל הגילאים. רואים כמה הילדים והנערים צמאים למידע שהם לא יודעים. פשוט זורקים להם כל מיני סטיגמות. למשל כשאני הייתי ילד סמים זה היה סטיגמה. לא חשוב מה, גם אם תפסו אותך עם ג׳וינט שזה היום בדיחה, יש לך סטיגמה של חשישניק כזה או כל מיני ביטויים אחרים". 

לי זה תקוע בראש שג׳וינט חייב להוביל אותך לסמים קשים, לרחוב ולמוות.

"ממש לא. כי אם מסתכלים על המקור, על למה אתה לוקח את הג׳וינט, אז זה מתאר מצב שאתה רוצה לשנות אותו טיפה כי לא טוב לך אז אתה מחפש אלטרנטיביות. אולי גם קצת מתוך סקרנות, כי כולם עושים אז גם אני רוצה. אחד הגורמים בדרך כלל לשימוש זה הסביבה ולחץ חברתי". 

אין אף אדם, בטח לא אדם צעיר, שיכול להגיד ׳סבבה אעשן שתי סיגריות וזה בסדר׳ כי אתה לא יודע לאן ההתמכרות תוביל אותך. יש אנשים שההתמכרות הזו תוביל אותם לשתי קופסאות ביום.

"אתה לגמרי צודק, אבל זה תלוי אם נכנסים טיפה יותר לביולוגיה. יש אנשים שמועדים יותר להתמכר, ויש אנשים שמועדים פחות להתמכר כי גנטית הם טיפה שונים. היה מחקר שבדק אלכוהוליסטים משלושה דורות ומצא שיש חלוקה של שתי אוכלוסיות - כאלה שצריכים ארבע בירות כדי להתמסטל, לעומת כאלה שצריכים בירה אחת. עבור אלה שצריכים בירה אחת הנטייה להתמכרות היא הרבה יותר נמוכה. יש שוני מובהק במערכת התגמול בין שתי הקבוצות מבחינה גנטית. המסקנה של המחקר הייתה שיש מועדות אצל חלק מהאוכלוסייה לפתח התמכרות, ואצל חלק לא". 

אני חייב לחלוק איתך מסקנה מהמחקר הצנוע הפרטי שלי על עצמי. זה קצת כמו כושר בחדר כושר. בתקופות שאני שותה יותר, אז הספיגה שלי עולה ואני צריך יותר בשביל להגיע לאותו מקום. לעומת זאת אם חודשיים לא נגעתי בכלום, חצי בירה ואנחנו שם.

"זה מנגנון ביולוגי קלאסי שקוראים לו סבילות. בכל דבר שתיקח, גם אם תאכל שוקולד – קובייה ראשונה מאוד טובה, ובקובייה המאה אתה כבר הצטערת שהתחלת את הראשונה. הרעיון הוא שהמנה הראשונה תמיד נותנת אפקט ובמנה העשירית האפקט מתחיל לרדת, עד כדי אפילו היעלמות. זה מה שקורה לטיפול בכאב אצל אופיאטים ובגלל זה הם מפתחים התמכרות לכך. זה נכון גם לקוקאין או אלכוהול. כל אחד מתייצב על מה שטוב לו. אם אדם הופך למכור, יש אחד שנשאר עם בקבוק וודקה ואחד עם חצי בקבוק. יש הבדלים בין האנשים וזה מתבטא בפרופיל הגנטי של איך כל אחד שומר את ההתמכרות שלו". 

אתה מאמין שאנשים באמת מסוגלים להביא את עצמם לפרופיל צריכה של חומרים משני תודעה שהוא טוב לעצמם וטוב לעולם? לא פוגע באף אחד? או שהסיכוי להידרדרות מסוכנת וגבוה מדי ולכן טוב שהחוק בגדול אוסר על כך?

"חלקם כן, וחלקם לא. השאיפה היא למצוא דרך להגיד לאדם שהוא מועד לפתח התמכרות אז כדאי שיזהר בצריכה, כי אפילו מצריכה ממוצעת נמוכה הוא יכול להתחיל לדרבן את המערכת המתגמלת שלו ולהוביל להתמכרות. 

