"בן-לאדן מת" פולט צעיר שעלה לקרון הרכבת התחתית הנוסעת דרומה, לכיוון היוניין סקוור שבמנהטן. אני מנסה לוודא ששמעתי נכון, אבל צמד האמריקאים שיושבים מולי מבטלים את דבריו בהינף יד. הם כבר רגילים לטיפוסים המשוגעים שפוקדים את הסאבווי.
כשאני מגיעה למגורי הסטודנטים של אוניברסיטת ניו-יורק, הכל כבר ברור יותר. ערב השני במאי. אובמה פונה אל האומה בנאום מלא פאתוס מתוך מסך הטלווזיה, וחבורת סטודנטים נרגשים, ביניהם גם אני, נוהרים בלי תיאום מיוחד אל עבר הגראונד זירו.
בחזרה לרכבת, הפעם לכיוון מערב.
תוך עשרים דקות, החלל שהותירו אחריהם מגדלי התאומים הופך לזירה גועשת, סמל של ניצחון, סגירת מעגל, יש שיגידו נקמה. עשרות אלפי אנשים מציפים את האזור, שני כבאים בגמלאות צועדים לאיטם בעיניים נוצצות, חייל משוחרר נעמד במדים על המדרכה, בידיו שלט: "אובמה - 1, אוסמה - 0".
אני נרגשת מאוד, קצת המומה. אבל לרגע, רק לשנייה, מרשה לעצמי לעצור ולדמיין איך זה היה נראה אילו דווקא הצבעים הירוק והשחור של דגל פלסטין היו מחליפים את הצבע הכחול המרוח על פניהם של אותם צעירים, לצד האדום והלבן... אני אומרת לכם, הערבים האלה, פשוט חיות.