>>הרגעים הגדולים של 2011 - הפרוייקט המלא
ראיתי כבר דברים כאלו בחיי. ראיתי אבל קולקטיבי, ראיתי עצב המוני, ראיתי פרידות חברתיות. כמעט תמיד היו אלו כוכבי רוק גדולים (מייקל ג'קסון), מנהיגים אהובים (רבין) - או פחות, כוכבים הוליוודים (פטריק סוויזי) ואפילו נסיכות (ליידי די). אבל כזה אבל על איש עסקים, מוכשר ככל שיהיה, עדיין לא ראיתי.
זה היה מראה כמעט דתי. חנויות אפל בעולם, ובראשן זו הממוקמת בשדרה החמישית בניו יורק, הפכו למקדשים אליהם עלו לרגל אלפי אנשים, מעריצים, מאמינים. אנשים שכל תפישת עולמם השתנתה בזכות חייו של סטיב ג'ובס ואולי תשתנה גם בגלל מותו.
לצד זרי פרחים ומכתבים רבים היו גם אנשים שתרמו את האייפד שלהם והניחו מחוץ לחלון הבוהק, עם תמונת נר דולק, כאילו שכחו שמדובר בחנות - לא במוזיאון, לא בביתו, לא במרכז פיתוח, לא בשום מקום שקשור לנקודת ההשראה ממנה יצאו המוצרים המצוינים של אפל, ששינו את חיינו. את חיי לפחות.
פולחן האבל מחוץ לחנות היפהפייה הזו, יש לומר, היה מראה כמעט אבסורדי. מראה המסמל כל כך את העולם הקפיטליסטי בו אנחנו חיים ושם לנו בפרצוף ראי המשקף מיהם הגיבורים האמיתיים של ימינו. כמעט כאילו נשכח כי במקום הזה, בצידה השני של הזכוכית, לכל דבר יש תג מחיר. מקום בו נמכרים מוצרים על מנת להעשיר את קופת החברה אשר יצרה אותם. חברה שמתעשרת במיליונים רבים בכל יום שעובר.
זה עצוב שסטיב ג'ובס הלך. הוא היה איש באמת מוכשר. באמת עשה דבר או שניים והיה מקור להשראה רבה. אבל בשורה התחתונה הוא היה איש עסקים שעל פי השמועות גם לא היה איש נחמד או אדיב והתמונה הזו של פולחן האבל מחוץ לחנות בשדרה החמישית מראה יותר מכל שקצת השתגענו.