כל מי שחוקר סמים תמיד אומר שאלכוהול הוא בראש רשימת החומרים המסוכנים לעצמך ולסביבה. אנשים שמשתמשים באלכוהול עלולים להיות הכי אלימים, פוגעניים, מייצרים נזק היקפי סביבם, ובכל זאת האלכוהול מותר וסמים אחרים שלפעמים פחות פוגעניים כמו קנאביס נחשבים לאסורים. האם אתה מסכים שמערכת החוק והאכיפה לאו דווקא קשורה למערכת הנזקים והמסוכנות של חומרים שונים?

"התפרצת מה שנקרא בריצה לדלת פתוחה. כן, הכל זה עניין כלכלי. הכל מתחיל ונגמר בעניין האינטרס לפתח תרופות. אלכוהול הוא דוגמה קלאסית, סם מאוד מאוד בעייתי. אני לא רוצה לעשות השוואות בין עוצמות הנזק של סמים, אבל כן, הוא אחד ה׳קילרים׳. מי שאלכוהוליסט ולא שותה רק להנאה מדי פעם יין, יכול בהחלט להגיע למצב של התמכרות לאלכוהול ולפתח סינדרום גמילה אם הוא נגמל. כן, זה לגמרי הורס את המוח. יותר מזה, גם נשים מניקות ונשים בהיריון מפתחות לעוברים שלהן תסמינים. יש השלכות מאוד רציניות, אבל הכל מונע כסף. אז אתה שואל את עצמך למה סם כזה שהוא הורס מוח, מותר לשימוש? כסף זו התשובה. גם העניין של פסיכדליים חוזר למודעות. פסיכדליים עשו נפלאות והשתיקו את המחקר בנושא כי הם מצאו מעין כדור קסם שיכול למוטט טראפיקינג של סמים בגובה של מיליארדי דולרים ולמוטט מיליוני אנשים שעובדים בכך. אין אינטרס כלכלי לטפל במשהו שהוא לא כלכלי". 

אם אני אומר לך קח את החוק ונתב אותו לפי טובת האזרחים הפשוטים שאינם תעשיה, אתה אומר שאלכוהול אסור ופסיכדליים מותר?

"לא עד כדי כך. רוב הפסיכדליים לא ממכרים וזה היתרון העצום שלהם, היתרון הוא שהם סוג של כדור קסם. אנחנו עדיין לא שם, אבל הם עושים נפלאות. קח למשל קטאמין, אחת התרופות האלטרנטיביות לחולי דיכאון שעמידים לטיפול תרופתי רגיל. עכשיו קטאמין מאושר FDA ונכנס לשימוש, זה סם שאנחנו משתמשים בו להרדמה של חיות, אבל בהחלט לא הייתי ממליץ לאף אחד להתחיל או לעשות שימוש כזה. בוא נחזור לעניין המודעות של קנאביס. את המערכת הקנאבואידית גילינו לפני 50 שנה ובעשרים השנה האחרונות יש בוסט רציני במחקר. קנאביס זה דבר טוב. למעט ההשפעות הפסיכו אקטיביות שלו, זו מערכת שבאה להגן על הגוף מפני כל הרעות החולות. כמו המערכת האופיאטית שהיא בתוך הגוף.

אתה מדבר על שורה של אפקטים של קנאביס שאינם ה׳היי׳ הזה שאותו מחפש המעשן הממוצע.

"אם תבודד את ה׳היי׳, כל האפקטים הם פרוטקטיבים ונוגדי דלקת. אצלנו יש מרכז שלם שמתעסק רק עם זה. יש את השלכות והיתרונות, והחלק ההתמכרותי הוא לא כזה נוראי. אי אפשר למות ממנת יתר של קנאביס למשל. כביכול מה אכפת לי להנות, להגן על עצמי גם והכל טוב? אבל יש גם פוטנציאל התמכרותי. קנאביס לא נקי מזה". 

אני מתקשה לראות, אולי כי גם אני שמרן באיזה שהוא מקום, בפעולה של לעשן ג׳וינט משהו שאתה עושה כדי להגן על הגוף שלך. בסוף רוב הצריכה נעשית בעישון, יש גם את האפקט הלא טוב של עישון, לפעמים מעורב טבק.

