פעם הם כבשו את הכותרות – לטוב ולרע, והיום הם נעלמו. חדשות 2 באינטרנט חוזרים במדור מיוחד אל האנשים שנעלמו מעין הציבור כדי לברר איפה הם היום. והפעם: אורנה שמעוני, אחת ממייסדות תנועת "ארבע אימהות", שחוללה שינוי בחברה הישראלית והובילה - לדעתם של רבים - גם ליציאת חיילי צה"ל מלבנון.
כבר שנים רבות שהשכול מלווה את אורנה שמעוני. לפני 32 שנים היא שכלה את אחיה שמואל ובשנת 1992 איבדה את בעלה עוזי בעקבות מחדל רפואי. אך החלק הטרגי ביותר בפרק השכול בחייה שייך לאובדן של בנה איל. בן הזקונים נהרג בלבנון בספטמבר 1997 - חצי שנה אחרי שהצטרפה לתנועת ארבע אמהות.
הנוכחות של צה"ל בלבנון הייתה נושא כאוב בביתה של שמעוני כבר בשנת 1992, אז החלה לפעול כדי למצוא פיתרון אחר לשהייתם של חיילי צה"ל בדרום לבנון. בעקבות אסון המסוקים ומעט לפני ששכלה את בנה, היא הצטרפה לתנועת "ארבע אמהות", ונחשבת עד היום לאחת המייסדות של התנועה.
עשייה, לא מחאה
גם היום חשוב לשמעוני להדגיש שתנועת ארבע אמהות פעלה למען המדינה ולא הייתה רק תנועת מחאה. "אני חושבת שההנהגה עושה הכל אך לא מגיעה לתוצאות, ולכן יש לעזור לה להשאיר את הנושא בראש סדר היום", היא מציינת.
שלוש שנים לאחר הצטרפותה, יצא אחרון חיילי צה"ל מלבנון, אולם שמעוני לא נחה לרגע. באוקטובר 2000 נחטפו שלושה חיילים בהר דב: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועאד. שמעוני ראתה את עצמה חלק במאבק למען החזרתם ארצה. "ביקרתי אצל משפחתו של עדי אביטן ביום הראשון לחטיפה ולא עזבתי אותם במשך שלוש שנים", היא מספרת.
כשאלדד רגב ואהוד גולדווסר נחטפו ללבנון, שמעוני לא חדלה להאמין לרגע שהם בחיים. בימים אלה היא שותפה באופן גורף גם למאבק להשבתו של גלעד שליט. "כל שבת אני מחלקת סטיקרים, נוסעת לכל מחאה אפשרית בירושלים ובתל אביב - הכל כדי להזכיר שגלעד עדיין חי", היא אומרת.
נושא נוסף שרגיש מאוד ללבה עד היום הוא הטבח בנהריים שבו נהרגו שבע תלמידות מבית שמש מירי של חייל ירדני במרס 1997. שלוש שנים לפני כן, כשיצחק רבין הכריז על הסכם השלום עם ירדן, שמעוני החליטה להקים באי השלום אתר לנוער פלסטיני וישראלי שוחר שלום, בשיתוף הקרן הקיימת לישראל. "רציתי לחמם את השלום מלמטה, דרך החינוך של הנוער", היא מספרת.
ממשיכה בהנצחה
הפיגוע הקשה עיכב את התכניות של שמעוני, שחשה רצון עז להנציח את הבנות באתר שהיא כל כך אוהבת. תוך 30 יום הוקמה במקום אנדרטה לזכרן, והיום היא שמחה לבשר ש"עוד מעט זה יהיה פארק של ממש", בדיוק כפי שתכננה.
היום, לאחר 17 שנות פעילות ועשייה, שמעוני בטוחה שהצליחה להשפיע: באמצעות כתיבת טורים רבים המתפרסמים באתרי האינטרנט השונים, במאבק על החיילים החטופים ובהנצחה היומיומית. "אני תורמת הרבה מניסיון אישי", היא מספרת. "אני מקווה שאצליח להמשיך ולהשפיע".
מוקד נוסף שהיא פעילה בו בימים אלה הוא "בית איל" שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, אשר הוקם על שם בנה. מדובר במרכז בריאות, חינוך, תרבות וספורט שמשלב נכים מקהילות רבות לצד בריאים בפעילות ספורטיבית, טיפולית, שיקומית, מפגשי תרבות, הנצחה ומורשת של כל חללי צה"ל בלבנון. "זה בית של חיים, של שמחה ושל פעילות", מספרת שמעוני.
במשך שנים גייסה שמעוני למעלה מ-26 מיליון שקלים דרך תרומות, אולם פעילות ההנצחה טרם הסתיימה וחסרים לה חמישה מיליון שקלים נוספים. "תנו לי כתובת של תורם, ואני אכתוב לו", היא אומרת בתסכול.
את הכוח להמשיך היא שואבת ממשפחתה שמונה היום ארבעה ילדים, אחיו של איל ז"ל, ו-13 נכדים "ויש עוד אחד בדרך". בגיל 68 היא מעידה שהם אלה שעוזרים לה לא להישבר. "מי שנותן לי את הכוח הם הנכדים", מסבירה שמעוני ומוסיפה שלא פעם היא חשה עייפות וגם דיכאון מהפחד שלא תספיק את כל מה שהיא מתכננת. "אבל אסור לשכוח את הנופלים", היא מסכמת.
כתבות קודמות בסדרה:
איפה הם היום: לאן נעלם עזאם עזאם?
גלית עלתה על "דרך המלך"
לאן נעלמת, איציק מרדכי?