"אז אפשר לתת אותו בתמצית וזה מה שעושים היום, בכל דרך שלא עושה נזק. לא רק שאין נזק, יש תועלת. השליטה היא בחומר הפסיכו אקטיבי. לפעמים החומר הזה הוא חלק מהמנגנון שעוזר להגן ולכן אי אפשר להימנע. לפעמים הקומבינציות חשובות אבל למשל, לא מזמן אחת התרופות הראשונות שאושרה לאפילפסיה מבוססת על CBD בלבד בלי THC. 

יצא לי להכיר אנשים שפתתחו תלות בלהדליק ג׳וינט, לצרוך THC, והם לא רואים את עצמם מסיימים את היום בלי זה. אני חושב שלאורך זמן הבחנתי במעין דעיכה של הציפיות שלהם מהחיים. הם כבר לא רוצים יותר מדי. הם לא נהיים אדם לא מתפקד ששכוב בפינת הרחוב, אבל יש להם מסגרת עבודה קטנה ושאיפות קטנות וזה סבבה להם ככה.

"אתה קולע מצוין. יש לכל מה שאתה אומר תרגום ביולוגי. כן, האפקטים של קנאביס הפוכים מסטימולנטים. כלומר, ׳עזוב אותי, תן לי לשבת בשקט׳. המוטיבציה לעשות דברים יורדת משמעותית. בגלל ההבדלים האלה האפקט ההתמכרותי של קנאביס הוא דיס מוטיבציה לעומת סטימולציה ותחושת ׳מלך העולם׳ וכו׳. אז תן לי להירגע בבית ולהיות שקט עם הג׳וינט בערב, כל עוד זה לא פוגע בתפקוד אז בסדר. אם אתה בן 50, בסדר. מה כבר זה יכול לעשות לך. אבל אם אתה בן עשרים, כשהמוח שלך גומר להתפתח, אתה יכול ליצור אפקטים שהם לטווח ארוך ומשפיעים על איך המוח מתפתח בזמן הצריכה". 

הזכרת שקוקאין זה הסם שאתה הכי אוהב לחקור, חקרת גם על עצמך?

"לא. יש לי הרבה חברים מהתחום שחלקם כן ניסו את מה שהם חוקרים. לי יש מין סוג של פחד או לא יודע איך תקרא לזה, כי בעבר עברתי ניתוחים, ונרקוטיקה בשנות ה-70 הייתה מאוד נפוצה ופחות מפותחת מהיום. ההתנסות שלי מההרדמות האלה, מההתאוששות ונוגדי הכאב וכו׳ הייתה נוראית. פיתחתי מעין פחד שאולי לא מוצדק, אבל מתאים לי ככה. הוא גורם לי לא לרצות לנסות. אני כן מעשן סיגריות, והתמכרתי לסיגריות לצערי, הפסקתי וחזרתי. הבעיה המרכזית בסמים זה אחוזים גדולים של אנשים שחוזרים לצרוך – 70 עד 80 אחוז מהאנשים שמתמכרים, יחזרו לשימוש בתוך שנה של גמילה. 

מהי בכלל התמכרות? ומדוע אתה עצמך לא מצליח להפסיק לעשן?

"התמכרות לא הייתה נחשבת כמחלה בכלל עד לפני 20 או 30 שנה, עד שהוכנסה ל- DSM, המדריך הפסיכיאטרי שכל העולם מסתמך עליו, שם קובעים קריטריונים איך מגדירים מחלה מוחית . התמכרות זה מצב שמגיעים אליו מיד. זה קורה אחרי שעוברים כמה שינויים, משימוש מדי פעם לשימוש יומי, ואז זה כבר מעבר. זה לא קורה ביום. ברגע שעברת לצד השני,  אתה מגיע למצב שכל מה שמעניין אותך והדרייב של החיים שלך כשקמת בבוקר ופתחת עיניים זה אם יש לך סם או אין לך, ואתה תעשה כל דבר כדי להשיג אותו. זה כמובן בא על חשבון כל דבר אחר. במצבים קיצוניים אתה הופך להומלס ובמצבי ביניים אתה מנסה לתפקד, לא מצליח ובסוף זה יכריע אותך". 

ההשפעה על המוח לדבריו, יותר מורכבת. "יש במוח מערכת של תגמול, היא מורכבת מכמה גרעינים שמדברים אחד עם השני וכמו בכל ההפרעות המוחיות שיש, המחלות הפסיכיאטריות, הסמים משנים את האיזון של השליחים העצביים שבעצם מנהלים לנו את המוח. אז תדמיין ים של שליחים עצביים, ופתאום אתה נכנס לתוך הבריכה ומכניס לה עכשיו גורם נוסף שמשנה את כל האיזון. אחד הבולטים זה דופמין, שגורם להנאה ולתגמול. המערכת הזו אחראית על שני דברים עיקריים ויש אותה בכל בעל חיים ובכל מין כי היא גורמת לנו לשרידות שלנו. אתה רעב אז אתה אוכל, אתה צמא אז אתה שותה, זה מה שגורם לך לחיות. אם תפסיק את זה במשך חמישה ימים אתה תמות. הדבר השני שהיא אחראית עליו זה התמריץ לקיים יחסי מין ולהתרבות. שני הדברים שבסוד הקיום שלנו". 

הזכרת את מנגנון התגמול והחומרים הממכרים שמתיישבים עליו. למה בעצם גמילה עובדת רק ב-20 אחוז?

"הסמים משנים את האיזון בצורה קיצונית. דוגמה פופולארית היא שאם אם אתה אוכל משהו ומגיע לשובע, רמות הדופמין שלך יכולות לעלות בעשרים או שלושים אחוז מהרמה הבסיסית ומהר מאוד לחזור. אתה לא מתחיל לרקוד ברחובות גם אם אכלת במסעדת מישלן 5 כוכבים. כשאתה לוקח מתאמפטמין הוא מעלה רמות דופמין באלף אחוז. זו הנאה שאי אפשר לתאר אותה בכלל. המוח לא בנוי לשינויים כאלה קיצוניים. עם המשך הצריכה המוח מנסה להתנגד לשינויים ועושה התאמות שבעצם משנות את התבנית של איך המערכת הזו עובדת. איך אתה רואה את זה? אם אתה נגמל, הן בכפייה או מרצון, אתה תפתח סינדרום גמילה. הוא יכול להיות קשה מאוד למשל עם אופיאטים או קוקאין, וכמעט בלתי מורגש עד כדי קל עם קנאביס. אלכוהול הוא סינדרום מאוד קשה. הסינדרום בא לידי ביטוי עם אותה אדפטציה שעשית בעקבות השימוש הממושך. עכשיו אין יותר סם, אבל האדפטציה נשארה והיא תישאר איתך לנצח". 

אם המוח הצליח להתאים את עצמו לאלף דופמין, לכמות שנולדה בעקבות הסם, אין דרך חזרה?

"לא. זה משהו שנשאר. יותר מזה, אוסף של מחקרים מראה שדיי ברור היום שמה שקורה במוח זה שינויים. כשאתה נכנס למשל לפאב ושותה בירה קרה, לשינוי יש אופי זמני. אבל כשאתה מתחיל לעשות את זה כל יום, וכמה פעמים ביום, השינוי יותר עוצמתי. כשאתה נגמל, השינוי הזה וסינדרום הגמילה דועך לאט. מתחיל עכשיו גל חדש של שינויים כשאין סמים, והשינויים הולכים ומתעצמים עם הזמן. כלומר, הסיכוי לחזור אחרי חמש שנים הרבה יותר גדול משנה אחרי. הטריגרים עכשיו שיגרמו לך לחזור, ההשפעה שלהם על המוח, היא הרבה יותר חזקה ככל שעובר זמן מההפסקה". 

כלומר המוח שלך הולך נגדך ובחלוף הזמן הוא משדל אותך לחזור אחורה להתמכרות?

"בדיוק. לדוגמה בסיגריות, לצורך העניין עישנת קופסאות ונגמלת. עברת תהליך גמילה מוצלח, כי כדי להיגמל צריך החלטה ומבחינה פיזיולוגית זה לא כזו דרמה. השבוע עד החודש הראשון הוא אפילו אופורי ומאושר כי הנה הצלחתי וכו׳. כל הבעיה היא מה קורה אחרי. אתה כל הזמן בטריגרים. ההרגלים שלך של ללכת לפאב עם סיגריה, לשתות קפה עם סיגריה, בערב סיגריה, כל הטריגרים האלה  הופכים להיות הרבה יותר מאתגרים למוח וככל שעובר הזמן זה עוד יותר קשה. אם למשל פעם היו מוכרים סיגריות בשקל אז הייתי מרמה את עצמך וחושב טוב אקנה סיגריה בשקל בקטנה, ואז זה מתפתח. אז הטריגר הזה מחזיר אותך לא רק לקופסה, אלא אפילו יותר. טריגר קטן אחד. ולכן תמיד אומרים למי שהפסיק – אל תיקח אפילו שאכטה, כי אתה תחזור לשתי קופסאות שלך מהר. זה מה שקורה, וגם לי". 

יש חלון זמנים שאם אתה תצליח בכל זאת לשמור את עצמך מחוץ לסיגריות אז הטריגרים כבר ירדו?

"במחקרים שאנחנו עושים בחיות, שמקבילים לאדם, כן. אבל הרבה זמן – שנים". 

אתה יודע את זה על עצמך.

"למה זה גדול ממך? כי זאת המערכת, חלק מהתגמול. זה מה שנקרא החלטות של תעשה או לא תעשה. כל זה מושפע בצורה דרמטית. תדמיין מחשב שבעצם מנהל את הכל כמו מערך מרכזי של קונטרול. הוא עובר שינוי דרמטי ואז היכולת שלך לשלוט מתחילה להיות חלשה מאוד וכל טריגר מקפיץ אותך לצרוך את זה עוד פעם". 

בוא נדבר על דרמה גדולה המיוחסת לארה"ב אבל מסתבר שהיא ישראלית לא פחות – דרמת האופיאטים, ההתמכרות שלנו לתרופות. כמה ישראלים מכורים לתרופות?

"זה משבר שהתחיל בשנות ה-90 כשהסטטיסטיקות אומרות שארבעים עד חמישים אחוז מהאמריקאים, 80 עד 100 מיליון אנשים, סובלים מכאב כל שהוא. יש כאבים שמטפלים בהם לרוב במה שאתה מכיר – משפחת התרופות הלא מזיקות והלא ממכרות. אם כואבת לך היד אתה לא רץ לקחת קוקאין, אופיאט או הרואין כדי להירגע. בכאב כרוני, שהוא כבר או דלקתי או שהמקור שלו לא ידוע, לצערנו עד היום הסטנדרט זה אופיאטים. סמים משככי כאבים עם פוטנציאל ממכר גבוה. אם מגיעים לנקודה שהתרופות הלא מזיקות לא עובדות, או למשל עוברים ניתוח ונותנים בהתחלה אופיאטים, צריך לרדת מהר מאוד מהם בגלל הפוטנציאל ההתמכרותי. אם לא מבקרים איך זה נעשה, זה מהר מאוד יכול לצאת משליטה". 

לדבריו, התופעה נפוצה בעיקר בקרב חולים סופניים, חולי סרטן או חולים במחלות ללא מזור. "אם אנחנו נותנים אותם לכאבים כרוניים, בנקודה מסוימת בגלל העמידות, הגדלת הכמויות והאפקט שיורד עם הזמן אתה מאבד שליטה. אין יותר מה לתת לך, אבל פיתחת התמכרות. עשית את המעבר הזה, ופתאום אתה משנה את מערכת התגמול. אז אולי הועלת לכאב, אבל יצרת בעיה הרבה יותר דרמטית. על היסוד הזה הממשל האמריקאי בשנות ה-90 התחיל קצת להקל, והבינו שצריך פתרון אחר. יחד עם ה-FDA הם נתנו שער פתוח של לתת קצת יותר אופיאטים. יש חברה שבנתה כדור ומכרה אותו לאנשים בכזב כלא ממכר כי הוא בשחרור מושהה. אתה לוקח כדור שאם תבלע אותו במכה אחת ללא הקפסולה שלו שמשחררת אותו איטית תקבל כמות רצינית של אופיאטים אבל הם מכרו את זה כאילו בגלל שזה משתחרר לאט אז הכל טוב. שיתף איתם פעולה מישהו מה-FDA שבסוף עבר לעבוד אצלם, הכל כמובן מונע כסף. מכרו את זה במיליונים לכולם כשהם ידעו שזה סם ממכר. כך התחיל המשבר והתחילו למות הרבה אנשים. היום זה מגיע לבערך עשרות מיליונים מכל העולם ובעיקר בארה"ב. אצלנו עדיין אין מתים אבל מבחינת צרכני המרשם עברנו את ארה"ב לפני מספר חודשים פר חולה. אנחנו נשלם את המחיר כמובן". 

איך הגענו לזה אם כבר יודעים לאן התרופות האלה הולכות?

"היד קלה על ההדק בסמי מרשם אופיאטים ללא בקרה על ידי הרופאים שמנפיקים אותם. למה הם מנפיקים? הכל אינטרס כלכלי. החברה מדרבנת אותם למכור אותם, אם ימכרו יותר הם יקבלו יותר, וכך הלאה. זאת בידיעה מוחלטת שזה סם ממכר שיכול להוביל להתמכרות וליצור בעיה הרבה יותר קשה שלא לשמה הוא נועד". 

אני קורא כותרת מהשנה האחרונה, ישראל במקום הראשון בעולם בצריכת משככי כאבים נרקוטיים, אותם אופיאטים. המחקר הזה בוצע על ידי מרכז טאוב והוא מדבר על שנת 2020. ישראל ראשונה כאמור בעולם, יותר מארה"ב. בארה"ב יש 80 אלף מקרי מוות מצריכת אופיאטים רק בשנת 2021. בארה"ב יש פי 30 יותר אוכלוסייה מישראל, זה אומר שצריך לצפות שמתי שהוא בשנים הקרובות יהיו אלפי מתים בשנה? עשרה ביום?

"אם לא נשים על זה את היד, כן. לגמרי. זו מעין מחלה, משהו שמתפשט". 

ברמה הקלינית והרפואית יש אלטרנטיבה? אם בא אליך בן אדם עם בעיה, זה מתחיל מכאב אמיתי של אדם שהוא לא נרקומן, יש דרך אחרת לטפל בו?

"זה מה שאנחנו מנסים לעשות במחקר. מאחר וזה עדיין הסטנדרט בטיפול כרוני, אנחנו מנסים עכשיו להוריד את החלק ההתמכרותי על ידי קומבינציות של לתת אופיאטים עם חומרים אחרים, וכך להוריד את המינון של האופיאטים. אלו כל מיני אלטרנטיבות שעדיין משלבות אופיאטים אבל ברמות הרבה יותר מבוקרות", אומר פרופ׳ יקא. 

דרך שנייה אותה הוא מונה, היא רגולציה. "כמובן שהרגולטור צריך להתערב ולשבת על זה חזק כדי למנוע מהרופאים את היד הקלה על ההדק. אני נורא מבין למה רוצים לעזור להם אבל יוצרים להם בעיה שהם לא מודעים אליה, והבעיה שנוצרת היא הרבה יותר קשה מהכאב ממנו הם סובלים. אז יש אלטרנטיבות, הן לא מוצלחות עדיין, חלקן מתחילות לעבוד. קנאביס וכאב זה משהו ידוע, אבל הוא לא ממש טוב לכאב, אלא יותר מרגיע. סביב קנאביס נוצרה מעין הילה לא תמיד מוצדקת באינדיקציות מסוימות. הוא אכן נצרך לכאב, אבל הוא לא ממש טוב כמו אופיאטים לכאב כרוני. הוא טוב יותר לכאב אקוטי, להסיח את הדעת או לדרבן שינה למי שסובל". 

כאן נכנס לתמונה המחקר החדשני שלו: "אחד הדברים שגורמים לחזרה לשימוש זה טריגרים. אתה נהיה הרבה יותר רגיש לטריגרים חיצוניים כמו ה׳סיגריה בשקל׳, והם מערבים זיכרון. ההתמחות שלי היא מנגנונים כלליים של זיכרון, ואיך הם נכנסים לתוך התמכרות. חלק מהראייה היא לראות התמכרות כהפרעת למידה בעצם. אנחנו מנסים למחוק את הזיכרון הזה. כלומר אם עכשיו עברת ליד אותו דוכן שיכול למכור סיגריה בשקל, אני נותן לך תרופה ואתה עובר כאילו לא ראית אותו מעולם ואין שום אסוציאציה לסיגריה. אנחנו כבר בניסויים מתקדמים. זה יכול למחוק זיכרון קיים. אתה לא מאבד את היכולת ללמוד אותו שוב. זה חלבון קצר קטן. לזכור זה דבר אחד, לשכוח זה משהו אחר. אנחנו מתעסקים בלמחוק את הזיכרון". 

זה למחוק זיכרון ספציפי? שלא נמחק את לוח הכפל גם.

"זה טיפול חד פעמי שזה יתרון עצום. היכולת שלך ללמוד שוב את אותו דבר שמחקת, קיימת. תיאורטית אני יכול למחוק את מה שאני רוצה ולהחזיר את מה שאני רוצה חזרה. אנחנו למשל לקחנו עכברים ולימדנו אותם כל מיני דברים, ומחקנו להם רק את הדברים הספציפיים. יותר מזה, הזיכרונות למשל של הנאה נאגרים במקום מסוים, וזיכרונות של פחד במקום אחר במוח. אז אם אתה מכוון את אותו מוחק למקום הספציפי, אתה תמחק רק את מה שאתה רוצה. בתוך אותו מקום, יש מיליוני זיכרונות. אנחנו רוצים למחוק בתוך אותו מקום קודם כל את הזיכרון של התגמול, ועכשיו אנחנו מנסים גם לכוונן אותם רק לאותה קבוצת תאים שאחראית על קוקאין ולא משהו אחר". 

אפשר לזהות את זה בכלל?

"כן. אנחנו ממש באמצע הפיתוח. אנחנו יודעים למחוק ויותר מזה, אפשר ללמוד מחדש. גם אם הצלת חיים והוא שכח מה זה לעשות אהבה, הוא ילמד מחדש ואין בעיה. הוא יכול ללמוד מחדש גם להתמכר". 

אתה רואה את זה מתפתח לכיוון בו נוכל לפרוס את מכלול זיכרונותיי והטראומות שלי ולהצביע לך – תמחק משהו?

"ברמה העקרונית כבר עשינו את זה בעכברים. לימדנו אותם כמה דברים ומחקנו מה שרצינו. אפילו לימדנו שוב". 

יש פספוסים?

"לא. פענחנו את המנגנון ממש לפרטי פרטים ואם תרצה אני יכול להראות לך אפילו". 

מתי מתחילים ניסויים בבני אדם?

"זה כבר סיפור אחר. כמו בביולוגיה ומדעי המוח בעיקר, מקונספט עד לבני אדם זה תלוי גם באנרגיה והרצון לפתח כזה דבר. יש הרבה נושאים אתי - מה תמחק, מי יחליט, למה כמה וכו׳, אבל כן – זה עובד. זה הוכח בעכברים במלואו ויש לנו מודלים של מחיקת פוסט טראומה". 

לו אתה שר הבריאות ורואה את שלל הפעילות הפלילית, אכיפת החוק ועד הכנסת, האם יש צעד אחד שאתה אומר – זה הדבר שצריך לעשות כדי לצמצם את ההתמכרות המזיקה?

"כן. יש הרבה דברים כאלה. כמובן שיש צעדים ואפשר לעשות הרבה דברים כדי לצמצם את התופעה. אני חושב שאחת הבעיות המרכזיות זה חוסר ידע. אנשים אומרים שקנאביס לא ממכר אבל הם פשוט לא יודעים והוא כן. אתה יכול לפתח התמכרות, אולי לא תמות ממנה אבל זה יכול להוביל אותך לצרוך קוקאין כי מיצית קנאביס ואתה רוצה לעבור הלאה. חוסר ידע זה דבר ראשון. בנוסף, אין מקום בארץ שמטפל במכורים. אנחנו עכשיו הולכים להקים בית חולים ראשון בארץ. הקונספט של להכיר בהתמכרות כמחלה ולטפל בה בארץ רק מתפתח עכשיו, אין דבר כזה. אין למכור למי ללכת, אין מישהו שיודע איך לטפל במחלה שהיא לדעתי אחת ממחלות המוח היותר קשות". 

אתה מקבל מסך כהתמכרות לכל דבר?

"וודאי. זה אותו מנגנון בדיוק אבל אתה תוקף אותו עם מה שאנחנו קוראים לו התמכרות התנהגותית. כמו הימורים, מסכים וגיימינג. גם כאן יש שינוי של המוח". 

יש לך טיפ?

"מודעות ולפחות להתמודד. מודעות אולי לא עוזרת, אבל בלי מודעות אין אפילו אפשרות להתמודד. אין פתרון קסם. צריך להיות מודע ולדעת את הפרטים. כשרואים איך המוח משתנה זה עושה זעזוע".